המכתב שנשלח לזוריק ("במרחק נגיעה")
זוריק יקר, את המכתב הזה אני כותבת אליך בכאב. אני מנסה במחשבתי, לא פעם, להיכנס לנעליים שלך, לראש שלך, לנסות לחשוב מה אתה חושב על העניין, מה אתה חושב עלי, ומה אתה חושב שאני חושבת על העניין. אתה ודאי בטוח שאני ציפור בשבי, ילדה שנולדה לחופש הכלואה לה בחבלי חברה, דת, הלכה ומוסכמות מגבילות, שאני חיה חיים כפויים ואומללים, שאין מקום לאהבה בחיי, ושאני רובוט חסר בחירה שחי חיים מתוכנתים מראש. הלוואי שזה היה נכון. אם זה היה נכון, הכל היה הרבה יותר קל, הייתי חוסכת לעצמי את אחת הבחירות הקשות שבחיי ומבצעת אוטומטית את הדבר הנכון, בלי חיבוטי נפש הנוראיים שאני חווה עכשיו. אבל זה לא כך. אתה שואל "למה אי אפשר?" ולא מבין. ולמה באמת? כי אנחנו נמצאים במקומות אחרים. כה קרובים, במרחק נגיעה כמעט, אך בו זמנית - כה רחוקים. מרחק שאנסה להסביר לך את מהותו, אך אני בספק אם תבין. הלוואי ואצליח. אנחנו לא שייכים לשתי מערכות חברתיות אחרות, אלא לשתי מערכות השקפתיות אחרות. לא, אתה טועה. ידעתי שתחשוב את זה מיד. אבל זה לא נכון, ההבדל לא נעוץ בעובדה שאנחנו שייכים לשתי מערכות חברתיות אחרות, אלא בעובדה שאנחנו שייכים לשתי מערכות השקפתיות אחרות. זה לא עניין של גזענות או התנגדות משפחתית. גם לו הייתי ילדה יתומה, נטולת משפחה ואדון לעצמי - הקשר לא היה יכול לבוא לידי מימוש, ומאותה הסיבה. זוריק, אתה חייב להבין. אנחנו לעולם לא נוכל לחיות חיים משותפים, כאשר מערכת האמונות שלנו שונה כל כך ורחוקה כל כך. אני יהודיה מאמינה, הדבר שהכי חשוב לי בחיים הוא לצעוד עם האמת שלי קדימה, אך כל צורת החיים שלך היא אנטי-תזה מוחלטת אליה. החיים שלי מושתתים על תורת החיים של עם ישראל, שמסבירה איך לחיות נכון, מה אמת ומה שקר, מהי ההתנהלות הנבונה וכיצד לנהוג בצמתים השונים בחיינו. התורה הזו היא אחד הדברים הנפלאים והאמיתיים בחיי, אני חיה אותה, נושמת אותה, היא ממלאה את כולי, ואני יודעת שאתה לעולם לא תבין אותה, לעולם לא תבין את דרכי. ייתכן כי תנהג בי בסלחנות, שתאפשר לי לחיות את חיי כפי שאני מבינה אותם, אבל תמיד תתייחס אל אמונותיי כאל גחמות נשיות, כאל פולקלור קדום, כאל מסורת מיושנת שגם אם תנסה ליישם - זה לא משום שאתה מאמין בה, אלא מפני שהנך מעוניין לרצות אותי. בסופו של דבר - תמיד יפרידו בינינו עבותות ברזל של חוסר הבנה. אני רוצה לחיות חיי אמת יהודיים, זוריק. אני רוצה להקים בית של תורה ומצוות, אני רוצה לחנך ילדים על פי הדרך בה אני מאמינה, ואני חייבת שותף שיצעד איתי באותו המסלול, שיחזק אותי ברגעים בהם אהיה חלשה, שיתמוך בי ושיחנך את ילדינו באותה דרך. איתך זה לעולם לא יוכל לקרות. הבחירה שלי היא לא בינך לבין מוטי כץ או אבשלום, אלא בינך לבין אלוקים. הבחירה שלי היא לא בינך לבין מוטי כץ או אבשלום, אלא בינך לבין אלוקים. אני זוכרת, לפני לא הרבה שנים, כשהייתי בת ארבע עשרה אולי, קמתי יום אחד באמצע הלילה. השעה הייתה מאוחרת וכולם היו ישנים. היה זה ליל קיץ ולא הצלחתי להירדם מרוב החום, אתה הרי מכיר את רמת האוורור בבית שלנו. בהחלטה של רגע פתחתי את הדלת הנעולה בשקט ויצאתי החוצה לנשום אוויר. טיילתי במורד הרחוב. אור קטן בקע מחלון אחד הבתים וממנו נשמע קול בכי. התקרבתי אליו וראיתי שם יהודי מבוגר יושב על הרצפה, באמצע תיקון חצות. הוא בכה על גלות השכינה ובבכי שלו היו כל כך הרבה ערגה וגעגועים. לא יכולתי לזוז משם, נשארתי מרותקת למקומי, מאזינה בשקט, ולפתע מצאתי עצמי בוכה יחד עימו. היה זה הבכי האמיתי ביותר שבכיתי מעודי. דקות רבות בכינו יחדיו. הוא בפנים. אני בחוץ. אתה היית מצליח להתחבר לבכי הזה? להבין אותו? האם אתה יודע מהו תיקון חצות? איזה מן שאלות מוזרות יש לי. אני מתארת לעצמי