../images/Emo36.gifהרמת מסך../images/Emo26.gif
ליאת רוטנר צילום: לירז עמיר תקציר הפרקים הקודמים: ירדן בן ה18- מאושפז בעל כורחו על ידי הוריו במוסד גמילה, לאחר שהתמכר לסמים. הוא מרגיש נבגד וכועס על כל העולם. ב"ביתו" החדש הוא פוגש את מיטל, אבל לא משתף פעולה עם ניסיונותיה להתחבר. קרין ננזפת על ידי מורתה לבלט על כך שעלתה במשקל. שוש מתכוננת לאסיפת מנהלי התיאטרון עוגת הקרם הגבוהה הצליחה בדיוק כפי שחזתה שוש. האורחים הגיעו בדיוק בזמן, והשולחן היה ערוך בטוב טעם. היא חיככה את כפות ידיה בהנאה. הכל הלך לפי התוכנית. אם מזלה ימשיך לשחק לה, עד הגשת קנקן הקפה יהיו כולם שבעים ומאושרים דיים כדי להקשיב לטענותיה בקשר לתרומה. היא שיכלה בנחת את רגליה והקשיבה לפטפוטים הרכלניים, ובעיקר למחמאות שפיזרו כולם על הארוחה שהכינה. פשטידת האטריות המפוארת מתוכנית הטלוויזיה נחשבה, בסופו של דבר, למנה הכי פחות מוצלחת, אבל בישוליה הביתיים הרגילים של שוש התעלו עליה וסיפקו את הסחורה. "שושנה יקרה", אמרה המנהלת כשהרימה את כוסה, "אני רוצה להודות בשם כולם על האוכל הנפלא שהכנת". כל הכוסות הורמו. "מאז שעברת לעיר הקטנה...", מסביב לשולחן נשמעה המיית גיחוך לשמע הכינוי הציני לעירם הענקית, "והשקטה שלנו, וכבשת את מקומך בקרב צוות המורים הבכירים בהיכל התרבות המפואר שלנו, הבאת את מרב ומיטב הקסם שיש במוזיקה ובשירה. אנו מברכים בכל יום על הצטרפותך אלינו". כולם הריעו ולגמו ממשקאותיהם. שוש חייכה לעצמה. זה הזמן. "תודה, תודה לכם, גם אני נהנית לעבוד איתכם, ואני מאושרת שגררתי את בעלי לכאן. אהמ... גם אני רוצה להרים כוסית", אמרה, נרגשת מעט, והזדרזה למלא את כוסה. "אני בטוחה שכולנו שמענו על התרומה הנדיבה שהגיעה אלינו, מהגברת היקרה רוחמה פינקלשטיין, שכבר נכחה בלא מעט הצגות ומופעים שהעלינו. אני רוצה לאחל לכולנו שהכסף הזה יעזור להיכל התרבות שלנו, שנמצא כעת במצב תחזוקה לא משהו, ללבוש פנים חדשות". היא הדגישה את המילה "ללבוש". האורחים הרימו את הכוסות פעם נוספת. משהו השתנה בפניה של המנהלת, ושוש קיוותה שקלעה למטרה. "תודה, שוש", אמרה המנהלת והניחה את כוסה, "באמת רציתי לספר לחלקכם שלא יודעים, על ההחלטה שהתגבשה בהנהלה בעקבות קבלת הכסף". העוגייה שכרסמה שוש נתקעה בגרונה. הם כבר דנו בכך? "כידוע לכם, זה זמן רב שיש תוכניות ורעיונות בנוגע להגדלת שטח התיאטרון. ישנו אולם בינוני אחד, ושלושה חדרים קטנים להרצאות ולסדנאות, ובשביל מקום שמכבד את עצמו זה לא מספיק". רק שלא תגיד את מה שאני חושבת שהיא תגיד. שוש מוללה את המפית שבידה. "השאיפה להרחיב את שטח היכל התרבות אל תוך רחבת הדשא הגדולה שמשתרעת מאחוריו הוא רעיון שנגנז בהנהלה