12/8/1952 מאמרו של יהודה גור אריה - א'

[ענת אדרת]

../images/Emo32.gif12/8/1952 מאמרו של יהודה גור אריה - א'

יהודה גור-אריה הצמרת הגדועה 55 שנה לרצח סופרי יידיש וחיסול התרבות היהודית בברית המועצות בתקופת מלחמת העולם השנייה ואף לאחריה נהנתה ברית המועצות מאהדה רבה בקרב הציבור היהודי בארץ, והסיבות ידועות: מלבד ההשפעה התרבותית וההגמוניה החברתית והאידיאולוגית של "העלייה הרוסית" משנות ה-20 ואילך, לאור מלחמתה העיקשת של בריה"מ נגד האוייב הגרמני, ניצלה שארית הפליטה של יהודי אירופה מהשמדה טוטלית. אמנם זו הייתה "תוצרת-לוואי" של הצלחות הצבא האדום במלחמת הגבורה שלו לשיחרור המולדת מהכיבוש הגרמני-הנאצי, אבל מבחינה עובדתית, היתה זו הצלה ממש של הקיום היהודי באותה עת. ועל כך רחשו תושבי ישראל כבוד ויקר ותודה לעם הרוסי-הסובייטי ומנהיגיו, וסטאלין בראשם. הגיעו דברים עד לידי כך, שמנהיגי מפ"ם הכריזו שהם רואים בבריה"מ – "מולדת שנייה". אבל מהר מאוד התברר – למי שראה את המציאות נכוחה – שמנהיגי בריה"מ המשיכו בעצם את מסע ההשמדה של הנאצים, לחיסול העם היהודי. אלה, הרוסים, עשו זאת מנימוקים "אידיאולוגיים": הם החלו בחיסול התרבות היידית הפורחת, והגיעו עד לחיסולם הפיזי של סופרים, משוררים, אמנים ופעילי תרבות יידיש, שהיוו למעשה את ההנהגה הבלתי-פורמלית של השבט היהודי הגדול בבריה"מ, ציבור שמנה אז יותר משניים ורבע מיליון יהודים. שיאו של מסע החיסול של התרבות היהודית בברית המועצות היה בהוצאתם להורג של 13 סופרי יידיש, עיתונאים, מדענים, רופאים, שחקן ובמאי תיאטרון, מדענים ופעילי תרבות, בכלא "לוביאנקה" במוסקבה, בפקודתו המפורשת של סטאלין. הדבר התרחש בבוקרו של ה-12 באוגוסט 1952. בין הנרצחים היו הסופרים הנודעים: דוד הופשטיין – מיצירותיו: "רויטע בליטן" [ניצנים אדומים] 1920; "זונענשלייפן" [לולאות שמש] 1921; "טרויער" [עצבות] 1922; "ליריק" 1923; "פון אלע מיינע וועלטן" [מכל עולמותי] 1929; "אין אונדזערע טעג" [בימינו] 1937; "געקליבענע