../images/Emo38.gif
{תחזור, תחזור תן לי גב} זה לחפש תחליפים כל הזמן, משהו שינסה למלא קצת את החלל, או לפחות להסיח את דעתי ממנו. אבל זה אף פעם לא עובד ככה. כי הכל רק נופל לשם, והחלל לא מתמלא אפילו קצת, וזה רק מדגיש את זה, אין שום תחליף אין שום דבר שיכול להקל או לרפא או להשכיח. אפילו לא לקצת. למה זה לא יכול להיות קל יותר, אני לא מדברת על התאריכים או האזכרות, זה אף פעם לא יהיה קל, אני כבר יודעת. אבל כל השאר. למה זה עדיין כ"כ קשה פשוט לחיות, בלי לחשוב על זה יותר מדי, למה זה עדיין שם. תמיד שם. {חלום, חלום לך עכשיו} זה כשהכל מתערבב לי בזכרון, ההלוויות שלהם והימים האלה, לפני שנה ולפני כמעט 9 שנים (אני אתחיל להגיד "כמעט 9" ולא "8.5", כדי לנסות להתרגל למספר הזה כבר, ולא להיות יותר מדי בהלם כשזה יגיע ואני אצטרך להשלים עם זה שעברה עוד שנה). לפני 10 שנים בקיץ הוא התגייס. וזה עוד יום, היום שהוא התגייס. עוד תאריך לציין. 10 שנים. 7 שנים הוא כבר היה אמור להיות משוחרר. זה חלל שלא יתמלא, ככל שיעברו השנים רק יהיו עוד ועוד דברים שהוא כבר היה יכול לעשות ולעבור בחיים שלו, וזה רק מגדיל את החלל, ואת הגעגועים הלאה (זה אולי הכי נורא?). {תחזור, תחזור תן לי גב} זה כשהחיים שלי מתנגשים עם המוות שלו, זה אף פעם לא מתאים, אף פעם אין לי זמן/ כוח להתמודד, ואיך הוא יכול לעשות לי את זה כל פעם, למה האזכרה שלו חייבת להיות בדיוק כשאני מתחילה ללמוד, או כמה ימים לפני שאני מתגייסת או שבוע אחרי שאני משתחררת, למה זה תמיד חייב להיות שם, זה מבטל אותי, את הדברים שאני עוברת בחיים, את הדברים שאני צריכה להתרגש מהם, זה מאפיל על הכל. וזה כ"כ דפוק. כי אני יודעת זה אמור להיות ההיפך. אם אני מתחילה ללמוד מתי שיש לו אזכרה, זה אמור להסיח את דעתי ממנו ולא להיפך. אבל זה אף פעם לא עובד ככה. {אולי, אולי אני אוהב} לפני כמה ימים נסעתי באוטו ב-1 בלילה והיה את "תחזור תחזור". בערב תשעה באב, אני חושבת. והדבר היחיד שרציתי היה לדפוק את הראש בקיר. לא לבכות ולא להרגיש משהו, ולא למות. אבל שייגמר כבר. לעזאזל עם זה. {אל תבכי אחות קטנה זה לא פשוט את מבינה} אני לא יודעת איך להפסיק לרצות שהוא יחזור, ואיך להשלים עם זה שהוא לא, ואיך לעבור דברים בחיים בלי לרצות שהוא יהיה שם ובלי לדמיין איך היה יכול להיות אם הוא היה שם, ולדמיין איך אני הייתי יכולה להיות אחרת. לחשוב שהייתי יכולה להיות כ"כ שונה. ואולי הייתי מעריכה פחות את מה שיש לי ולוקחת הכל כמובן מאליו, ואולי דווקא הייתי יודעת לחיות טוב יותר, כי לא היה את המוות שלו שעוצר בעדי כל הזמן, ואולי הייתי גדלה אחרת לגמרי, ואני אף פעם לא מצליחה לדמיין איך זה היה יכול להיות, אם הוא לא היה מת. {את מבינה...} [הייתי נותנת הכל עכשיו בשביל עוד דקה אחת] {נקווה שיהיה שקט עכשיו הפרסומות} (משינה)