לפני שנים בשל מצוקה כספית. לא, "נגנז" זו לא המילה הנכונה. הוא פשוט המתין במגירה לרגע המתאים", היא נתחייכה, "ולכסף הדרוש". הוא בהחלט נגנז, חשבה שוש בזעם, אני הייתי עם עופרה כשהיא סיפרה לי. הסיבה לגניזתו היתה שרחבת הדשא, עם הקפיטריה הקטנה ומגלשת המשחקים, היתה נספח מושלם לחניון התיאטרון, ושם השאירו הורים את ילדיהם לשחק בזמן שהם היו במופע כלשהו, שם ישבו משפחות אחרי הצגה טובה, שם נחו שחקנים ורקדנים לפני מופע גדול. נכון, היתה קפיטריה גם בתוך ההיכל עצמו, אבל... נו, זה לא היה אותו הדבר. "אז סוף סוף זה קורה," אמרה המנהלת והתרווחה בכיסאה, בחלקו האחורי של התיאטרון. "אנחנו מתכוונים להגדיל את אולם הכניסה וליצור חדר רחב ידיים ומזמין, ככה שבאי המקום יזכו לקבלת פנים מפוארת ולא ינדדו מאולם לאולם דרך לובי עלוב. באופן זה נוכל להאריך את דלפק פקידי הקבלה, כך שאנשים לא יצטרכו לעמוד בתור בשביל עניינים כמו כרטיסים ותשלומים, והכל יהיה נוח וזמין יותר עבורם". שוש השתעלה בכבדות. הנה ירדה לטמיון התקווה שלה. נראה שהשחקנים יצטרכו להמשיך ולהביא מכנסי בד שחורים וכובעי קש מהבית, והפסנתר הישן ימשיך לזייף בשלושה מהקלידים. היא קיוותה שלפחות משהו מהתרומה יישאר אחרי שישלמו את הוצאות השיפוץ, לפחות די כדי להחליף בכל זאת את ציפוי הבמה הרעוע. במופע הקודם אחת הרקדניות כמעט מעדה על בליטה שהיתה שם. "רעיון מעולה", אמרו האורחים. "תמיד חיכיתי שיישמו את התוכנית הזו", החניפה שמרית, המזכירה הראשית. שוש הביטה בה בבוז. היא תגיד כל מה שצריך כדי למצוא חן בעיני המנהלת שלה. "אז מתי יתחילו השיפוצים?", הוסיפה. "אנחנו מקווים שהחל מהשבוע הבא". רגע רגע רגע. מה? "אנחנו רוצים שזה יתחיל כמה שיותר מהר", הסביר גבי, מנהל התחזוקה, "אנחנו בעיצומו של יולי, ואין זמן טוב מזה כדי לעסוק בעבודות בנייה. אם נדחה את זה עוד קצת, זה עלול להתנגש עם הגשמים של דצמבר". "אבל...", פרצה קריאה מפיה של שוש. כל העיניים הופנו אליה. "אבל... אתם לא יכולים", גמגמה, "ככה פתאום...". "האישורים מהעירייה כבר מוכנים", אמרה המנהלת, מופתעת מהקופצנות של האשה העדינה, "אם לזה את מתכוונת, כלומר". "אה, אני מבין שאתם במשא ומתן איתם עוד מזמן?", התעניין שלמה, הציניקן שבחבורה, בחיוך, "זאת אומרת שרובנו עבדנו במשך זמן מה בלי לדעת שבינתיים מתכננים עבורנו בהנהלה להביא לנו טרקטורים ודחפורים שיקדחו לנו בראש במשך החודשים הקרובים?". "תודה על ההערה, שלמה", אמרה המנהלת בקור, "ולא, זה לא יימשך חודשים. נכון שחיכינו די הרבה זמן כדי לספר לכם, אבל לא רצינו להגיד כלום לפני שזה יהיה נכון והאישורים יהיו בידינו. במשך החודש הקרוב יעבדו על בניית היסודות, ונכון, יהיה