שני בקרים כל כך טובים.. וכל כך נוראיים..
היום בבוקר, ואתמול בבוקר, שנאתי את כל העולם. אתמול, הייתי בהופעה של טוקיו הוטל..
שורה ראשונה. באתי הרבה לפני ההופעה, ואפילו "ראיתי" שם את מישל - שמאיזושהי סיבה הייתה נורא מאיימת כי היא רוצה את ביל רק לעצמה.. חח.. בכל אופן, טוקיו הוטל נכנסים.. בגלל שאני בשורה הראשונה אני מצליח לעלות על הבמה, וביל נותן לי חיבוק.. עם חיוך חמוד כזה. כמובן שהוא עם תספורת הקיפוד המדהימה שלו, והבגדים מתקופת צימר, לא מה שמתרחש לו עכשיו על הראש ובתלבושות... זה היה כל כך נהדר.. לרגע שאלתי את עצמי אם זה חלום. מיד ביטלתי את המחשבה, בגלל שזכרתי
בפירוש איך שהגעתי לבניין, קניתי כרטיסים, רצתי עם עוד עשרות מעריצים בתחרות להגיע ראשונים לאיזור הבמה כדי לעמוד כמה שיותר קרוב. אך.. זו הייתה הרגשה כל כך טובה... הייתי כל כך בטוח שזה לא חלום! ואז כמובן שהיו חייבים לדפוק לי בדלת ולהעיר אותי..
רציתי לקפוץ מהחלון כשהבנתי שזה היה חלום. היום בבוקר, זו לא הייתה הופעה. איכשהו הגעתי לבית של ביל וטום, וקיבלו אותי ממש יפה. ביל נתן לי חיבוק ענקי, וישבנו בסלון ודיברנו. טום צחק על ביל שיש לו רגליים שעירות, ואז ביל הרים את המכנס והראה שכל הרגליים שלו מכוסות פרווה שחורה (ממש פרווה, חלקה ונעימה כזאת כמו שיש לו על המעילים).. בחלום הזה הוא דווקא היה עם התספורת הנוכחית, אבל זה לא הפריע לי. בכמה שבועות אחרונים אני מנסה כמה שפחות לשמוע טוקיו הוטל.. הבנתי שזה גורם לי לדכאון בלי שאני אשים לב.. כשאני שומע טוקיו הוטל אני נכנס למצב של מלנכוליה עמוקה, כל כך רוצה להכיר את בן האדם שמאחורי הקיפוד והתלבושות המוזרות.. בידיעה שבחיים זה לא יקרה. בזמן שאני שונא את עצמי על זה שאני מרגיש ככה, בגלל שזה מטומטם. אני לא מכיר את האיש. הוא לא מכיר אותי. אם הוא היה יודע עליי הוא סתם היה חושב שאני מעריץ מטומטם שחי בסרט. והאמת? הוא היה צודק. טוקיו הוטל.. כל כך קשה.