פינת השאלה הזהה
- פותח הנושא ALON1132
- פורסם בתאריך
ציףציף1000
New member
בכל החנויות המקוונות, ובחנויות ספרים גדולות
בחו"ל, לפחות באנגליה. יחד עם זה, יצאה ממש לאחרונה ביוגרפיה חדשה ומקיפה על הפלויד, שמעמיקה יותר מספרו של שאפנר, ומרחיבה על הדברים שקרו מאז שספרו יצא, לפני כ-15 שנה. הספר הוא Pigs Might Fly, של מארק בלייק. כרגע הוא נמצא רק בכריכה קשה, בחנויות באנגליה, אבל בעתיד הוא יצא גם בארה"ב, וגם בכריכה רכה.
בחו"ל, לפחות באנגליה. יחד עם זה, יצאה ממש לאחרונה ביוגרפיה חדשה ומקיפה על הפלויד, שמעמיקה יותר מספרו של שאפנר, ומרחיבה על הדברים שקרו מאז שספרו יצא, לפני כ-15 שנה. הספר הוא Pigs Might Fly, של מארק בלייק. כרגע הוא נמצא רק בכריכה קשה, בחנויות באנגליה, אבל בעתיד הוא יצא גם בארה"ב, וגם בכריכה רכה.
ציףציף1000
New member
זה תלוי
אם הספק ממנו אתה מזמין זה אמאזון עצמם - זה בטוח לחלוטין. השירות טוב, ונעזרתי בו בעבר הן בהזמנת דיסקים והן בהזמנת ספרים. לעומת זאת, אם אתה קונה דרך שירות amazon marketplace, המאפשר לספקים למכור ישירות לגולשים, אזי האספקה תלויה בספק, ולא באמזון. כאן, צריך להזהר. אבל למיטב הבנתי השירות הזה לא פועל לישראל, ויש אפשרות לרכוש מוצרים רק דרך אמאזון עצמו. כאמור, אמאזון כספק הוא אמין לגמרי.
אם הספק ממנו אתה מזמין זה אמאזון עצמם - זה בטוח לחלוטין. השירות טוב, ונעזרתי בו בעבר הן בהזמנת דיסקים והן בהזמנת ספרים. לעומת זאת, אם אתה קונה דרך שירות amazon marketplace, המאפשר לספקים למכור ישירות לגולשים, אזי האספקה תלויה בספק, ולא באמזון. כאן, צריך להזהר. אבל למיטב הבנתי השירות הזה לא פועל לישראל, ויש אפשרות לרכוש מוצרים רק דרך אמאזון עצמו. כאמור, אמאזון כספק הוא אמין לגמרי.
ציףציף1000
New member
זה לא קשה לראות מי הספק ששולח לך.
רק בפונקציית "new and used" ישנם ספקים אחרים, שאינם אמאזון. בקנייה מהעמוד הראשי של המוצר, הספק הוא אמאזון בלבד.
רק בפונקציית "new and used" ישנם ספקים אחרים, שאינם אמאזון. בקנייה מהעמוד הראשי של המוצר, הספק הוא אמאזון בלבד.
ציףציף1000
New member
אחלה. כשתגיע, דווחי לנו איך היא.
ציףציף1000
New member
מאמר של מארק בלייק ב-AFG (חלק I)
בלייק כתב עבור האתר A Fleeting Glimpse קטע על הרקע לכתיבת הספר, והעבודה שהשקיע. שווה קריאה (תרגום לא מילולי): רוב העיתונאים הם סנובים. מסיבה זו, רובם - גם אלו שלא נולדו בשנת 67 - יגידו לכם שהאלבום הטוב היחידי של פינק פלויד הוא "פייפר". עבור האנשים האלו, סיד בארט הוא ההתחלה והסוף, והם מזלזלים ב-Dark Side ו"החומה". אני לא הרגשתי כך מעולם. אבל מאחר שכתבתי את הספר Pigs Might Fly רבים שואלים אותי אם אני אוהב את המוסיקה שלהם או אם כתבתי את הספר רק בשביל כסף קל. ראשית כל, הכסף לא היה קל, וגם לא הרבה (למרות שאשתי שמה עין לא מזמן על מטבח חדש). שנית, אי אפשר לכתוב ספר של 400+ מילים על להקה שאת המוסיקה שלהם אתם לא אוהבים. כן, אני אוהב את המוסיקה של הפלויד. מאוד. יחד עם זאת, שנות השמונים היו עשור נורא להיות אוהד של הלהקה - וזה העשור בו גדלתי. היו לי חוויות רעות... Another Brick היה להיט גדול בשנה האחרונה שלי בביה"ס. באותה