זאת בעיה קשה
לפסיכולוגים ושאר גורמים מטפלים הולכים לפי מה שהם יודעים, ומכיוון שאין להם שיטות איבחון מדוייקות, הם מתבססים על סטטיסטיקה. הם יודעים שיש סיכוי די גדול אבל לא מוחלט (כלומר נניח 40 או 60 אחוז, אבל בטח לא 99 אחוז) שתופעה מסויימת שהיא חריגה מהנורמה קשורה לשכול. אין להם כלים מדוייקים להגיד אם הנער מתקשה במקצועות עיוניים בגלל סיבה א' או בגלל סיבה ב'. אז הם לא מאבחנים. וככה הילד מתברבר. במערכת חינוך נורמלית, כמובן שהמונח "ליקויי למידה קשים" היה נאסר ע"פ חוק. ליקויי למידה הם כשלון של המערכת למצוא את המסגרות, המיומנויות והנושאים שבהם הנער יותר טוב ולכן בהם הוא לא יתקשה (ותאמינו או לא - לכל אחד יש תחומים כאלו). בכל אופן, טוב שאת הגעת למצב שבו את לא תולה כל דבר במותו של אבא. לא קל להגיע למצב הזה, וזה שלב שכל אחד מאיתנו צריך לעבור. "אבא מת" זה תרוץ קל, שמאפשר להתחמק מאחריות, ולכן לא יוביל אותך בסופו של דבר לשום מקום. מותו של אבא הוא הנסיבות שבהם אנחנו צריכים לפעול. (וכמו שכבר אמרתי כאן לא פעם: לכל אחד תמיד יהיו נסיבות). השאלה היא מה אנחנו עושים בנסיבות הללו? החיים שלנו הם האחריות שלנו, והאשמת הנסיבות לא תקדם אותנו לשום מקום. במקום זה אנחנו צריכים להגיד: המצב הוא שאבא מת, ואני חי. עכשיו איך אני חי את החיים שלי הכי טוב והכי נכון שאפשר? וזהירות עם המילה נכון. נכון פירושו נכון בשבילי, ולא בשביל אף אחד אחר, כולל אמא, דודה שרואים רק בפסח, המורה להיסטוריה והשכן מלמעלה שבטוח שהוא יודע כמה פעמים בדיוק אתם אמורים ללכת לבית הקברות או להגיד קדיש. ואתם מכירים אותי ויודעים שקטע כזה לא יכול להגיע בלי המלצה לפעולה אקטיבית. אז הפעם זה להגיד לעצמנו את המשפט המודגש, פעם בכמה זמן (כל יום, כל שבוע, כל חודש, איך שמרגישים) ואז לנסות לחשוב על תשובה מתאימה.