קצת רעש, אבל אנחנו מקווים שעד תחילת שנת הלימודים הגג יהיה כבר גמור. זוהי אינה תוכנית בנייה מורכבת מדי". "אבל...", זעקה שוב שוש. "מה? מה העניין?", אמרה המנהלת בחוסר סבלנות. "זה בלתי אפשרי!", קראה שוש, נלחמת כחיה קשורה, "אני... אני מתחילה הצגה חדשה בקרוב... זה יפריע... זה...". "עד שהאודישנים יתחילו, אנחנו מעריכים ששלבי הבנייה העיקריים יסתיימו. לכל היותר תצטרכי לעבוד עם רצפים וצבעים ברקע". "אבל שיעורי הדרמה... והזמרה...". "אמרתי לך, עד שנחזור לפעילות החוגים והסדנאות השנתית בהיכל, יהיו השיפוצים כבר בשלבי סיום", הרגיעה המנהלת, "מקסימום עדיין יסיידו או יזיזו רהיטים, אבל לא משהו ברמה שאי אפשר יהיה לעבוד שם...". לא, זה לא הוגן, אני רציתי ש... קיוויתי ש... "טוב, אז העניין הזה סגור", חיכך גבי את כפות ידיו בהנאה, "מה יש לקינוח, שוש?". "אני חייבת לציין שכוסות החרסינה האלה ממש חמודות", ציינה מישהי, "הן כל כך מתאימות לצלחות", שוש קמה להגיש את העוגה, ולבה לחץ מעט בחזה. לפעמים הייתי רוצה להרים את קולי על מישהו, חשבה. אבל ברגע האחרון אני נזכרת שאם אעז לעשות זאת, אותו מישהו יקבל גם הוא לגיטימציה להרים עליי את קולו כל אימת שירצה. ועם קולותיהם הרועמים של אחרים איני מוכנה להתמודד בשום אופן. והיא פרסה את העוגה, שומרת על פרופורציות מדויקות כהרגלה. המשך בשבוע הבא
ליאת רוטנר צילום: לירז עמיר תקציר הפרקים הקודמים: ירדן בן ה18- מאושפז בעל כורחו על ידי הוריו במוסד גמילה, לאחר שהתמכר לסמים. הוא מרגיש נבגד וכועס על כל העולם. ב"ביתו" החדש הוא פוגש את מיטל, אבל לא משתף פעולה עם ניסיונותיה להתחבר. קרין ננזפת על ידי מורתה לבלט על כך שעלתה במשקל. שוש מתכוננת לאסיפת מנהלי התיאטרון עוגת הקרם הגבוהה הצליחה בדיוק כפי שחזתה שוש. האורחים הגיעו בדיוק בזמן, והשולחן היה ערוך בטוב טעם. היא חיככה את כפות ידיה בהנאה. הכל הלך לפי התוכנית. אם מזלה ימשיך לשחק לה, עד הגשת קנקן הקפה יהיו כולם שבעים ומאושרים דיים כדי להקשיב לטענותיה בקשר לתרומה. היא שיכלה בנחת את רגליה והקשיבה לפטפוטים הרכלניים, ובעיקר למחמאות שפיזרו כולם על הארוחה שהכינה. פשטידת האטריות המפוארת מתוכנית הטלוויזיה נחשבה, בסופו של דבר, למנה הכי פחות מוצלחת, אבל בישוליה הביתיים הרגילים של שוש התעלו עליה וסיפקו את הסחורה. "שושנה יקרה", אמרה המנהלת כשהרימה את כוסה, "אני רוצה להודות בשם כולם על האוכל הנפלא שהכנת". כל הכוסות הורמו. "מאז שעברת לעיר הקטנה...", מסביב לשולחן נשמעה המיית גיחוך לשמע הכינוי הציני לעירם הענקית, "והשקטה שלנו, וכבשת את מקומך בקרב צוות המורים הבכירים בהיכל התרבות המפואר שלנו, הבאת את מרב ומיטב הקסם