תקופה, ניתן היה לקנות את רוב האלבומים של הפלויד מיד שניה, ומאוד בזול. זה היה בגלל שבאותה תקופה היפים רבים שגרו באותו פרבר במערב לונדון שבו גדלתי - במורד הרחוב בו גדל ריק רייט, אגב - גילו את הפאנק, קיצצו את שערותיהם, ומכרו את התקליטים הישנים שלהם. באוגוסט 1980 נסעתי לארל'ס קורט יחד עם חברים לספסל הלימודים, כדי לראות את הפלויד מבצעים את "החומה". היו לנו כרטיסים למושבים הכי זולים והכי גרועים באולם. זמן לא רב לאחר מכן, חירבשתי את בחינות הגמר שלי, כי ביליתי יותר מדי זמן בהאזנה לאוסף התקליטים מיד שניה של הפלויד, שרכשתי. החוויות שלי מהפלויד נהיו יותר ויותר גרועות במהלך העשור. בתחילת שנות השמונים, הלכתי למסיבות רבות, של אנשים שבקושי היכרתי. מהלך המסיבות האלו היה תמיד זהה. לקראת הסוף, כשאנשים החלו להתמוטט על הרצפה, הופיע איזה אופנוען - תמיד זה היה אופנוען - ובידו עותק של Dark Side, כמו הורה אוהב המביא את עוגת יום ההולדת של ילדו. נראה שמסביבי היו רק אופנוענים, באותה תקופה. בחורים נחמדים, אבל היו להם תמיד שמות חיבה כגון "גולגולת", וכולם נראו אותו הדבר: שפם עכבידשי, שמן מכונות יבש על מכנסי הליוויס שלהם, וחלקי מנוע מפוזרים במטבחיהם. הם היו משמיעים את האלבום, כשהעטיפה מונחת שטוחה בחיקו של "גולגולת", בעוד הוא גלגל ג'וינט ענקי בעודו מהנהן לקצב המוסיקה.... זה היה תמיד הסימן, שצריך לעזוב את המסיבה, באופן אידאלי לפני שצלצולי השעונים ב-Time היו מעירים את המסטולים שעל הרצפה. ערב אחד, כשלא הייתי באחת המסיבות האלו, זוג חברים ואני לקחנו LSD והאזנו ל"פייפר" בתור מחווה לסיד. אבל המוסיקה נשמעה יותר מבולגנת ומפחידה מתמיד. בגלל שהרגשנו מוזר, הגענו בסוף לגינה באחורי הבית, וצפינו במה שחשבנו שהם מאדים ונוגה משחקים בפינג-פונג בשמי הלילה, מעל הגג של מפעל קודאק הסמוך (אותו מפעל בו עבד ריק רייט כשליח, בהיותו נער). חוויותיי מפינק פלויד נהיו לבסוף מסוכנות, בסוף העשור, כאשר טיילתי ברחבי אמריקה. האנשים שטיילתי אתם היו חבורה מגוונת. אחד היה חייל-לשעבר מניו זילנד שניגן בלי סוף את אוסף הלהיטים של הביץ' בויז. אחר היה רוכב אופניים מקצועי ממרכז אנגליה, שהקשיב כל הזמן ל-Licensed to Ill של הביסטי בויז. מה שנראה בתחילה כהרפתקה גדולה - נהגנו בביואיק מניו ג'רזי לקליפורניה - איבד מחינו מהר. עצבינו התרופפו בעוד אני ושני חבריי לטיול התחלנו לשנוא אחד את השני ואת טעמינו המוסיקליים הסותרים. בנסיעת-לילה דרך איידהו, החלטתי לא לעשות חשבון והכנסתי קלטת של Meddle לתוך הרדיו-טייפ במכונית. זה הרגיע אותם מיד, המריבות נפסקו, והם נרדמו. גם אני נרדמתי, אלא שלרוע המזל, אני הייתי הנהג. התעוררתי בדיוק כאשר הרכב סטה לשוליים. כשהצלחתי להחלץ מהמכונית, ראיתי פרה בוהה בי בחשכה. כמו ב-Atom Heart Mother. שנות התשעים לא היו תקופה טובה יותר להיות אוהד של הפלויד, אבל אז כבר שילמו לי לכתוב על מוסיקה. העורך של מגזין (שנסגר מזמן) שלח אותי למלון צ'לסי הארבור בלונדון לראיין את רוג'ר ווטרס. במהלך השנים הבאות, ראיינתי גם את חבריו-לשעבר האחרים בלהקה. לאנשים אמיתיים, עם משרות רציניות, יש רק שאלה אחת לך כשהם מגלים במה אתה עוסק; הם רוצים לדעת איך