../images/Emo39.gif ואולי..
ואולי אם אני אכתוב הכול.. ואולי אם אני אספר הכול לכם , לך..אולי זה ישפר את הרגשתי. אז החלטתי לנסות, כי יותר רע- לא יהיה.. לפני 9 חודשים נפגשנו. לפני 9 חודשים החלה אהבה מדהימה שרק פרחה ופרחה כל הזמן.. ואני היחידה שדאגה להשקות ולטפל ולעקור את כל הקוצים מהמערכת יחסים הזאת.. ואתה נהנת מהתוצאה. המילים והמחשבות שעולות לי עכשיו מכאיבות..יותר מהכול אבל לאט לאט אני מתגברת עלייך.. ובעיקר מתבגרת.. אני זוכרת כל רגע .. כל רגע קטן.. אני זוכרת כמה דאגתי לך שהיית חולה קשה.. ואני זוכרת כמה דאגת לי שהיה פיגוע לידי, מסעדה מול איפה שאני עובדת.. אני זוכרת כמה נואשות חיפשתי לך מתנה שתהיה בשבילך .. שתעיד כמה אני אוהבת אותך.. אני זוכרת איך הסעת אותי הלוך ושוב לתל השומר. איך כל פעם הבטחת שאתה פה ואתה לא הולך..איך הבטחת שאנחנו נהיה יחד..ושכל הבעיות שיש לנו-הן לא בעיות ..אנחנו פשוט מיוחדים. כל המחשבות הללו , אולי לא הייתי צריכה להעלות אותן על כתב.. כי משום מה זולגות הדמעות עכשיו. אני זוכרת איך הכול התדרדר. אני זוכרת את השתיקה. את המבוכה. את הכעס הכ"כ רב שהיה בנינו. איך ימים לא דיברנו , איך ישנו והתקלחנו ואפילו שכבנו אחד עם השני..אבל לא דיברנו . כלום. אפילו לא מילה. אני זוכרת את הנסיונות שלי להבין מה קרה.. להבין מה לא בסדר.. לנסות לתקן.. אני זוכרת את היום ההוא. כמה ימים לפני הבחינה שלך.. כשאמרת לי די , נמאס. רוצה שקט.. זוכרת את המריבה אח"כ.. זוכרת את ההשפלה שאני הרגשתי , את הבכי. משום מה תמיד היית טוב בזה , לסחוט אותי לגמרי. אני לא מבינה איך הכול התהפך. זה הכי מכעיס אותי. איך מגבר מדהים שהיה איתי ורק נתן ונתן פתאום נהפכת לככה.. איך היה בך הכוח לנתק , לא לתת לי להביע את עצמי..לצעוק , לבכות , לכעוס עליך. למה פתאום אני שונאת אותך. עכשיו התפכחתי פחות או יותר . הבנתי שהחיים לא עד כדי כך ורודים. וטוב לי..אני רוצה להאמין לפחות. וטוב לי.. כי בניתי חומות הגנה כאלו.. וטוב לי.. כי עכשיו אני יודעת שנאיביות ותמימות הן לא תכונות "ששיכות" לי יותר. וטוב לי.. כי גיליתי מי אתה.. ורע לי.. כי אני כ"כ רוצה לאהוב אותך ורק מחשבות של שנאה וברוגז עולות לי.. מחשבות שאני לא רגילה להן. ואולי סתם פתחתי פצעים עכשיו. ואולי סתם זה מטומטם וטיפשי.. אבל "אומץ" לשלוח לך את זה.. אף פעם לא יהיה לי. אולי כי אני יודעת בפנים בפנים שזה מיותר. ריקני. סתם טיפשי לשלוח לאדם מכתב שהתכלית שלו זה "אהבתי אותך , אבל עכשיו רק שנאה". אבל בכל זאת.. אולי מחפשת את הסליחה שלך. אולי מחפשת את ההבנה לבכי שלי , לכעס שלי. אולי מחפשת שתבוא ותסביר הכול , תסביר שהיית בלחץ , שקרו דברים.. שזה לא אתה שהמילים הללו יצאו מהפה שלו. כי אני עדיין לא מאמינה..