אפשר לחשוב על שני סוגי "נחשבים" לקהילה
הסוג הראשון הוא התחושה הפנימית - מתי בלוגרים מרגישים שהם חלק מקהילה. הסוג השני הוא התצוגה החיצונית - מתי קבוצת בלוגרים נראים למתבוננים מבחוץ, כקהילה, או באופן כללי מפרסמים עצמם כקהילה. עבור הסוג הראשון, אני לא סבורה שיש צורך בריבוי כלים. בלוגים בפשטותם יש בהם משהו גאוני המאפשר יצירת קהילה. קריאת הרשומות מהווה את הטריגר - מי שמעניין אותי, אשוב אליו, ולאט לאט אכיר אותו. התגובות מהוות משוב - ואם גם הבלוגר מצא את התגובות שלי נעימות לו, הוא יכיר אותי עם הזמן (מוניטין). הקישור לבלוג שלי בעת התגובה, מאפשר לו לבקר אצלי, כך שההכרות תהפוך להיות הדדית וכנ"ל התגובות, מן הסתם. בשלב הזה אפשר לומר שאנחנו חלק מקהילה, אם כי כשזה רק שניים זה לא ממש זה. כשאותם שמות צצים שוב ושוב בתגובות אחד של השני, כשהם זוכרים את הרקע ולכן התגובות שלהם עמוקות ומראות מחשבה ואכפתיות אמיתית, אז הם קהילה ומרגישים כקהילה. לי יש קהילה כזו - שהתבססה לה כבר לפני כמעט שלוש שנים בבלוגים בלבד ולפני כמעט שלוש שנים הקמנו לנו קומונה ומאז אנחנו מתקהלים אף יותר. לא היה צורך בשום מפגש ע"מ ליצור את תחושת הקהילתיות, שעיקרה נבע מכימיה ומאכפתיות. ע"מ לאפשר לקהילתיות שלנו להיות אמיתית, מה שהרגשנו שחסר לנו בבלוגים זה אינטימיות - חלק מהדברים רצינו לחלוק זה עם זה בלי לחשוף לעולם כולו. לכן פתחנו קומונה. אז אולי אם היתה אפשרות לחסום רשומות מסוימות לחברי הקהילה בלבד (אפשרויות שונות: לחסום לקריאה, לחסום רק לתגובות. לחסום את כל הבלוג, לחסום רק לפי רשומה) זה יכול היה לאפשר יצירת יותר אינטימיות. לגבי הצגת הקהילה והרחבתה. קודם כל יש את ה-blogroll, שבו אני יכולה להציג לעולם את מי שאני אוהבת לקרוא. כך מי שנהנה לקרוא אותי יוכל למצוא דברים שיש סיכוי לא רע שיאהב גם הוא. זה הדבק - כי זה מה שמאפשר למי שמגיב אצלי להגיב גם אצל מי שאני מגיבה לו. וכך המעגל מתרחב. בעולמות שלנו יש גם מקום להציג את החברים שלי, זו עוד דרך להודיע לעולם על קהילה, ולאפשר למי שמרגיש עצמו דומה לנו להצטרף (אם נחליט שהוא מתאים לנו - לא "נחליט" בהצבעה, אלא פשוט נאמץ אותו, נגיב לתגובותיו, נבוא לקרוא אותו, וכו'). לא ברור שזה הכרחי לשם יצירת קהילה, אבל אני מתה על ויזואליזציות, אז הייתי שמחה אם אפשר היה לתאר את הרשת החברתית הנבנית דרך ה-blogrolls והתגובות באופן ויזואלי.