ווערק" [יצירות נבחרות] 1948; ועוד. בן 63 היה בהירצחו. לייב קוויטקו – מיצירותיו: "גרין גראז" [דשא ירוק] 1922; "געראנגל 1917-1929" [מאבק] 1929; "יונגע בויערס" [בונים צעירים] 1932; "לידער און פאעמעס" [שירים ופואמות] 1933; "געזאנג פון מיין געמיט" [שירים ממצב-רוחי] 1947; "געקליבענע ווערק" [יצירות נבחרות] 1948; ועוד. בן 62 בהירצחו. פרץ מארקיש – מיצירותיו: "סתם" 1921; "פארקלעבטע ציפערבלאטן" [לוחות-שעות מודבקים] 1929; "וואכנטעג" [ימי חולין] 1931; "געזאמלטע ווערק" [יצירות נבחרות] 1933; "פאטערלעכע ערד" [אדמת אבות] 1938; "פאר פאלק אונ היימלאנד" [למען העם והמולדת] 1943; ועוד. בן 57 בהירצחו. איציק פפר – מיצירותיו: "געקליבענע ווערק" [יצירות נבחרות] 1929; "פיילנ אויפ מיילנ" [חיצים למרחקי מילין] 1935; "אינ א מאזלדיקער שא" [בשעה מוצלחת] 1941; "מלחמה באלאדעס" [בלדות-מלחמה] 1943; "רויטארמיייִש" [נוסח הצבא האדום] 1943; "שיין און אפשיין" [זוהר והשתקפות] 1946; "אפסניי" [מחדש] 1948; ועוד. בן 52 בהירצחו. דוד ברגלסון – מיצירותיו: "מידת הדין" 1929; "באם דניעפר" [אצל הדנייפר] 1932; "ביראבידזשאנער" [אנשי בירוביג'אן] 1934; "פרינץ ראובני" 1942; "אלעקסאנדר באראש" 1947; "נייע דערציילונגען" [סיפורים חדשים] 1947; ועוד. בן 70 בהירצחו. יחד איתם נורו למוות גם השחקן ומנהל התיאטרון היידי (לאחר רצח שלמה מיכואלס) – בנימין זוסקין, בן 53 בהירצחו; סולומן לוזובסקי – פקיד בכיר במשרד האינפורמציה, עורך של מילון דיפלומטי וראש החוג ליחסים בינלאומיים בבי"ס הגבוה של המפלגה. בן 74 בהירצחו; יוסף יוזפוביץ – חוקר במכון ההיסטורי של האקדמיה למדעים, בן 62 בהירצחו; בוריס שימליוביץ – רופא בכיר, בן 60 בהירצחו; אמיליה תאומין – סגנית-עורכת של המילון הדיפלומטי, בת 43 בהירצחה, ליאון תלמי – עיתונאי ומתרגם, בן 61 בהירצחו; אליהו וטנברג – עורך ראשי בבית ההוצאה של ספרות זרה, בן 65 בהירצחו; אשתו צ'ייקה (חייקה) וטנברג-אוסטרובסקה – מתרגמת. בת 51 בהירצחה.