שכלל אינך מבין את הסיפור הזה, אינך מבין על מה היהודי בכה, ובטח לא מבין על מה אני בכיתי, וחוסר ההבנה שלך את הסיפור מסביר הכי טוב את הפער בינינו ולמה אף פעם לא תוכל להבין אותי באמת. לא תוכל להבין את הדבקות שחשים כאשר שרים "ידיד נפש" בסעודה שלישית, את העוצמה החודרת והרגשת אימת הדין בתפילת "כל נדרי" ביום כיפור, את מתיקותו של דף גמרא, לא תוכל להבין מהי השמחה הסוערת של חג הסוכות, ולעולם לא תזדעזע מקולו הנוקב של השופר ביום הדין. בשבילך אלו סמלים פולחניים, בשבילי אלו החיים עצמם. אלו הדברים הכי אמיתיים בחיי. אנשים מתו על קידוש ה´ במהלך הדורות. אנשים העדיפו להיזרק לאש ולא לחיות חיים שמנוגדים לאמונה הפנימית שלהם. אנשים קפאו מקור בסיביר כי רצו ללמוד תורה ולהישאר חלק משושלת הנצח. אנשים ויתרו על כל אשר להם... ואני יודעת שבאותה מידה שהם ויתרו הייתי מוותרת גם אני. ובמקרה הזה, זה אומר לוותר עליך. זוריק, אתה מדבר איתי על אהבה. אתה חושב שאין מקום לאהבה בחיי, שחרדים לא יכולים לאהוב ולא יודע עד כמה אתה טועה. אנחנו מודעים לעוצמות של האהבה, ודווקא בגלל זה אנחנו זהירים כל-כך. אנחנו מודעים לעוצמות של האהבה, אוהו מודעים, ודווקא בגלל זה אנחנו זהירים כל-כך. כל צורת השידוך מטרתה להבטיח שנוכל להכיר רק בני זוג שנוכל להרשות לעצמנו להתאהב בהם. אנחנו מבררים את כל הדברים החשובים לפני הפגישה, את האמונה הדתית של המיועד ומטרותיו בחיים, את מידותיו ותכונותיו האישיות, וכך בפגישה עצמה - אנחנו חופשיים לתת לרגש להביע את דעתו, בלי מניעות, בלי מעצורים. משורר אחד שאל פעם "אם זו אהבה - אז למה היא לא טובה?" ולא ידע שבאותו רגע המציא את אחת השאלות המניפולטיביות ביותר שנשאלו אי פעם, אשר מנציחה את ההנחה המוטעית שאהבה היא תמיד טובה. לצערי הרב, זה שמדובר ב"אהבה", לא בהכרח אומר שהיא טובה. ברגע שאישה נשואה "מתאהבת" בגבר אחר, איש עסקים נאה ומצליח, שהוא אינו בעלה, זו אינה אהבה טובה. אהבה יכולה להיות דבר הרסני לפעמים. אני גם לא יודעת עד כמה באמת אפשר לקרוא לכל מה שנראה לנו כאהבה, ´אהבה´. על פי רוב מדובר במשיכה. אותה אישה ש"מתאהבת" באותו איש העסקים, אם הוא יעבור תאונת דרכים יתמלא צלקות ויהיה נכה, ובו זמנית יאבד את כל כספו בבורסה - מה הסיכויים שהיא תמשיך לאהוב אותו? תהיה כנה. אתה הרי יודע את התשובה. אז לאיפה נעלמה כל האהבה?... אולי היא מעולם לא הייתה שם, זוריק. וכשאני חושבת עלינו, עלי ועליך. כמה זמן אנחנו מכירים? פחות משבועיים. כמה זמן יצא לנו להיות ביחד? מעט מאד. מעולם לא דיברנו שיחה אחת אמיתית לעומק. מעולם לא הכרנו באמת. יש בינינו כימיה, אך איני יודעת עד כמה נכון לקרוא לה... אהבה. אהבה זה משהו הרבה יותר עמוק מהקשר המטורף שהיה לנו. הרבה יותר. זוריק, אתה בטח כועס עלי, לא מבין. אני מדמיינת אותך מקמט את הדף בזעם, זורק לרצפה, ואחר כך מרים אותו שוב, פותח את הקמטים וקורא מחדש. אתה יודע כמה לא הייתי רוצה לכתוב לך את המכתב הזה, כמה הייתי רוצה אני לקמט אותו, לקרוע, לשרוף ולפזר את האפר על פני המים, כמה הייתי רוצה לדעת שזה שונה, ולומר לך מילים אחרות, אך המציאות אחרת. אני כותבת את המכתב כי אני יודעת עד כמה יהיה לי קשה לעמוד מולך ולומר לך זאת. לעמוד מולך, מול עינך הגדולות והמבט התמה, הלא מבין. יש בך כל כך הרבה תום לפעמים, כל כך הרבה רוך שאינני יכולה לו. רק כאן, ממקום מושבי בסלון, מול ארון ספרים שמכיל את כל אוצר המחשבה היהודית, רק כאן אני מסוגלת לומר לך זאת, לומר שאין עתיד, ולומר לך שכן, אני שלמה עם ההחלטה כי אני רואה מהי תמורתה. בבקשה, תאמר לי שאתה מבין. ממני, הכותבת אליך ממרחק נגיעה כמעט, רוחל´ה
אז למה אתם מחכים? הכנסו עכשיו Alufa.co.il - לחצו כאן לכניסה
האדמה רועדת!!!!!