שיש במוזיקה ובשירה. אנו מברכים בכל יום על הצטרפותך אלינו". כולם הריעו ולגמו ממשקאותיהם. שוש חייכה לעצמה. זה הזמן. "תודה, תודה לכם, גם אני נהנית לעבוד איתכם, ואני מאושרת שגררתי את בעלי לכאן. אהמ... גם אני רוצה להרים כוסית", אמרה, נרגשת מעט, והזדרזה למלא את כוסה. "אני בטוחה שכולנו שמענו על התרומה הנדיבה שהגיעה אלינו, מהגברת היקרה רוחמה פינקלשטיין, שכבר נכחה בלא מעט הצגות ומופעים שהעלינו. אני רוצה לאחל לכולנו שהכסף הזה יעזור להיכל התרבות שלנו, שנמצא כעת במצב תחזוקה לא משהו, ללבוש פנים חדשות". היא הדגישה את המילה "ללבוש". האורחים הרימו את הכוסות פעם נוספת. משהו השתנה בפניה של המנהלת, ושוש קיוותה שקלעה למטרה. "תודה, שוש", אמרה המנהלת והניחה את כוסה, "באמת רציתי לספר לחלקכם שלא יודעים, על ההחלטה שהתגבשה בהנהלה בעקבות קבלת הכסף". העוגייה שכרסמה שוש נתקעה בגרונה. הם כבר דנו בכך? "כידוע לכם, זה זמן רב שיש תוכניות ורעיונות בנוגע להגדלת שטח התיאטרון. ישנו אולם בינוני אחד, ושלושה חדרים קטנים להרצאות ולסדנאות, ובשביל מקום שמכבד את עצמו זה לא מספיק". רק שלא תגיד את מה שאני חושבת שהיא תגיד. שוש מוללה את המפית שבידה. "השאיפה להרחיב את שטח היכל התרבות אל תוך רחבת הדשא הגדולה שמשתרעת מאחוריו הוא רעיון שנגנז בהנהלה לפני שנים בשל מצוקה כספית. לא, "נגנז" זו לא המילה הנכונה. הוא פשוט המתין במגירה לרגע המתאים", היא נתחייכה, "ולכסף הדרוש". הוא בהחלט נגנז, חשבה שוש בזעם, אני הייתי עם עופרה כשהיא סיפרה לי. הסיבה לגניזתו היתה שרחבת הדשא, עם הקפיטריה הקטנה ומגלשת המשחקים, היתה נספח מושלם לחניון התיאטרון, ושם השאירו הורים את ילדיהם לשחק בזמן שהם היו במופע כלשהו, שם ישבו משפחות אחרי הצגה טובה, שם נחו שחקנים ורקדנים לפני מופע גדול. נכון, היתה קפיטריה גם בתוך ההיכל עצמו, אבל... נו, זה לא היה אותו הדבר. "אז סוף סוף זה קורה," אמרה המנהלת והתרווחה בכיסאה, בחלקו האחורי של התיאטרון. "אנחנו מתכוונים להגדיל את אולם הכניסה וליצור חדר רחב ידיים ומזמין, ככה שבאי המקום יזכו לקבלת פנים מפוארת ולא ינדדו מאולם לאולם דרך לובי עלוב. באופן זה נוכל להאריך את דלפק פקידי הקבלה, כך שאנשים לא יצטרכו לעמוד בתור בשביל עניינים כמו כרטיסים ותשלומים, והכל יהיה נוח וזמין יותר עבורם". שוש השתעלה בכבדות. הנה ירדה לטמיון התקווה שלה. נראה שהשחקנים יצטרכו להמשיך ולהביא מכנסי בד שחורים וכובעי קש מהבית, והפסנתר הישן ימשיך לזייף בשלושה מהקלידים. היא קיוותה שלפחות משהו מהתרומה יישאר אחרי שישלמו את הוצאות השיפוץ, לפחות די כדי להחליף בכל זאת את ציפוי הבמה הרעוע. במופע הקודם אחת הרקדניות כמעט מעדה על בליטה