 

[ענת אדרת]

12/8/1952 מאמרו של יהודה גור אריה - ב'

היו אלה לא רק מבכירי היוצרים בשפת יידיש, פעילי תרבות, חוקרים ומלומדים, אלא גם מנהיגיה הרוחניים הבלתי מוכתרים ונושאי דברה של יהדות בריה"מ, בת שניים ורבע המיליונים, יהדות מוכה ודוויה, ששרדה לאחר המלחמה והשואה. עם חיסולם של הסופרים והיוצרים הללו נכרתה לשונה ובא הקץ על כל ביטוי עצמי-לאומי ליהדות עמוקת שורשים ומפוארת הישגים זו. הם הואשמו ב"לאומנות יהודית בורגנית", התנגדות למשטר ולמדיניות של המפלגה, קשרים אסורים עם יהדות העולם ועם ארגוני הביון של ארה"ב וארצות מערביות אחרות, עם הג'וינט והציונות. כן הואשמו פעילי התרבות היהודים בעלילה, שזממו כביכול להקים "ישות נפרדת" – רפובליקה אוטונומית יהודית-לאומית בחצי-האי קרים, במגמה להתנתק כליל מברית המועצות. "פשעים אלה", שלא היו ולא נבראו, סוכמו תחת האשמה החמורה ביותר בקודקס המשפטי הסובייטי – בגידה במולדת. העונש על כך: מוות. התעלמות עם מאסר הסופרים היידיים, עוד בשנת 1948, החלו הידיעות המדאיגות להתפשט, לא רק ברוסיה עצמה, אלא גם מעבר לגבולותיה. יש להניח שלא מעטים בחו"ל ידעו על כך, אולי אפילו יותר מאזרחי בריה"מ עצמם. ידעו מנהיגי המפלגות הקומוניסטיות במערב, באירופה, בארה"ב וגם בישראל. וגם בין סופרים ועיתונאים יהודים, שמאלנים, שידעו – ושתקו. ידעו – והתעלמו. משורר יידי צעיר באותם ימים, שמחה סימכוביץ', פירסם "מכתב גלוי" בעיתון היידי "אונדזער שטימע" [קולנו] בפאריס, במאי 1949, ובו קריאה אל משוררים וסופרים יהודים שמאלנים בצרפת, ולמעשה – לסופרים יהודים בעולם כולו – להיחלץ להגנה על הסופרים היהודים העצורים בברית-המועצות. הוא כתב שם בין השאר: "...ידידי החשובים, אסור שחייהם של סופרי יידיש יהיו הפקר! יש למחות, אסור לשתוק! הציבור היהודי חייב לדעת את האמת: מדוע מושמדת תרבות היידיש בבריה"מ באופן כה ברוטלי? מדוע אסרו כמעט את כל סופרי יידיש? מה עשיתם אתם, סופרים 'שמאלנים' בפאריס, אמריקה ובכל מקום, להצלתם?" לא היתה כל תגובה וכל תשובה לקריאתו הנרגשת של סימכוביץ', לא מצד אלה שאליהם פנה אישית וקרא בשמם, ולא מצד האחרים. פול רובסון פוגש את איציק פפר העיתונאי והסופר היידי ש. ל. שניידרמן הביא בזמנו סיפור (שהוכח כנכון), הקשור בזמר הכושי האמריקני (הקומוניסט) פול רובסון. הזמר הידוע היה נערץ ומקובל על ההנהגה הסובייטית, אך גם על היהודים שם, כיוון שבכל הופעותיו נהג לשיר גם שירים ביידיש. בעת ביקורו של פפר בארצות הברית, בשליחות מטעם הוועד היהודי האנטיפשיסטי, (ובהוראה מהשלטונות) הוא הכיר את רובסון והתיידד איתו. כאשר בא רובסון בשנת 1949 לרוסיה לסידרת הופעות, הוא רצה לפגוש את ידידו איציק פפר. מארחיו הרשמיים הסבירו לו שפפר נמצא בנופש בקרים, יחד עם חבריו הסופרים. רובסון הודיע שהוא מוכן לנסוע לקרים, לפגוש את פפר. "אל תטרח," אמרו לו "פפר יבוא אליך למוסקבה." ואכן, הפגישה התקיימה כעבור כמה ימים, במלון "מטרופול", שבו התאכסן רובסון. הסופר בא מלווה בשני גברתנים, שהוצגו לפני רובסון כנציגי אגודת הסופרים. הוא לא ידע שאלה הם אנשי נ.ק.וו.ד. [המשטרה החשאית], שבאו לשמור על פפר, שנשלף מתא הכלא בקירבת מקום. פפר לא יכול היה כנראה לרמוז לרובסון, שהוא נמצא בכלא, יחד עם כל חבריו הסופרים. לדברי העיתונאי שניידרמן, רובסון מעולם לא אישר, אך גם לא הכחיש את הסיפור הזה. הוא היה קומוניסט נאמן ולא רצה לפגוע במשטר הסובייטי, שכה התלהב ממנו. אך בנו של הזמר אכן אישר כעבור שנים את הסיפור הזה. אימות נוסף לכך: אשתו של פפר סיפרה, שבאותם ימים באו לביתה אנשי המשטרה החשאית ולקחו ממנה חליפה של בעלה.

 

[ענת אדרת]

מאמרו של יהודה גור אריה - ג'

