BABELICIOUS
New member
../images/Emo32.gif../images/Emo107.gif../images/Emo189.gif../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif
היום הבאנו את מיכי כל המשפחה שהיא אוהבת: אני, אמא שלי, אחי ורם לוטרינרית כשכבר מבינים שזה הסוף היא הראתה סימני גסיסה שכבר בטלפון אמרה הוטרינרית שזה אכן כנראה סוף חייה. וזה מפי וטרינרית שאפילו כשהיא מריחה בטלפון לפי הסימנים משהו רע היא תיזהר ולא תגיד בטלפון עד שהיא לא בודקת. הפעם היא אמרה את זה "כנראה שזה הסוף". לא האמנתי. לא רציתי לקלוט. הבאנו אותה כדי להובילה בדרכה האחרונה. היא בהכרה לא הכרה, כלומר, ערה אבל לא יודעת מה מתרחש סביבה. היא קצת הגיבה לנו עם הזנב כשנישקנו וחיבקנו אותה אבל היא כבר לא יודעת מה נעשה איתה. קלייר, הוטרינרית, אמרה שרק כדי להרגיש שניסינו הכל, נותנת לה משהו לנסות קצת להרים אותה וקצת לדחות את הקץ אבל בפירוש אמרה שלא נטפח ציפיות או תקוות שווא. זה בפירוש הסוף. לא אשכח את היום הזה שלקחנו אותה. הייתי בדיוק בת 19 ויום. הלכנו לקחת אותה מאיזה בית פרטי בשכונת ביצרון. אמא שלי רצתה שניקח את הגורה השניה שהיתה שם, כלבה אחרת שהייתה יותר מלאת חיים ושובבה. ואני דווקא רציתי את מיכי, דאז גורה בת חודש וחצי קטנטונת שקטה וביישנית. ואיך שראיתי שיש לה בעיה מלידה עם הרגל, איך שראיתי ת'צליעה והבעלים סיפר שזה פגם מלידה, דווקא בגלל זה נשביתי בקסמיה ורציתי אותה. ומאז התחיל סיפור אהבה. היא הייתה כלבה קצת ווירדית ולכאורה מרוחקת אם כי לאחרונה יותר נקשרה ויותר רצתה חום והתקרבה. אני פשוט לא מאמינה שזה הסוף. איך שאני כותבת לכם כאן זולגות הדמעות ולא מפסיקות. כל החיים שלה חולפים לי מול העיניים. כל מה שעברנו איתה. גאד איך שנקשרים לכלבים שלנו, לבעלי החיים שלנו. כלבים מלמדים כ"כ הרבה על עצמנו, על תקשורת, על חום, על אחריות, על דאגה למישהו. אנשים בעלי כלבים וחתולים וכו' לומדים למעשה סוג של הורות, ובמקרה שלי זה מגיל אפס. אני לא מסוגלת להפסיק לבכות. זה כ"כ כואב! למה יש להם חיים כ"כ קצרים?! זה לא פייר הכלבה הזו מעולם לא בכתה ולא צייצה אפילו כשקיבלה זריקות וגם לא כשקיבלה מכה מהפינה של המיטה או כשחתכנו לה ציפורניים, תמיד נתנה את עצמה לכל טיפול שהיתה צריכה לעבור. כ"כ טובה וממושמעת. לא אשכח את היום שבו אפילו הניסה אנס פוטנציאלי שניסה בכוח לתפוס לי את היד אחרי שסירבתי לחיזוריו, וזה היה בגן העצמאות כשגרתי באזור. מיכי הראתה לראשונה ואחרונה בחייה את הצד התוקפני שלה כשחשפה לו שיניים ועשתה קולות של 'אם לא תעזוב את אמא שלי אני עושה ממך קציצות'. זו הפעם היחידה שהיא חשפה שיניים.
היום הבאנו את מיכי כל המשפחה שהיא אוהבת: אני, אמא שלי, אחי ורם לוטרינרית כשכבר מבינים שזה הסוף היא הראתה סימני גסיסה שכבר בטלפון אמרה הוטרינרית שזה אכן כנראה סוף חייה. וזה מפי וטרינרית שאפילו כשהיא מריחה בטלפון לפי הסימנים משהו רע היא תיזהר ולא תגיד בטלפון עד שהיא לא בודקת. הפעם היא אמרה את זה "כנראה שזה הסוף". לא האמנתי. לא רציתי לקלוט. הבאנו אותה כדי להובילה בדרכה האחרונה. היא בהכרה לא הכרה, כלומר, ערה אבל לא יודעת מה מתרחש סביבה. היא קצת הגיבה לנו עם הזנב כשנישקנו וחיבקנו אותה אבל היא כבר לא יודעת מה נעשה איתה. קלייר, הוטרינרית, אמרה שרק כדי להרגיש שניסינו הכל, נותנת לה משהו לנסות קצת להרים אותה וקצת לדחות את הקץ אבל בפירוש אמרה שלא נטפח ציפיות או תקוות שווא. זה בפירוש הסוף. לא אשכח את היום הזה שלקחנו אותה. הייתי בדיוק בת 19 ויום. הלכנו לקחת אותה מאיזה בית פרטי בשכונת ביצרון. אמא שלי רצתה שניקח את הגורה השניה שהיתה שם, כלבה אחרת שהייתה יותר מלאת חיים ושובבה. ואני דווקא רציתי את מיכי, דאז גורה בת חודש וחצי קטנטונת שקטה וביישנית. ואיך שראיתי שיש לה בעיה מלידה עם הרגל, איך שראיתי ת'צליעה והבעלים סיפר שזה פגם מלידה, דווקא בגלל זה נשביתי בקסמיה ורציתי אותה. ומאז התחיל סיפור אהבה. היא הייתה כלבה קצת ווירדית ולכאורה מרוחקת אם כי לאחרונה יותר נקשרה ויותר רצתה חום והתקרבה. אני פשוט לא מאמינה שזה הסוף. איך שאני כותבת לכם כאן זולגות הדמעות ולא מפסיקות. כל החיים שלה חולפים לי מול העיניים. כל מה שעברנו איתה. גאד איך שנקשרים לכלבים שלנו, לבעלי החיים שלנו. כלבים מלמדים כ"כ הרבה על עצמנו, על תקשורת, על חום, על אחריות, על דאגה למישהו. אנשים בעלי כלבים וחתולים וכו' לומדים למעשה סוג של הורות, ובמקרה שלי זה מגיל אפס. אני לא מסוגלת להפסיק לבכות. זה כ"כ כואב! למה יש להם חיים כ"כ קצרים?! זה לא פייר הכלבה הזו מעולם לא בכתה ולא צייצה אפילו כשקיבלה זריקות וגם לא כשקיבלה מכה מהפינה של המיטה או כשחתכנו לה ציפורניים, תמיד נתנה את עצמה לכל טיפול שהיתה צריכה לעבור. כ"כ טובה וממושמעת. לא אשכח את היום שבו אפילו הניסה אנס פוטנציאלי שניסה בכוח לתפוס לי את היד אחרי שסירבתי לחיזוריו, וזה היה בגן העצמאות כשגרתי באזור. מיכי הראתה לראשונה ואחרונה בחייה את הצד התוקפני שלה כשחשפה לו שיניים ועשתה קולות של 'אם לא תעזוב את אמא שלי אני עושה ממך קציצות'. זו הפעם היחידה שהיא חשפה שיניים.
