../images/Emo34.gif שרון / סיפור
אנחנו שוכבות האחת ליד השניה במיטה הזוגית שלך. מיטה שלפעמים אני חשה שאין לי הזכות להיות בה. ראשי נשען על ידי וגופי מצפה לך. את שכובה על גבך, מבטך נעוץ אי שם ואני תוהה היכן מחשבותייך ומדוע אינך מסתכלת עלי. את שם? שאלתי מעירה אותך מתוך משהו שלא הצלחתי להבינו. היישרת מבטך אלי והרגשתי את המערבולת בבטן, את הפרפרים הצבעוניים שלי עפים בתוכי, מאיימים לפרוץ החוצה ולהסגיר את מה שבוודאי נגלה לעין גם אם לא נאמר במילים מפורשות. מבטך גרם כל-כך הרבה לגופי ולראשי. לא הצלחתי להוציא מילה, כל-כך הרבה התרוצץ במוחי, עיניי דיברו איתך אך לא שמעת. גופי שיווה אליך, רציתי להתקרב אך הייתי כמאובנת. היתה לי תחושה שאנחנו לא מעונינות באותו הדבר. שאנחנו מכירות מעט מדי, שאנחנו שואפות לדברים שונים. הרגשתי שאני משמשת לך כשופר לעולם החיצוני מתוך העצב והכאב הגדול שחווית עקב פרידה. אני מנצלת את היותי שופר כדי לאהוב אותך וזה לא מתאים. נרדמת. הסתכלתי עליך. היית כל-כך יפה בשנתך, רציתי כל-כך להיצמד אליך, לספוג ממך חום, לספר לך כמה נפלא אני מרגישה בעקבות הכרותינו ומרגישה בתוכי שאת יודעת. שטוב לך, שההכרות בינינו שימשה לך קרש הצלה לעולם קצת אחר. עולם מוכר יותר. ופתאום הפכת השופר שלי לחיים שמעולם לא הכרתי וכל-כך רציתי להכיר מקרוב. לחוות, לטעום. שלחתי יד מלטפת, אך לא העזתי להניחה על פנייך כפי שרציתי. חששתי להעיר אותך. חששתי כל-כך לקלקל את מה שנוצר. את האמון שיצרנו, להפר את השקט שאהבתי בינינו, את היכולת להנות האחת מהשנייה בלי הרבה מילים. אז לגעת? ואולי תתעוררי ותכעסי ולא תביני מדוע הייתי צריכה לקלקל הכל. נתתי לך לישון בשקט החסר מנוחה שלך. ידעתי שבבוקר אשב לידך שוב, אביט בך, אשלח יד לגעת ואוותר, אלחש לך כמה מילים שבוודאי לא תשמעי, אצא החוצה אשאף אוויר ואומר - יום חדש. לא ידוע אם אתן לך את המכתב הזה, אחרי הכול הוצאתי את ליבי והגשתי לך על מגש, אבל נראה שאת אינך מעוניינית, לפחות לא בלב שלי, כמו תמיד. עשיתי הכל חוץ מלומר שאני אוהבת. מכתב זה יאמר בשמי - שרון, אני אוהבת אבל עוזבת.
אנחנו שוכבות האחת ליד השניה במיטה הזוגית שלך. מיטה שלפעמים אני חשה שאין לי הזכות להיות בה. ראשי נשען על ידי וגופי מצפה לך. את שכובה על גבך, מבטך נעוץ אי שם ואני תוהה היכן מחשבותייך ומדוע אינך מסתכלת עלי. את שם? שאלתי מעירה אותך מתוך משהו שלא הצלחתי להבינו. היישרת מבטך אלי והרגשתי את המערבולת בבטן, את הפרפרים הצבעוניים שלי עפים בתוכי, מאיימים לפרוץ החוצה ולהסגיר את מה שבוודאי נגלה לעין גם אם לא נאמר במילים מפורשות. מבטך גרם כל-כך הרבה לגופי ולראשי. לא הצלחתי להוציא מילה, כל-כך הרבה התרוצץ במוחי, עיניי דיברו איתך אך לא שמעת. גופי שיווה אליך, רציתי להתקרב אך הייתי כמאובנת. היתה לי תחושה שאנחנו לא מעונינות באותו הדבר. שאנחנו מכירות מעט מדי, שאנחנו שואפות לדברים שונים. הרגשתי שאני משמשת לך כשופר לעולם החיצוני מתוך העצב והכאב הגדול שחווית עקב פרידה. אני מנצלת את היותי שופר כדי לאהוב אותך וזה לא מתאים. נרדמת. הסתכלתי עליך. היית כל-כך יפה בשנתך, רציתי כל-כך להיצמד אליך, לספוג ממך חום, לספר לך כמה נפלא אני מרגישה בעקבות הכרותינו ומרגישה בתוכי שאת יודעת. שטוב לך, שההכרות בינינו שימשה לך קרש הצלה לעולם קצת אחר. עולם מוכר יותר. ופתאום הפכת השופר שלי לחיים שמעולם לא הכרתי וכל-כך רציתי להכיר מקרוב. לחוות, לטעום. שלחתי יד מלטפת, אך לא העזתי להניחה על פנייך כפי שרציתי. חששתי להעיר אותך. חששתי כל-כך לקלקל את מה שנוצר. את האמון שיצרנו, להפר את השקט שאהבתי בינינו, את היכולת להנות האחת מהשנייה בלי הרבה מילים. אז לגעת? ואולי תתעוררי ותכעסי ולא תביני מדוע הייתי צריכה לקלקל הכל. נתתי לך לישון בשקט החסר מנוחה שלך. ידעתי שבבוקר אשב לידך שוב, אביט בך, אשלח יד לגעת ואוותר, אלחש לך כמה מילים שבוודאי לא תשמעי, אצא החוצה אשאף אוויר ואומר - יום חדש. לא ידוע אם אתן לך את המכתב הזה, אחרי הכול הוצאתי את ליבי והגשתי לך על מגש, אבל נראה שאת אינך מעוניינית, לפחות לא בלב שלי, כמו תמיד. עשיתי הכל חוץ מלומר שאני אוהבת. מכתב זה יאמר בשמי - שרון, אני אוהבת אבל עוזבת.