האחת שיודעת
New member
המחשבה שאתה לא זז, משתקת אותי
אני נמצאת בצומת דרכים, חשוכה, לא מוארת, זרה, לא מוכרת, אין שלטים, אין מי שיכוון, אין מי שיגיד זה טוב או רע, נכון או טעות. ימים לא פשוטים עוברים עליי. איבדתי אדם יקר. אהוב. אח גדול. מורה דרך. אוסקר נטל ממנו את הזכות להמשיך לחיות. הוא רצח אותו בלי רחמים. בשביל כמה שקלים. אני לא כועסת על אוסקר, אני בכלל לא מתעסקת בזה. אני בכלל לא חושבת על זה. אני מתגעגעת אליו. לרוח שלו, לנפש שלו, לחיוך, לצחוק. לשיחה איתו. לסוע איתו. לדבר איתו. לשתף אותו. לכעוס עליו. להרגיז אותו. להתגעגע אליו. אני הולכת ברחוב וצועקת את שמו, מסתכלת לשמיים והוא לא עונה. אני מוצאת את עצמי בכל רחוב בכל צומת בכל סמטה מחפשת אחריו, סימן, משהו ממנו. כל רכב שדומה לשלו מזכיר לי, מרטיט אותי. הכל נגדע ביום אחד. אין לי בשביל מה לקום בבוקר. אין לי בשביל מה לחייך. החיים שלי התרוקנו מתוכן ותכלית. לא הספקתי לומר שלום. להיפרד. להגיד תודה. אני לא מצליחה לצייר את דמותך. אני יושבת וחושבת איפה אתה? טוב לך? רע לך? כאב לך? למה לא נאבקת מספיק?? המחשבה שאתה שוכב באדמה בלי יכולת להזיז את עצמך משתקת אותי. אתה הכי אנרגטי שיש, הכי פעיל, בעל שמחת חיים. יכולת עצומה של נתינה ועשייה. מה אתה עושה עם כל זה בקבר?? אני מבינה שהוא איננו, אני מריגשה כמה הוא חסר לי. כל יום שעובר כואב יותר. אני פשוט יודעת שהוא נמצא במקום אחר והוא עוד מעט חוזר. אולי בעוד שנה אולי בעוד 70 ואולי אני אפגוש אותו בחייו החדשיים. אבל זה יקרה מתישהו. אני מחכה לזה. אני יודעת שהזמן זאת התרופה הכי טובה. אני מחכה בקוצר רוח לימים שאחרי. לימים שהתמודדות עם אובדן הכאב יהיו קלים יותר. לימים שמחשבה עליך תהיה זיכרון טוב ומתוק ולא סערת רגשות ואי סדר במחשבות. אני מבקשת ממך, תשמור עליי מלמעלה. תשמור על ההורים. על האישה והילדים וגם על אלה שבדרך. תן לנו מלמעלה את הכוח להמשיך הלאה. אני מבקשת סליחה שפגעתי בך וזלזלתי בך. סליחה על שלא נתתי לך את מלוא תשומת הלב. סליחה שלא תמיד הייתי פה בשבילך. אני מתגעגעת ואוהבת.
אני נמצאת בצומת דרכים, חשוכה, לא מוארת, זרה, לא מוכרת, אין שלטים, אין מי שיכוון, אין מי שיגיד זה טוב או רע, נכון או טעות. ימים לא פשוטים עוברים עליי. איבדתי אדם יקר. אהוב. אח גדול. מורה דרך. אוסקר נטל ממנו את הזכות להמשיך לחיות. הוא רצח אותו בלי רחמים. בשביל כמה שקלים. אני לא כועסת על אוסקר, אני בכלל לא מתעסקת בזה. אני בכלל לא חושבת על זה. אני מתגעגעת אליו. לרוח שלו, לנפש שלו, לחיוך, לצחוק. לשיחה איתו. לסוע איתו. לדבר איתו. לשתף אותו. לכעוס עליו. להרגיז אותו. להתגעגע אליו. אני הולכת ברחוב וצועקת את שמו, מסתכלת לשמיים והוא לא עונה. אני מוצאת את עצמי בכל רחוב בכל צומת בכל סמטה מחפשת אחריו, סימן, משהו ממנו. כל רכב שדומה לשלו מזכיר לי, מרטיט אותי. הכל נגדע ביום אחד. אין לי בשביל מה לקום בבוקר. אין לי בשביל מה לחייך. החיים שלי התרוקנו מתוכן ותכלית. לא הספקתי לומר שלום. להיפרד. להגיד תודה. אני לא מצליחה לצייר את דמותך. אני יושבת וחושבת איפה אתה? טוב לך? רע לך? כאב לך? למה לא נאבקת מספיק?? המחשבה שאתה שוכב באדמה בלי יכולת להזיז את עצמך משתקת אותי. אתה הכי אנרגטי שיש, הכי פעיל, בעל שמחת חיים. יכולת עצומה של נתינה ועשייה. מה אתה עושה עם כל זה בקבר?? אני מבינה שהוא איננו, אני מריגשה כמה הוא חסר לי. כל יום שעובר כואב יותר. אני פשוט יודעת שהוא נמצא במקום אחר והוא עוד מעט חוזר. אולי בעוד שנה אולי בעוד 70 ואולי אני אפגוש אותו בחייו החדשיים. אבל זה יקרה מתישהו. אני מחכה לזה. אני יודעת שהזמן זאת התרופה הכי טובה. אני מחכה בקוצר רוח לימים שאחרי. לימים שהתמודדות עם אובדן הכאב יהיו קלים יותר. לימים שמחשבה עליך תהיה זיכרון טוב ומתוק ולא סערת רגשות ואי סדר במחשבות. אני מבקשת ממך, תשמור עליי מלמעלה. תשמור על ההורים. על האישה והילדים וגם על אלה שבדרך. תן לנו מלמעלה את הכוח להמשיך הלאה. אני מבקשת סליחה שפגעתי בך וזלזלתי בך. סליחה על שלא נתתי לך את מלוא תשומת הלב. סליחה שלא תמיד הייתי פה בשבילך. אני מתגעגעת ואוהבת.