פריחה קצרה מה הביא למהלך רצחני זה של השלטון הסובייטי כלפי ראשי התרבות היידית בברית-המועצות, עד כדי השמדתם הפיזית של הסופרים ופעילי התרבות, וכתוצאה מכך – לחיסול למעשה של כל התרבות היהודית שפרחה ברוסיה במשך מאה השנים האחרונות, עד אז? עם כינון המשטר הסובייטי לאחר המהפכה והתבססותו, היתה תקופה קצרה של התפתחות ופריחה לתרבות יידיש בבריה"מ. אף שמוסדות דתיים – בתי-כנסת, ישיבות ו"חדרים" נסגרו עוד בהתחלה, וכל פעילות דתית פומבית נאסרה ונרדפה על-ידי השלטונות, וכן נאסרה השפה העברית, הן לשימוש והן ללימוד, ניתן אז עדיין חופש יחסי לביטוי יהודי בתחום התרבות והחינוך. בשנות השלושים פעלו ברוסיה הסובייטית בתי-ספר עממיים ותיכוניים ששפת ההוראה בהם היתה יידיש. פעלו מכוני מדע ומחקר לתרבות ולשון יידיש. תיאטרונים הציגו מחזות ביידיש לפני אולמות מלאים. עיתונים וכתבי-עת ביידיש יצאו לאור, וביחוד פרחה ספרות ענפה, פרי עטם של פליאדה גדולה של סופרים ומשוררים, מוכשרים ונלהבים, שנתנו חילם לתיאור (ופיאור) המשטר הסובייטי והשתלבות היהודים בו. יוצרים אלה, שהיו נאמנים למפלגה ולמטרותיה, הצדיקו את מהפכת אוקטובר והאמינו שבד-בבד עם שינוי המישטר ברוסיה, תיפטר גם הבעיה הלאומית היהודית במסגרת המדינה "הבונה את הקומוניזם". חלקם, שעזבו את רוסיה לאחר המהפכה והיגרו לחו"ל, שבו כעבור שנים לבריה"מ והשתלבו בפעילות התרבותית, כתבו והוציאו לאור יצירות שירה, פרוזה ומחקר ביידיש. אולם עד מהרה החלו להופיע סימנים ראשונים של הצרת-צעדים, עוינות והתנכלות לתרבות היהודית-היידית בבריה"מ. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ומצבה המחמיר של רוסיה במלחמתה נגד גרמניה, ביקשה המנהיגות הסובייטית להסתייע גם ביהודי המערב. ב-1942 הוקם "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי", שבראשו הועמד השחקן המחונן ומנהל התיאטרון היידי, שלמה מיכואלס, ובין חבריו נמנו פעילי תרבות, סופרים (גם איליה ארנבורג), מדענים ואף קצינים בכירים, יהודים. ראשי הוועד, מיכואלס ואיציק פפר, נסעו לחו"ל בהוראת השלטונות, נפגשו עם סופרים ומנהיגים יהודים בארה"ב ובארצות אחרות, קשרו קשרים עם אירגונים יהודיים, שעמדו לצידה של בריה"מ במלחמתה באוייב המשותף, בהגשת עזרה מוראלית אך גם כספית וחומרית לעם הסובייטי, הנתון במלחמה מרה נגד האוייב הגרמני. אותו זמן הותר מעט החבל: ניתנה עדיין אפשרות לפרסם ספרים ועיתונים ביידיש, להציג מחזות ביידיש ולהבליט דמויות של גיבורים מן ההיסטוריה היהודית, או להציג ולתאר את ההווי העממי היהודי בעיירות רוסיה, הן לפני המהפכה והן במשטר הסובייטי. כל זאת כתרומה למאמץ המלחמתי ולהעלאת המוראל הפטריוטי. התעוררות הרגש הלאומי אך מהר מאוד נוכחו השלטונות לדעת, כי העניין הולך ונשמט מבקרתם ואחיזתם. יחד עם התעמולה האנטי-גרמנית ועידוד העם לקרב ולנקמה, גרמה פעילותה המחודשת של הספרות והעיתונות היידית לחידוד הרגשת הייחוד הלאומי היהודי, ביתר שאת עם היוודע ממדי השואה וגודל האסון הלאומי היהודי. התעוררות הרגש הלאומי היהודי, ומאוחר יותר – ההתלהבות שהקיפה את היהודים הסובייטיים עם הקמת מדינת ישראל (ובואה של גולדה מאיר למוסקבה כשגרירה) העמידו לפני מנהיגי רוסיה הסובייטית בעיה אידיאולוגית מסובכת: אף שהספרות היידית בבריה"מ נאלצה ללכת ברובה בנאמנות בתלם הכללי (והיחיד המותר) של "הריאליזם הסוציאליסטי" מבית-מדרשו של ז'דאנוב, תוך פיאור המשטר ופולחן האישיות של סטאלין, הרי עצם מהותה וייחודה של שפת יידיש, קירבתה לעברית ושורשיה העמוקים בזיכרון ההיסטורי של העם, כל אלה היו לצנינים בעיני המשטר הסובייטי. אף ביצירות "כשרות למהדרין" שעברו את הבחינה הקפדנית של הצנזורה, נמצאו לא מעט רמזים ואיזכורים לאומיים יהודיים, שהיו מושרשים עמוק בתודעה של קורא היידיש. עצם קיומו של העם היהודי סתר את הקביעות ה"מדעיות-סוציולוגיות" של תורת לנין וסטאלין לגבי המאפיינים של ציבור אתני המוגדר כעם. לפי קביעות אלה לא נחשבו היהודים כעם ואילו תרבותם, לשונם היידית וספרותם הוגדרו כלאומניות, אנטי-מהפכניות ואנטי-סובייטיות.