האמנים האהובים עליהם, במציאות. במקרה הזה, רוג'ר ווטרס היה מרואיין נהדר, כי באמת היה אכפת לו מהמוסיקה, והוא היה לגמרי משוכנע שהוא צדק במאבק שלו לבעלות בשם פינק פלויד, למרות שכל העולם חשב שהוא טועה. שנים מאוחר יותר, כאשר דיברתי אתו בטלפון שוב, הוא היה יותר זהיר, אבל לא פחות חד לשון. . ניק מייסון היה ה"יין" של ה"יאנג" של ווטרס; הם היו הפכים שמשלימים זה את זה. פגשתי אותו לראשונה במשרד/מחסן של החברה שלו [שעוסקת בשיפוץ והשכרת מכוניות עתיקות, כמדומני - צ.] והרושם הראשוני שלי היה עד כמה הוא לא נראה כמו כוכב רוק, ויותר כמו ארכיטקט. מייסון הדף שאלות מביכות עם הומור, ובעדינות. בשנת 2004, דיברנו שוב, בדיוק לפני שיצא הספר שלו, והוא אמר את המילים האלמותיות: "יהיה נהדר אם היינו יכולים לעשות את זה עבור משהו כמו Live Aid" . ריק רייט היה עצבני ובעיניו היה מבט רדוף. הוא היה מתוסכל בגלל The Division Bell, וחסר סיפוק מזה שהפלויד לא תכננו לעשות שום דבר נוסף (זה היה בשנת 1996). ראיינתי אותו עבור Mojo, שבדיוק לפני כן פרסם מאמר בו נטען שסיד בארט מתעוור [מדובר במאמר הידוע לשמצה של קליף ג'ונס, שהבהיל אוהדים רבים בזמנו והכעיס מאוד את משפחת בארט ואת דייויד גילמור. המשפחה פרסמה הכחשה בעתונות, וגילמור טירפד את ספרו של ג'ונס על הפלויד, שעמד לצאת באותם ימים - צ.]. ריק היה מודאג מאוד לגבי הגילוי הזה. חשדתי שזה הכל שטויות, אבל לא אמרתי כלום. חיבבתי את ריק, ובמהלך כתיבת הספר למדתי להעריך את תרומתו העצומה לצליל של הפלויד. סטורם תורגרסון ניסה לשכנע אותו לתת לי ראיון עבור הספר, אבל משום מה, זה מעולם לא קרה.
בלייק כתב עבור האתר A Fleeting Glimpse קטע על הרקע לכתיבת הספר, והעבודה שהשקיע. שווה קריאה (תרגום לא מילולי): רוב העיתונאים הם סנובים. מסיבה זו, רובם - גם אלו שלא נולדו בשנת 67 - יגידו לכם שהאלבום הטוב היחידי של פינק פלויד הוא "פייפר". עבור האנשים האלו, סיד בארט הוא ההתחלה והסוף, והם מזלזלים ב-Dark Side ו"החומה". אני לא הרגשתי כך מעולם. אבל מאחר שכתבתי את הספר Pigs Might Fly רבים שואלים אותי אם אני אוהב את המוסיקה שלהם או אם כתבתי את הספר רק בשביל כסף קל. ראשית כל, הכסף לא היה קל, וגם לא הרבה (למרות שאשתי שמה עין לא מזמן על מטבח חדש). שנית, אי אפשר לכתוב ספר של 400+ מילים על להקה שאת המוסיקה שלהם אתם לא אוהבים. כן, אני אוהב את המוסיקה של הפלויד. מאוד. יחד עם זאת, שנות השמונים היו עשור נורא להיות אוהד של הלהקה - וזה העשור בו גדלתי. היו לי חוויות רעות... Another Brick היה להיט גדול בשנה האחרונה שלי בביה"ס. באותה תקופה, ניתן היה לקנות את רוב האלבומים של הפלויד מיד שניה, ומאוד בזול. זה היה בגלל שבאותה תקופה היפים רבים שגרו באותו פרבר במערב לונדון שבו גדלתי - במורד הרחוב בו גדל ריק רייט, אגב - גילו את הפאנק, קיצצו את שערותיהם, ומכרו את התקליטים הישנים שלהם. באוגוסט 1980 נסעתי לארל'ס קורט יחד עם חברים לספסל הלימודים, כדי לראות את הפלויד מבצעים את "החומה". היו לנו כרטיסים למושבים הכי זולים והכי גרועים באולם. זמן לא רב לאחר מכן, חירבשתי את בחינות הגמר שלי, כי ביליתי יותר מדי זמן בהאזנה לאוסף התקליטים מיד שניה