שהיתה שם. "רעיון מעולה", אמרו האורחים. "תמיד חיכיתי שיישמו את התוכנית הזו", החניפה שמרית, המזכירה הראשית. שוש הביטה בה בבוז. היא תגיד כל מה שצריך כדי למצוא חן בעיני המנהלת שלה. "אז מתי יתחילו השיפוצים?", הוסיפה. "אנחנו מקווים שהחל מהשבוע הבא". רגע רגע רגע. מה? "אנחנו רוצים שזה יתחיל כמה שיותר מהר", הסביר גבי, מנהל התחזוקה, "אנחנו בעיצומו של יולי, ואין זמן טוב מזה כדי לעסוק בעבודות בנייה. אם נדחה את זה עוד קצת, זה עלול להתנגש עם הגשמים של דצמבר". "אבל...", פרצה קריאה מפיה של שוש. כל העיניים הופנו אליה. "אבל... אתם לא יכולים", גמגמה, "ככה פתאום...". "האישורים מהעירייה כבר מוכנים", אמרה המנהלת, מופתעת מהקופצנות של האשה העדינה, "אם לזה את מתכוונת, כלומר". "אה, אני מבין שאתם במשא ומתן איתם עוד מזמן?", התעניין שלמה, הציניקן שבחבורה, בחיוך, "זאת אומרת שרובנו עבדנו במשך זמן מה בלי לדעת שבינתיים מתכננים עבורנו בהנהלה להביא לנו טרקטורים ודחפורים שיקדחו לנו בראש במשך החודשים הקרובים?". "תודה על ההערה, שלמה", אמרה המנהלת בקור, "ולא, זה לא יימשך חודשים. נכון שחיכינו די הרבה זמן כדי לספר לכם, אבל לא רצינו להגיד כלום לפני שזה יהיה נכון והאישורים יהיו בידינו. במשך החודש הקרוב יעבדו על בניית היסודות, ונכון, יהיה קצת רעש, אבל אנחנו מקווים שעד תחילת שנת הלימודים הגג יהיה כבר גמור. זוהי אינה תוכנית בנייה מורכבת מדי". "אבל...", זעקה שוב שוש. "מה? מה העניין?", אמרה המנהלת בחוסר סבלנות. "זה בלתי אפשרי!", קראה שוש, נלחמת כחיה קשורה, "אני... אני מתחילה הצגה חדשה בקרוב... זה יפריע... זה...". "עד שהאודישנים יתחילו, אנחנו מעריכים ששלבי הבנייה העיקריים יסתיימו. לכל היותר תצטרכי לעבוד עם רצפים וצבעים ברקע". "אבל שיעורי הדרמה... והזמרה...". "אמרתי לך, עד שנחזור לפעילות החוגים והסדנאות השנתית בהיכל, יהיו השיפוצים כבר בשלבי סיום", הרגיעה המנהלת, "מקסימום עדיין יסיידו או יזיזו רהיטים, אבל לא משהו ברמה שאי אפשר יהיה לעבוד שם...". לא, זה לא הוגן, אני רציתי ש... קיוויתי ש... "טוב, אז העניין הזה סגור", חיכך גבי את כפות ידיו בהנאה, "מה יש לקינוח, שוש?". "אני חייבת לציין שכוסות החרסינה האלה ממש חמודות", ציינה מישהי, "הן כל כך מתאימות לצלחות", שוש קמה להגיש את העוגה, ולבה לחץ מעט בחזה. לפעמים הייתי רוצה להרים את קולי על מישהו, חשבה. אבל ברגע האחרון אני נזכרת שאם אעז לעשות זאת, אותו מישהו יקבל גם הוא לגיטימציה להרים עליי את קולו כל אימת שירצה. ועם קולותיהם הרועמים של אחרים איני מוכנה להתמודד בשום אופן. והיא פרסה את העוגה, שומרת על פרופורציות מדויקות כהרגלה. המשך בשבוע הבא