 

[ענת אדרת]

מאמרו של יהודה גור אריה - ד'

מסע החיסול מסע החיסול החל בפעילותו הרצחנית. בינואר 1948 נרצח שלמה מיכואלס בתאונת דרכים מבויימת, לפי הוראתו המפורשת של סטאלין. זה היה האות לתחילת מסע החיסול של תרבות יידיש ונושאיה בברית המועצות. תחילה הופיעו בעיתונות מאמרי ביקורת והתקפה על יוצרים ואנשי-שם יהודים. בעקבות זאת החלו להיסגר מוסדות מחקר, ספריות, בתי-ספר. עיתונים וספרים ביידיש חדלו להופיע. כל פעילות תרבותית ביידיש נאסרה. בשנים 1948-1949 נאסרו עשרות סופרים ופעילי תרבות יידיש. בין הנאסרים היו גם כאלה שלא היו קשורים כלל לפעילות יהודית, כגון פולינה ז'מצ'וז'ינה, אשתו היהודיה של מולוטוב. מרבית חברי "הוועד היהודי האנטיפשיסטי" נעצרו והוטלו לכלא "לוביאנקה". הם הואשמו בסעיפי האשמה החמורים ביותר של הקודקס משפטי הסובייטי: לאומנות יהודית בורגנית, ריגול לטובת ארה"ב וארצות מערביות אחרות, לטובת הג'וינט והציונות. אך עיקר האשמה היתה שהם התכוונו, כביכול, להקים "ישות יהודית עצמאית" בחצי-האי קרים ולהתנתק מברית-המועצות. האחראי העליון לטיפול ב"פרשת הוועד היהודי האנטיפשיסטי" – לפי הוראתו של סטאלין – היה השר לביטחון המדינה, ויקטור אבאקוּמוֹב, ששימש קודם לכן ראש האגף של הריגול הנגדי של בריה"מ. החקירה עצמה של החשודים הוטלה על צוות חוקרים בראשותו של אחד, ו. קומארוב, סאדיסט, שהעיד על עצמו בכתב, שהוא אנטישמי מוצהר. העצורים נחקרו יומם ולילה תוך עינויים, מכות, איומים והתשה מוחלטת של הנחקרים. למרות חקירות אינטנסיביות ואכזריות, במשך שנתיים, לא הושגו תוצאות "מניחות את הדעת". לא נתגלו כל הוכחות, מסמכים או עדויות מרשיעות מפי הנחקרים. גם הסופר היידי עלי שכטמן נאסר אז ונחקר, אך שוחרר כעבור זמן קצר. בספרו האוטוביוגרפי "טבעות בנשמה" הוא מספר על חקירתו בידי חוקר של ה-נ.ק.וו.ד.: "אך הלה [החוקר] אינו מניח לו לדבר, צועק עליו בפראות, מגדף אותו במלים גסות; ואלישע מבחין שהוא צועק אל תוך המגירה הפתוחה… אלישע מבין שצעקותיו של החוקר מוקלטות, למען אלה שצריכים לדעת ולשמוע כיצד מתנהלת החקירה. גם אלישע מתחיל לצעוק: "האם כל הסופרים היידיים היו מרגלים? מדוע עקרתם את הסופרים היהודים מן החיים, מן היצירה?" "אתה רוצה לדעת למה?" – מגיף ההוא בבת-אחת את מגירת השולחן – "מפני שאתם מעכבים את הטמיעה!" ("לילות של כוכבים כבויים", עמ' 108 , בתרגומי. – יג"א). תחילה מנתה קבוצת הנחקרים 24 איש, אך רבים מהם לא הודו ולא היה לחוקרים במה להיאחז כדי להביאם למשפט. חלקם מתו בעינויים ובמחלות, חלקם הוגלו לסיביר ובכלא נשארו 15 איש, שחקירתם נמשכה עוד שנה וחצי. אחר-כך, בשיטת הביטוי העתיק של חז"ל – "על דאטפת אטפוך", הוטל ראש צוות החוקרים קומארוב לכלא ומונה צוות אחר, בראשותו של ריומין, סאדיסטגם הוא, שהמשיך בחקירה אינטנסיבית של העצורים. עכשיו ניסו לטפול על "הוועד היהודי האנטיפשיסטי" ועל חבריו גם את האשמה, שזה שימש מרכז מתאם של "תאים בורגניים-לאומניים" – כלומר יהודיים, בכל זרועות המשטר, הכלכלה והחברה של בריה"מ, בתעשיה, בבריאות, בעיתונות, ואפילו בין שורות ה-נ.