של הפלויד, שרכשתי. החוויות שלי מהפלויד נהיו יותר ויותר גרועות במהלך העשור. בתחילת שנות השמונים, הלכתי למסיבות רבות, של אנשים שבקושי היכרתי. מהלך המסיבות האלו היה תמיד זהה. לקראת הסוף, כשאנשים החלו להתמוטט על הרצפה, הופיע איזה אופנוען - תמיד זה היה אופנוען - ובידו עותק של Dark Side, כמו הורה אוהב המביא את עוגת יום ההולדת של ילדו. נראה שמסביבי היו רק אופנוענים, באותה תקופה. בחורים נחמדים, אבל היו להם תמיד שמות חיבה כגון "גולגולת", וכולם נראו אותו הדבר: שפם עכבידשי, שמן מכונות יבש על מכנסי הליוויס שלהם, וחלקי מנוע מפוזרים במטבחיהם. הם היו משמיעים את האלבום, כשהעטיפה מונחת שטוחה בחיקו של "גולגולת", בעוד הוא גלגל ג'וינט ענקי בעודו מהנהן לקצב המוסיקה.... זה היה תמיד הסימן, שצריך לעזוב את המסיבה, באופן אידאלי לפני שצלצולי השעונים ב-Time היו מעירים את המסטולים שעל הרצפה. ערב אחד, כשלא הייתי באחת המסיבות האלו, זוג חברים ואני לקחנו LSD והאזנו ל"פייפר" בתור מחווה לסיד. אבל המוסיקה נשמעה יותר מבולגנת ומפחידה מתמיד. בגלל שהרגשנו מוזר, הגענו בסוף לגינה באחורי הבית, וצפינו במה שחשבנו שהם מאדים ונוגה משחקים בפינג-פונג בשמי הלילה, מעל הגג של מפעל קודאק הסמוך (אותו מפעל בו עבד ריק רייט כשליח, בהיותו נער). חוויותיי מפינק פלויד נהיו לבסוף מסוכנות, בסוף העשור, כאשר טיילתי ברחבי אמריקה. האנשים שטיילתי אתם היו חבורה מגוונת. אחד היה חייל-לשעבר מניו זילנד שניגן בלי סוף את אוסף הלהיטים של הביץ' בויז. אחר היה רוכב אופניים מקצועי ממרכז אנגליה, שהקשיב כל הזמן ל-Licensed to Ill של הביסטי בויז. מה שנראה בתחילה כהרפתקה גדולה - נהגנו בביואיק מניו ג'רזי לקליפורניה - איבד מחינו מהר. עצבינו התרופפו בעוד אני ושני חבריי לטיול התחלנו לשנוא אחד את השני ואת טעמינו המוסיקליים הסותרים. בנסיעת-לילה דרך איידהו, החלטתי לא לעשות חשבון והכנסתי קלטת של Meddle לתוך הרדיו-טייפ במכונית. זה הרגיע אותם מיד, המריבות נפסקו, והם נרדמו. גם אני נרדמתי, אלא שלרוע המזל, אני הייתי הנהג. התעוררתי בדיוק כאשר הרכב סטה לשוליים. כשהצלחתי להחלץ מהמכונית, ראיתי פרה בוהה בי בחשכה. כמו ב-Atom Heart Mother. שנות התשעים לא היו תקופה טובה יותר להיות אוהד של הפלויד, אבל אז כבר שילמו לי לכתוב על מוסיקה. העורך של מגזין (שנסגר מזמן) שלח אותי למלון צ'לסי הארבור בלונדון לראיין את רוג'ר ווטרס. במהלך השנים הבאות, ראיינתי גם את חבריו-לשעבר האחרים בלהקה. לאנשים אמיתיים, עם משרות רציניות, יש רק שאלה אחת לך כשהם מגלים במה אתה עוסק; הם רוצים לדעת איך האמנים האהובים עליהם, במציאות. במקרה הזה, רוג'ר ווטרס היה מרואיין נהדר, כי באמת היה אכפת לו מהמוסיקה, והוא היה לגמרי משוכנע שהוא צדק במאבק שלו לבעלות בשם פינק פלויד, למרות שכל העולם חשב שהוא טועה. שנים מאוחר יותר, כאשר דיברתי אתו בטלפון שוב, הוא היה יותר זהיר, אבל לא פחות חד לשון. . ניק מייסון היה ה"יין" של ה"יאנג" של ווטרס; הם היו הפכים שמשלימים זה את זה. פגשתי אותו לראשונה במשרד/מחסן של החברה שלו [שעוסקת בשיפוץ והשכרת מכוניות עתיקות, כמדומני - צ.] והרושם הראשוני שלי היה עד כמה הוא לא נראה כמו כוכב