לא מאמינה להשתנות הזאת. ואמרו לי "בוקר טוב חמודה , עכשיו התפכחת " "עכשיו גילית איך העולם מסתובב" "עכשיו עשו גם לך את זה" אבל זה יותר מדי כואב. מקווה שתנסע. מקווה שתלך ממני. תמיד אמרתי לך את זה , במריבות שלנו "תצא לי מהנשמה , מהחיים" ואף פעם לא התכוונתי לזה , אף פעם לא היה לי את האומץ . משום מה עכשיו אני רוצה לצעוק את זה מראש של גג. המכתב הזה לא עוסק בפרידה של חבר , כי על זה התגברתי. המכתב הזה עוסק בבגידה של ידיד , חבר , באהבה שנגמרה בשנאה שלא ידעתי שקיימת בי. ואולי שכחתי דברים , כמעט בטוח. ואולי שכחתי להזכיר דברים על חוסר רצון שיתוף פעולה מצידך. ואולי שכחתי להזכיר כמה הניתוק הפראי שלך פגע בי באותו יום , כמה לא הבנתי אותך. ואולי שכחתי להזכיר שאני חושבת מדי פעם..אם אתה חושב על מה שעשית אם אתה מצטער אבל צריך להמשיך הלאה , רק לא רוצה לעשות את אותה שגיאה פעמיים.. * אם יש תגובות אני אשמח לקבל..באמת. ואני רואה מכתבים ממש קשים ( לאמהות , למישהי שמתה בפגוע) ושלי נראה קטן. נראה כזה ביג דיל מכלום.. אבל בכל זאת.. בהמון אהבה והמון תודה למה שהיה לו את הסבלנות לקרוא את הכול... ים
ואולי אם אני אכתוב הכול.. ואולי אם אני אספר הכול לכם , לך..אולי זה ישפר את הרגשתי. אז החלטתי לנסות, כי יותר רע- לא יהיה.. לפני 9 חודשים נפגשנו. לפני 9 חודשים החלה אהבה מדהימה שרק פרחה ופרחה כל הזמן.. ואני היחידה שדאגה להשקות ולטפל ולעקור את כל הקוצים מהמערכת יחסים הזאת.. ואתה נהנת מהתוצאה. המילים והמחשבות שעולות לי עכשיו מכאיבות..יותר מהכול אבל לאט לאט אני מתגברת עלייך.. ובעיקר מתבגרת.. אני זוכרת כל רגע .. כל רגע קטן.. אני זוכרת כמה דאגתי לך שהיית חולה קשה.. ואני זוכרת כמה דאגת לי שהיה פיגוע לידי, מסעדה מול איפה שאני עובדת.. אני זוכרת כמה נואשות חיפשתי לך מתנה שתהיה בשבילך .. שתעיד כמה אני אוהבת אותך.. אני זוכרת איך הסעת אותי הלוך ושוב לתל השומר. איך כל פעם הבטחת שאתה פה ואתה לא הולך..איך הבטחת שאנחנו נהיה יחד..ושכל הבעיות שיש לנו-הן לא בעיות ..אנחנו פשוט מיוחדים. כל המחשבות הללו , אולי לא הייתי צריכה להעלות אותן על כתב.. כי משום מה זולגות הדמעות עכשיו. אני זוכרת איך הכול התדרדר. אני זוכרת את השתיקה. את המבוכה. את הכעס הכ"כ רב שהיה בנינו. איך ימים לא דיברנו , איך ישנו והתקלחנו ואפילו שכבנו אחד עם השני..