ק.וו.ד. עצמו וכן במפלגה. אך בשני גופים אחרונים אלה קשה היה למצוא חשודים או אשמים, כי כבר לא היו בהם יהודים באותה עת. היו נסיונות להחשיד גם את ארנבורג, את קגנוביץ' השר הבכיר היהודי, ואף את מולוטוב, (בגלל אשתו היהודיה), ואחרים. למרות שהחקירות הוכיחו בבירור שאין כל עילה למשפט, הוכן כתב-אישום, עם המלצה להוציא את הנאשמים להורג. כתב-האישום נשלח לעיונו של סטאלין והוא אישר אותו, ובעקבותיו, כמובן, גם הפוליטביורו. לאחר שלוש וחצי שנים של חקירות ועינויים נתקיים משפט חשאי ביולי 1952. המשפט נערך בסודיות גמורה, אפילו ללא השתתפות של נציגי התביעה וההגנה, וללא עדים. התביעה התבססה על "הודאותיהם" של הנחקרים המעונים, ללא כל הוכחות מרשיעות אחרות. 13 מהם נדונו למוות ורק אישה אחת, פרופ' לינה שטרן, חוקרת פיזיולוגיה, נדונה להגליה של חמש שנים. ב-12 באוגוסט 1952 הוצאו כל 13 הנדונים להורג ביריה במרתפי כלא לוביאנקה במוסקבה. נאשם נוסף, סולומון ברגמן, שהיה סגן השר במשרד לביקורת המדינה של הרפובליקה הרוסית, חלה בכלא ושכב כל זמן המשפט בחוסר הכרה, לבסוף מת בכלא, בשנת 1953. זו היתה פעולת הרצח האחרונה שנעשתה בהוראתו הישירה של סטאלין. סמוך למועד זה עלתה גם העלילה על הרופאים היהודים – שכונו "הרוצחים בחלוקים הלבנים", שכביכול עמדו להרעיל את אנשי צמרת השלטון שהיו בטיפולם הרפואי. אווירת אימים נשתררה בין היהודים ברוסיה. נפוצו שמועות על כוונה להגלות את כל היהודים לארץ גזירה באסיה המרכזית. רק עם מותו של סטאלין, במרץ 1953 נרגעה אווירת החרדה והפחד בלב היהודים ברוסיה. נשות העצורים המשיכו להתדפק על דלתות בתי הסוהר ומשרדי ה-נ.ק.וו.ד. בשאלות על גורל יקיריהן, וכל פעם נענו באותה תשובה: "החקירה עדיין נמשכת," זאת אף חודשים רבים לאחר שהחפים מפשע הוצאו להורג. ב-1955 נקראו האלמנות למשרדי בית-המשפט העליון במוסקבה, וגנרל של ה-נ.ק.וו.ד.סיפר להן על הוצאתם להורג של יקיריהן. חלקם זוכו וקיבלו "ריהביליטציה". במעשה פשע מחריד זה הקיץ הקץ על ביטויו הרוחני-הספרותי ביידיש של השבט היהודי הגדול ברוסיה, שהגיע לפריחה עצומה בין אמצע המאה ה-19 ועד למחצית המאה ה-20. עם גדיעת הצמרת התרבותית של העם היהודי בבריה"מ – נבל גם העץ המפואר כולו, שהצמיחה יהדות רוסיה במשך 100 השנים האחרונות. המכה האנושה שהוכה השבט היהודי בבריה"מ ברצח סופריו, זמן קצר לאחר השואה, שבה הושמדו שישה מיליונים מבני עמנו, רובם דוברי יידיש, פגעה בעם היהודי כולו. יום זיכרון זה צריך להרעיד את ליבו של כל יהודי, אף אם אין הוא דובר יידיש, כי עם אחד אנחנו. בנים אלה של העם היהודי נפלו קורבן למען העם כולו, שפתו היידית, שורשיו העבריים, ערכיו המוסריים ותרבותו היהודית המפוארת, שממנה אנו יונקים גם כיום, אף מבלי להיות מודעים לכך. מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב-העת "רבקול", בשנת 2000. לקראת פירסומו כאן, הוכנסו בו שינויים, קיצורים ותוספות.