רוק, ויותר כמו ארכיטקט. מייסון הדף שאלות מביכות עם הומור, ובעדינות. בשנת 2004, דיברנו שוב, בדיוק לפני שיצא הספר שלו, והוא אמר את המילים האלמותיות: "יהיה נהדר אם היינו יכולים לעשות את זה עבור משהו כמו Live Aid" . ריק רייט היה עצבני ובעיניו היה מבט רדוף. הוא היה מתוסכל בגלל The Division Bell, וחסר סיפוק מזה שהפלויד לא תכננו לעשות שום דבר נוסף (זה היה בשנת 1996). ראיינתי אותו עבור Mojo, שבדיוק לפני כן פרסם מאמר בו נטען שסיד בארט מתעוור [מדובר במאמר הידוע לשמצה של קליף ג'ונס, שהבהיל אוהדים רבים בזמנו והכעיס מאוד את משפחת בארט ואת דייויד גילמור. המשפחה פרסמה הכחשה בעתונות, וגילמור טירפד את ספרו של ג'ונס על הפלויד, שעמד לצאת באותם ימים - צ.]. ריק היה מודאג מאוד לגבי הגילוי הזה. חשדתי שזה הכל שטויות, אבל לא אמרתי כלום. חיבבתי את ריק, ובמהלך כתיבת הספר למדתי להעריך את תרומתו העצומה לצליל של הפלויד. סטורם תורגרסון ניסה לשכנע אותו לתת לי ראיון עבור הספר, אבל משום מה, זה מעולם לא קרה.
ציףציף1000
New member
חלק II
דייויד גילמור היה אחרון הפלוידים בו פגשתי. בתחילה, מאחורי הקלעים בפריז, ולאחר מכן בסטודיו לצילום שם צילמו אותו עבור המגזין Q. אני זוכר שהוא נראה מאוד נבוך [בעת הצילומים], עד שהוא שם ידו על הסטראט המפורסמת (מס' 1), ושפת הגוף שלו השתנתה מיד. גילמור היה בסדר גמור, אבל בראיונות אתו הוא נתן את הרושם שהוא ראה את הכל, שמע את הכל, ולכן הכל כבר משעמם עבורו. הוא נהנה לעשות את המוסיקה שלו, ולא של פינק פלויד. פנו אלי לכתוב ספר על הפלויד בגלל live 8 [כפי שחשדתי - צ.]. בניגוד לשנות השמונים והתשעים, בשנת 2005 כולם נהיו אוהדים של הפלויד. מאחר ולא הייתי צריך ללכת עוד למסיבות של אופנוענים, לקחת LSD או להיות מעורב בתאונות דרכים, החלטתי לנסות. חלק מהאנשים שהייתי צריך לראיין, ראיינתי כבר מקודם: בוב אזרין, בוב קלוז. אחרים היה קל למצוא, כגון המפיקים ג'ון לקי ואלאן פארסונס (אדם שנמאס לו להשאל שוב על Dark Side). אחרים, כגון הבן זוג המוסיקלי של ריק רייט בשנות השמונים, דייב האריס, היו קשים למצוא. איכשהו הצלחתי למוא אותו, והוא היה איש מקסים, שנון, ששמח להזכר בחוויותיו מאולפן הביית של ריק. בנסיון להתחקות אחר קורות חבריהם-לנוער של הפלוידים מקיימברידג', נהפכתי לבלש פרטי שלומיאלי. כך, כשניסיתי לאתר את אחד מחבריהם לספסל הלימודים, שלחתי בטעות אימייל למסעדן בדאבלין, שלא ידע על מה אני מדבר. אבל כשמצאתי אחד מהם, הוא הוביל אותי לאחרים. ג'ון דייויס - ג'ון הוטרינר - שהעלה את זכרונותיו על קיימברידג' בשנות השישים באתר הזה [הכוונה ל-A Fleeting Glimpse. הקטע עדיין באתר, ובעמוד בלינק יש לינק אליו. הוא מומלץ ביותר - צ.] קישר אותי לסיד בארט ולחברו הוותיק של גילמור, איאן "אימו" מור, דמות ליצן-חצר ששנורר חיים נוחים בשנות השבעים והשמונים כשסייע לטפל בבתיה הרבים של אשתו הראשונה של גילמור. כמה מחברי הקליקה הקיימברידג'ית אמרו לי "אתה חייב למצוא את אימו", אבל רק ג'ון היה מסוגל לקשר אותי אליו. שבוע לאחר מכן, ראיינתי את אימו, בחוף ב-Hove. בסופו של דבר מצאנו עצמנו שותים מבקבוק יין, כמו זוג הומלסים. בדירתו הזעירה, הוא פשפש