אבל לא דיברנו . כלום. אפילו לא מילה. אני זוכרת את הנסיונות שלי להבין מה קרה.. להבין מה לא בסדר.. לנסות לתקן.. אני זוכרת את היום ההוא. כמה ימים לפני הבחינה שלך.. כשאמרת לי די , נמאס. רוצה שקט.. זוכרת את המריבה אח"כ.. זוכרת את ההשפלה שאני הרגשתי , את הבכי. משום מה תמיד היית טוב בזה , לסחוט אותי לגמרי. אני לא מבינה איך הכול התהפך. זה הכי מכעיס אותי. איך מגבר מדהים שהיה איתי ורק נתן ונתן פתאום נהפכת לככה.. איך היה בך הכוח לנתק , לא לתת לי להביע את עצמי..לצעוק , לבכות , לכעוס עליך. למה פתאום אני שונאת אותך. עכשיו התפכחתי פחות או יותר . הבנתי שהחיים לא עד כדי כך ורודים. וטוב לי..אני רוצה להאמין לפחות. וטוב לי.. כי בניתי חומות הגנה כאלו.. וטוב לי.. כי עכשיו אני יודעת שנאיביות ותמימות הן לא תכונות "ששיכות" לי יותר. וטוב לי.. כי גיליתי מי אתה.. ורע לי.. כי אני כ"כ רוצה לאהוב אותך ורק מחשבות של שנאה וברוגז עולות לי.. מחשבות שאני לא רגילה להן. ואולי סתם פתחתי פצעים עכשיו. ואולי סתם זה מטומטם וטיפשי.. אבל "אומץ" לשלוח לך את זה.. אף פעם לא יהיה לי. אולי כי אני יודעת בפנים בפנים שזה מיותר. ריקני. סתם טיפשי לשלוח לאדם מכתב שהתכלית שלו זה "אהבתי אותך , אבל עכשיו רק שנאה". אבל בכל זאת.. אולי מחפשת את הסליחה שלך. אולי מחפשת את ההבנה לבכי שלי , לכעס שלי. אולי מחפשת שתבוא ותסביר הכול , תסביר שהיית בלחץ , שקרו דברים.. שזה לא אתה שהמילים הללו יצאו מהפה שלו. כי אני עדיין לא מאמינה..לא מאמינה להשתנות הזאת. ואמרו לי "בוקר טוב חמודה , עכשיו התפכחת " "עכשיו גילית איך העולם מסתובב" "עכשיו עשו גם לך את זה" אבל זה יותר מדי כואב. מקווה שתנסע. מקווה שתלך ממני. תמיד אמרתי לך את זה , במריבות שלנו "תצא לי מהנשמה , מהחיים" ואף פעם לא התכוונתי לזה , אף פעם לא היה לי את האומץ . משום מה עכשיו אני רוצה לצעוק את זה מראש של גג. המכתב הזה לא עוסק בפרידה של חבר , כי על זה התגברתי. המכתב הזה עוסק בבגידה של ידיד , חבר , באהבה שנגמרה בשנאה שלא ידעתי שקיימת בי. ואולי שכחתי דברים , כמעט בטוח. ואולי שכחתי להזכיר דברים על חוסר רצון שיתוף פעולה מצידך. ואולי שכחתי להזכיר כמה הניתוק הפראי שלך פגע בי באותו יום , כמה לא הבנתי אותך. ואולי שכחתי להזכיר שאני חושבת מדי פעם..אם אתה חושב על מה שעשית אם אתה מצטער אבל צריך להמשיך הלאה , רק לא רוצה לעשות את אותה שגיאה פעמיים.. * אם יש תגובות אני אשמח לקבל..באמת. ואני רואה מכתבים ממש קשים ( לאמהות , למישהי שמתה בפגוע) ושלי נראה קטן. נראה כזה ביג דיל מכלום.. אבל בכל זאת.. בהמון אהבה והמון תודה למה שהיה לו את הסבלנות לקרוא את הכול... ים