{תחזור, תחזור תן לי גב} זה לחפש תחליפים כל הזמן, משהו שינסה למלא קצת את החלל, או לפחות להסיח את דעתי ממנו. אבל זה אף פעם לא עובד ככה. כי הכל רק נופל לשם, והחלל לא מתמלא אפילו קצת, וזה רק מדגיש את זה, אין שום תחליף אין שום דבר שיכול להקל או לרפא או להשכיח. אפילו לא לקצת. למה זה לא יכול להיות קל יותר, אני לא מדברת על התאריכים או האזכרות, זה אף פעם לא יהיה קל, אני כבר יודעת. אבל כל השאר. למה זה עדיין כ"כ קשה פשוט לחיות, בלי לחשוב על זה יותר מדי, למה זה עדיין שם. תמיד שם. {חלום, חלום לך עכשיו} זה כשהכל מתערבב לי בזכרון, ההלוויות שלהם והימים האלה, לפני שנה ולפני כמעט 9 שנים (אני אתחיל להגיד "כמעט 9" ולא "8.5", כדי לנסות להתרגל למספר הזה כבר, ולא להיות יותר מדי בהלם כשזה יגיע ואני אצטרך להשלים עם זה שעברה עוד שנה). לפני 10 שנים בקיץ הוא התגייס. וזה עוד יום, היום שהוא התגייס. עוד תאריך לציין. 10 שנים. 7 שנים הוא כבר היה אמור להיות משוחרר. זה חלל שלא יתמלא, ככל שיעברו השנים רק יהיו עוד ועוד דברים שהוא כבר היה יכול לעשות ולעבור בחיים שלו, וזה רק מגדיל את החלל, ואת הגעגועים הלאה (זה אולי הכי נורא?). {תחזור, תחזור תן לי גב} זה כשהחיים שלי מתנגשים עם המוות שלו, זה אף פעם לא מתאים, אף פעם אין לי זמן/ כוח להתמודד, ואיך הוא יכול לעשות לי את זה כל פעם, למה האזכרה שלו חייבת להיות בדיוק כשאני מתחילה ללמוד, או כמה ימים לפני שאני מתגייסת או שבוע אחרי שאני משתחררת, למה זה תמיד חייב להיות שם, זה מבטל אותי, את הדברים שאני עוברת בחיים, את הדברים שאני צריכה להתרגש מהם, זה מאפיל על הכל. וזה כ"כ דפוק. כי אני יודעת זה אמור להיות ההיפך. אם אני מתחילה ללמוד מתי שיש לו אזכרה, זה אמור להסיח את דעתי ממנו ולא להיפך. אבל זה אף פעם לא עובד ככה. {אולי, אולי אני אוהב} לפני כמה ימים נסעתי באוטו ב-1 בלילה והיה את "תחזור תחזור". בערב תשעה באב, אני חושבת. והדבר היחיד שרציתי היה לדפוק את הראש בקיר. לא לבכות ולא להרגיש משהו, ולא למות. אבל שייגמר כבר. לעזאזל עם זה. {אל תבכי אחות קטנה זה לא פשוט את מבינה} אני לא יודעת איך להפסיק לרצות שהוא יחזור, ואיך להשלים עם זה שהוא לא, ואיך לעבור דברים בחיים בלי לרצות שהוא יהיה שם ובלי לדמיין איך היה יכול להיות אם הוא היה שם, ולדמיין איך אני הייתי יכולה להיות אחרת. לחשוב שהייתי יכולה להיות כ"כ שונה. ואולי הייתי מעריכה פחות את מה שיש לי ולוקחת הכל כמובן מאליו, ואולי דווקא הייתי יודעת לחיות טוב יותר, כי לא היה את המוות שלו שעוצר בעדי כל הזמן, ואולי הייתי גדלה אחרת לגמרי, ואני אף פעם לא מצליחה לדמיין איך זה היה יכול להיות, אם הוא לא היה מת. {את מבינה...} [הייתי נותנת הכל עכשיו בשביל עוד דקה אחת] {נקווה שיהיה שקט עכשיו הפרסומות} (משינה)