בתיקים שונים מלאים במזכרות משנות השישים והשבעים. ליד תמונות דהויות של בארט וגילמור, היו אחרות: של גורואים הודים, בחורות יפות רבות, דיים הלן מירן (לפני שנהייתה "דיים") ואימו עצמו בחופים שונים בחו"ל, לעיתים בעירום מלא. חלק מהמרואיינים לא אהבו את השאלות היותר-חודרניות שלי ("אתה משוגע לגמרי, מארק?"), וחלקם, אני חושד, לא בדיוק אמרו את האמת. אחרים היו קרובים יותר לאמת. אחד או שניים רמזו על אנקדוטות מדהימות שלא הייתי יכול בשום פנים ואופן להדפיס (באחת מהן היה מעורב רג'י קריי המנוח [גנגסטר לונדוני. הוא ואחיו היו מראשי הפשע המאורגן באנגלי בשנות השישים - צ.]). היו כמובן אנשים שדחו את בקשותי לראיון: גרושה של אחת מהנפשות הפועלות, מנהל-טור וותיק, שחקן/דוגמן שפעם חלק דירה עם סיד בארט. חלק לא השיבו לפניותיי. רבים אחרים, אני חושד, היו מנומנסים מדי, מכדי לומר לי להתחתפף, והסכימו להתראיין רק כדי להרחיק אותי מהם. היו אחרים, כולל חלק מחברותיו-לשעבר של סיד בארט, שאותן לא הצלחתי למצוא. ביניהן "איגי" המפורסמת, שהתחת הערום שלה מופיע על העטיפה של Madcap Laughs. במקרים אלו, המכתבים חזרו מכתובת בחו"ל או שמספר הטלפון שקיבלתי לא היה עדכני. מהר למדתי שאת הנשים קשה יותר למצוא, בגלל השינוי בשמות המשפחה עקב נישואים וגירושים. אף אחד לא היה יכול לזכור את שם משפחתה של איגי, או אפילו את שמה הפרטי האמיתי. או שהם סרבו לספר [תורגרסון יודע מי היא, אאל"ט. בראיון לפני כמה שנים הוא - או מישהו אחר - אמר שהיא נשואה באושר וחיה חיים בורגניים בלונדון, ולא רוצה שילדיה ידעו שזאת היא על העטיפה של האלבום, ולכן מסרבת להתראיין - צ.]. למרות זאת, ידידה וותיקה אחת של סיד הופיעה פתאום משום מקום, והסכימה לדבר. באופן משונה, איזכור שמה באימיילים ששלחתי לידידים אחרים (גברים) של הלהקה, סייעו בידי. וחלק מהמרואיינים, אני בטוח, הסכימו לדבר איתי רק כדי שיוכלו לגלות מה קרה לחבריהם-לסמים הישנים, ובני הזוג לעת-מצוא. כשערכתי את המחקר לספר, מהר השתעממתי מלקרוא במקומות אחרים עד כמה הפלויד היו סנובים, מנותקים ומעמד-בינוניים. הסיפורים הפרטיים של חברי הלהקה, והרקע שלהם, היו מרתקים עבורי. אני עדיין טוען שיש הרבה אמוציות מודחקות במוסיקה, שנתפסות כמרוחקות, סנוביות ומעמד-בינוניות. האם נמאס לי מלשמוע את המוסיקה? חשבתי שזה יקרה, אבל זה לא קרה. אמנם לא סביר שאחזור ואשמע את צדדים 3 ו-4 של אומהגומה ע"מ להרגע, היו הרבה שירים ואפילו אלבומים שלמים, שגיליתי מחדש. Summer '68 מ-Atom Heart Mother, השיר Sorrow מ-Momentary Lapse, רוב האלבום Obscured by Clouds, חלקים מ-the final cut, והאלבום radio kaos של ווטרס (טוב, אולי האחרון לא...). שאלתי רבים מהמרואיינים אם לדעתם הפלויד צריכים להתאחד עם ווטרס ולהקליט אלבום נוסף. רובם פשוט צחקו ("דייויד הוא... איך לומר.... נוח בקהות החושים שלו" היתה תשובה אחת). חלק אפילו אמרו לי, שלא לציטוט, שזה לא יקרה לעולם. נכון שאלבום וטור נוסף של הפלויד יעזרו לי למכור עותקים מהספר, אבל אני גם חושד שזה לא יקרה לעולם, ובעצם מקווה שלא. נכון שקל יותר להיות אוהד של הפלויד בשנת 2007 מאשר בשנות השמונים הותשעים, אבל אולי הגיע הזמן להמשיך הלאה."