 

[ענת אדרת]

מאמרו של יהודה גור אריה - ה'

תזכורת קצרה: ממש באותן שנים, חברי מפ"ם, חברי הקיבוצים של תנועת "השומר הצעיר", וחבריי לכיתה מתנועת הנוער "השומר הצעיר" – העריצו הערצה כמעט עיוורת את סטאלין "שמש העמים", ראו בארה"ב את הקפיטליזם המשחית בהתגלמותו, ואפילו הצדיקו את משפט הריגול שנערך למרדכי אורן בפראג הקומוניסטית. חלק מהם ומדומיהם, כמו חברי בנק"י – גם בהתבגרם ובהתפכחם מסטאלין – טרם מבינים עד היום את העולם ואת האיזור שבו הם חיים, בייחוד בכל הקשור למלחמת הקיום של ישראל מול איומי העולם הערבי מבית ומחוץ. כאילו, אם היית פעם קומוניסט או אפילו חצי-קומוניסט, משהו מזה נדבק בך לכל ימי חייך וגם קצת דופק לך את השכל. סליחה שאמרתי את האמת. אגב, איש מכל שאר הקיבוצים של מפא"י, ומחברי מפא"י בשאר חלקי הארץ, ומתנועות הנוער של מפא"י כגון "הנוער העובד" והתנועה המאוחדת – לא האמין מימיו בהבלים האלה של הערצת סטאלין! תהום היתה פעורה בינם, בינינו – לבין החסידים השוטים של הקומוניזם הרוסי. ואם היו לנו קשרים חברתיים עם חברי "השומר הצעיר" – היה זה בעיקר בגלל הבנות היפות שהיו אצלם (ואולי מפני שהצליחו להוליך עלינו איזה קסם – שהם הטובים והטהורים, "עולם המחר"). גם הביטוי הנוסטלגי האהוב כל כך בשנים האחרונות, "ארץ-ישראל העובדת", אינו מסמן יישות מעור אחד. קולקטיביזם רעיוני היה רק במפ"ם, וכך בא בין היתר הפילוג הנורא בתנועה הקיבוצית. לאותה "ארץ ישראל העובדת" היה גם פן של מאורת פתנים שבכלל לא היתה משהו נוסטלגי להתגעגע אליו! עד היום נזכור כולנו, שרידי שביעית ושמינית הומאנית (ספרותית) של "תיכון חדש" בתל אביב, בשנים 1953-1954 – את השעה שהקדישה המנהלת והמחנכת שלנו טוני הלה למשפט אורן, מפני ששרר אז מתח רב בין חניכי "השומר הצעיר" לחניכי שאר תנועות הנוער בכיתה. מרית ליפשיץ, לימים טאוב, חברת "השומר הצעיר" אדוקה מאוד, תמכה בכל יכולת הדיבור וההתלהבות שלה בהאשמות נגד מרדכי אורן. אנוש בר-שלום ז"ל, מ"הנוער העובד" גבעתיים, כוכב הכיתה שלנו, גאון שכולנו אהבנו והערצנו, ניסה לענות לה ובתחילת דבריו פרץ בבכי מר כשהוא משעין את פניו בשיכול זרועותיו וכפות-ידיו על השולחן שלפניו. "איך את יכולה להגיד דברים כאלה נגד יהודים, נגד בני העם שלך?" נשמע קולו החנוק, וכולנו הזדעזענו. ידענו שהאמת איתו. הזכויות למאמר שמורות ליהודה גור אריה, מחבר המאמר, המאמר פורסם בכתב העת "חדשות בן עזר" אותו מוציא אהוד בן עזר, גיליון 268, עמ' 17 - 22.

 

[69הרצל69]

גם בארץ דוברי האידיש אכלו קש

בנוסף להאשמתם בפחדנות וגלותיות הם חויבו לדבר רק עברית. מוסדות האידיש באותה תקופה לא תוקצבו, הבונד תנועה יהודית-אידישית-סוציאלסטית מופארת שנהרסה לאחר שרוב דובריה ופעיליה הושמדו בשואה נמחקה מספרי הזיכרון, וכשפולחן מרדכי אנלביץ היה בשיאו הושכחה בצורה מקוממת חלקו של מרק אדלמן שפעל לצידו. למפ"ם יזכר לגנות תמיכתה העיוורת בברה"מ אבל תיזכר לחיוב מלחמתה למען זכויות העובדים, חברה צודקת מבחינה כלכלית ומוסרית לאור חזון הנביאים לכולם, ותמיכתה בזכויות לערבים וביטול הממשל הצבאי.