ואתם עוד שואלים "במה אתם מוחים?"
נכון שהצבא הוא הפרה הקדושה של המדינה, ושמאד פופוליסטי להתרברב בכך שאתה יושב כל היום במשרד וגולש באינטרנט הצה"לי מ5 עד 9, אבל לפחות "תורם למדינה". תורם למדינה, ממלא את חובתך, נותן מעצמך. מושגים כל כך שגורים בפי הישראלי המתוכנת שאוהב להסתכל על הקנקן. גיוס חובה הינו סוגייה מאד בעייתית שאף גורם בכיר לא נדרש אליה מעולם, כל "בגיר" בישראל, מגיע לגיל 18 ונקרא למולדת, להגן עליה חזיתית או עורפית, לתרום למדינה, למות עליה. ישראל אינה חממה לרגישים, לבעלי מצוקות, לבני אדם שקצת לא סגורים על עצמם בגיל כ"כ מוקדם בחיים, בטח לא בשביל לבחור למות (מתוך הנחה ברורה ותמוהה שהמטרה אכן מקודשת). ישראל לא מיישרת קו עם אלו שהמטרה הצבאית זרה ומנוגדת להם. ישראל היא מעצמה של גיבורים, כיאה למדינת העם הנבחר. נכון, צה"ל הוא גוף חשוב ומהותי שנדרש וידרש בעתיד וכל זמן שהפרימיטיביות מכלה את בני האנוש באשר הם, אבל צה"ל, והמדינה בכלל, מורכב מבני אדם. יש את אלו שיכולים, מסוגלים ועושים. אבל יש גם את אלו שלא. השאלה כאן אינה חשיבותו של הצבא, שמוסכמת על פי כל. השאלה היא מדוע אלו שנפלטים מהמסגרת, שלא יכולים לשאת בה או שהיא בהם, למה אין להם מעמד הוגן במדינה ההזויה הזו?. למה בעיות נפשיות הם כתם שחור ברזומה שלך שיסגור לך דלתות בעשרות מקומות עבודה בעתיד אם תרצה להמשיך לתרום למדינה בדרכים אחרות? ולמה אף אחד לא מקדיש לזה מחשבה. למה זה הרגל? למה זה מותר? כי אנחנו אומה פרימיטיבית וחשוכה. ועל כך המחאה לא מתוך גאווה בפציפיסטיות, כמו במקרה זה. אלא על מנת לשים על סדר היום הציבורי את העובדה, הבלתי נתנת לערעור, שישנם אנשים שלא מסוגלים לשאת בעול הצה"לי, בין אם בגלל המסגרת הנוקשה, ובין אם- וגם זה מותר- בגלל התנגדות לפעולותיה ולמטרותיה הבלתי נתנות לערעור. זו מחאה צודקת ולגיטימית, וגם אנשים שלא מוכנים לכבוש או להחזיר, להרוג או להיהרג, גם להם יש זכות לחיות במדינה הזאת כשווים בין שווים, גם להם יש זכות לתרום לה בדרכם, לפעמים בדרכים משמעותיות פי אלף, גם הם אוהבים אותה. התגובות שלכם פה מתנשאות ועלובות, זה לא רע להתגייס לצבא- אבל השתמטות אינה יכולה להמשיך להיות וטו והמילים האלה יוצאות ממקלדת של מישהי שהצבא פלט אותה מטעמי בריאות, והיא התעקשה ואף התגייסה אליו בסופו של דבר, אבל יכולה להבין ולקבל גם את מי שלא.