דייויד גילמור היה אחרון הפלוידים בו פגשתי. בתחילה, מאחורי הקלעים בפריז, ולאחר מכן בסטודיו לצילום שם צילמו אותו עבור המגזין Q. אני זוכר שהוא נראה מאוד נבוך [בעת הצילומים], עד שהוא שם ידו על הסטראט המפורסמת (מס' 1), ושפת הגוף שלו השתנתה מיד. גילמור היה בסדר גמור, אבל בראיונות אתו הוא נתן את הרושם שהוא ראה את הכל, שמע את הכל, ולכן הכל כבר משעמם עבורו. הוא נהנה לעשות את המוסיקה שלו, ולא של פינק פלויד. פנו אלי לכתוב ספר על הפלויד בגלל live 8 [כפי שחשדתי - צ.]. בניגוד לשנות השמונים והתשעים, בשנת 2005 כולם נהיו אוהדים של הפלויד. מאחר ולא הייתי צריך ללכת עוד למסיבות של אופנוענים, לקחת LSD או להיות מעורב בתאונות דרכים, החלטתי לנסות. חלק מהאנשים שהייתי צריך לראיין, ראיינתי כבר מקודם: בוב אזרין, בוב קלוז. אחרים היה קל למצוא, כגון המפיקים ג'ון לקי ואלאן פארסונס (אדם שנמאס לו להשאל שוב על Dark Side). אחרים, כגון הבן זוג המוסיקלי של ריק רייט בשנות השמונים, דייב האריס, היו קשים למצוא. איכשהו הצלחתי למוא אותו, והוא היה איש מקסים, שנון, ששמח להזכר בחוויותיו מאולפן הביית של ריק. בנסיון להתחקות אחר קורות חבריהם-לנוער של הפלוידים מקיימברידג', נהפכתי לבלש פרטי שלומיאלי. כך, כשניסיתי לאתר את אחד מחבריהם לספסל הלימודים, שלחתי בטעות אימייל למסעדן בדאבלין, שלא ידע על מה אני מדבר. אבל כשמצאתי אחד מהם, הוא הוביל אותי לאחרים. ג'ון דייויס - ג'ון הוטרינר - שהעלה את זכרונותיו על קיימברידג' בשנות השישים באתר הזה [הכוונה ל-A Fleeting Glimpse. הקטע עדיין באתר, ובעמוד בלינק יש לינק אליו. הוא מומלץ ביותר - צ.] קישר אותי לסיד בארט ולחברו הוותיק של גילמור, איאן "אימו" מור, דמות ליצן-חצר ששנורר חיים נוחים בשנות השבעים והשמונים כשסייע לטפל בבתיה הרבים של אשתו הראשונה של גילמור. כמה מחברי הקליקה הקיימברידג'ית אמרו לי "אתה חייב למצוא את אימו", אבל רק ג'ון היה מסוגל לקשר אותי אליו. שבוע לאחר מכן, ראיינתי את אימו, בחוף ב-Hove. בסופו של דבר מצאנו עצמנו שותים מבקבוק יין, כמו זוג הומלסים. בדירתו הזעירה, הוא פשפש בתיקים שונים מלאים במזכרות משנות השישים והשבעים. ליד תמונות דהויות של בארט וגילמור, היו אחרות: של גורואים הודים, בחורות יפות רבות, דיים הלן מירן (לפני שנהייתה "דיים") ואימו עצמו בחופים שונים בחו"ל, לעיתים בעירום מלא. חלק מהמרואיינים לא אהבו את השאלות היותר-חודרניות שלי ("אתה משוגע לגמרי, מארק?"), וחלקם, אני חושד, לא בדיוק אמרו את האמת. אחרים היו קרובים יותר לאמת. אחד או שניים רמזו על אנקדוטות מדהימות שלא הייתי יכול בשום פנים ואופן להדפיס (באחת מהן היה מעורב רג'י קריי המנוח [גנגסטר לונדוני. הוא ואחיו היו מראשי הפשע המאורגן באנגלי בשנות השישים - צ.]). היו כמובן אנשים שדחו את בקשותי לראיון: גרושה של אחת מהנפשות הפועלות, מנהל-טור וותיק, שחקן/דוגמן שפעם חלק דירה עם סיד בארט. חלק לא השיבו לפניותיי. רבים אחרים, אני חושד, היו מנומנסים מדי, מכדי לומר לי להתחתפף, והסכימו להתראיין רק כדי להרחיק אותי מהם. היו אחרים, כולל חלק מחברותיו-לשעבר של סיד בארט, שאותן לא הצלחתי למצוא. ביניהן "איגי" המפורסמת, שהתחת הערום שלה מופיע על העטיפה של Madcap Laughs. במקרים אלו, המכתבים חזרו מכתובת בחו"ל או שמספר הטלפון שקיבלתי לא היה עדכני. מהר למדתי שאת הנשים קשה יותר למצוא, בגלל השינוי בשמות המשפחה עקב נישואים וגירושים. אף אחד לא היה יכול לזכור את שם משפחתה של איגי, או אפילו את שמה הפרטי האמיתי. או שהם סרבו לספר [תורגרסון יודע מי היא, אאל"ט. בראיון לפני כמה שנים הוא - או מישהו אחר - אמר שהיא נשואה באושר וחיה חיים בורגניים בלונדון, ולא רוצה שילדיה ידעו שזאת היא על העטיפה של האלבום, ולכן מסרבת להתראיין - צ.]. למרות זאת, ידידה וותיקה אחת של סיד הופיעה פתאום משום מקום, והסכימה לדבר. באופן משונה, איזכור שמה באימיילים ששלחתי לידידים אחרים (גברים) של הלהקה, סייעו בידי. וחלק מהמרואיינים, אני בטוח, הסכימו לדבר איתי רק כדי שיוכלו לגלות מה קרה לחבריהם-לסמים הישנים, ובני הזוג לעת-מצוא. כשערכתי את המחקר לספר, מהר השתעממתי מלקרוא במקומות אחרים עד כמה הפלויד היו סנובים, מנותקים ומעמד-בינוניים. הסיפורים הפרטיים של חברי הלהקה, והרקע שלהם, היו מרתקים עבורי. אני עדיין טוען שיש הרבה אמוציות מודחקות במוסיקה, שנתפסות כמרוחקות, סנוביות ומעמד-בינוניות. האם נמאס לי מלשמוע את המוסיקה? חשבתי שזה יקרה, אבל זה לא קרה. אמנם לא סביר שאחזור ואשמע את צדדים 3 ו-4 של אומהגומה ע"מ להרגע, היו הרבה שירים ואפילו אלבומים שלמים, שגיליתי מחדש. Summer '68 מ-Atom Heart Mother, השיר Sorrow מ-Momentary Lapse, רוב האלבום Obscured by Clouds, חלקים מ-the final cut, והאלבום radio kaos של ווטרס (טוב, אולי האחרון לא...). שאלתי רבים מהמרואיינים אם לדעתם הפלויד צריכים להתאחד עם ווטרס ולהקליט אלבום נוסף. רובם פשוט צחקו ("דייויד הוא... איך לומר.... נוח בקהות החושים שלו" היתה תשובה אחת). חלק אפילו אמרו לי, שלא לציטוט, שזה לא יקרה לעולם. נכון שאלבום וטור נוסף של הפלויד יעזרו לי למכור עותקים מהספר, אבל אני גם חושד שזה לא יקרה לעולם, ובעצם מקווה שלא. נכון שקל יותר להיות אוהד של הפלויד בשנת 2007 מאשר בשנות השמונים הותשעים, אבל אולי הגיע הזמן להמשיך הלאה."
The Walrus
New member
עכשיו אני ממש חייב לקרוא את הספר הזה...
ואגב, נראה לי שהתכוונת 400 עמודים, לא 400 מילים.
ואגב, נראה לי שהתכוונת 400 עמודים, לא 400 מילים.
ציףציף1000
New member
../images/Emo3.gif מה קורה לי היום?
ציףציף1000
New member
כך למדתי אנגלית
רציתי להבין את מילות השירים שקראתי, ולקרוא על האמנים שאהבתי. אז לקחתי ספרות בנושא, וקראתי - עם מילון בצד. ככל שמתאמנים יותר, זה נהיה קל יותר. ורצוי להתחיל מוקדם ככל האפשר.
רציתי להבין את מילות השירים שקראתי, ולקרוא על האמנים שאהבתי. אז לקחתי ספרות בנושא, וקראתי - עם מילון בצד. ככל שמתאמנים יותר, זה נהיה קל יותר. ורצוי להתחיל מוקדם ככל האפשר.
Silvernaor
New member
נראה לי שהוא התכוון למכירה
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.