Oceans Child
New member
../images/Emo39.gif hellooo
) ../images/Emo39.gif
היי לכם, אני חדשה פה, גיליתי די בטעות את הפורום הזה, אבל אני שמחה שמצאתי אותו!! יש המון דברים שאני חייבת להוציא החוצה... הרבה מכתבים שלא כתבתי... ושכתבתי... הממ.. אז אולי זה יהיה קצת מוזר בשביל ההתחלה, ויכול להיות שטריגר, אז אני מצטערת (כמובן שאני אשאיר שורות ריקות לפניו כדי שיהיה לכם מספיק זמן לברוח אם אתם לא רוצים לקרוא.. זה בסדר, אני מבינה). בעקרון, התקופה שבמכתב הזה מאחוריי. זה בעצם מכתב ההתאבדות שלי, שתיכננתי לכתוב במוח כל כך הרבה פעמים, בלילה... אמא, אבא. תמיד מתחילים בצמד המילים הזה... שהוא כל כך בסיסי וכל כך מורכב. אתם בטח מבכים עכשיו את מותי, בוכים ואבלים, בטח חושבים "איך נחיה בלעדיה? מה עשינו שהיה כל כך לא בסדר?" כמו בשיר הידוע: "she´s leaving home" כן, כמה אירוני. אני עוזבת, או בעצם, עזבתי, את הבית... לתמיד. אם הייתי מאמינה באלוהים, הייתי אומרת שאני שם למעלה, משגיחה עליכם ותמיד איתכם, אבל כפי שאתם יודעים.. אני לא. ככה שבכל אופן, אני תמיד איתכם, גם מלמטה. ואם איכשהו אלוהים יתחרפן ויתן לי להכנס לגן עדן, אני אכניס איזה מילה טובה עליכם אני בטוחה שאתם לא מבינים למה עשיתי אתזה. למה לא באתי ודיברתי איתכם. אוי, אמא, אבא... יש כל כך הרבה דברים שלא ידעתם עליי... זאת אומרת, ידעתם ובכל זאת.. או לא שמתם לב... בכל אופן, הנשמה שלי נרקבה... rotten apple כמו שאומרים האמריקאים. הכל התחיל מאז שהחלטתי שאני רוצה להיות עם ע´, ולא משנה מה... שכל כך רציתי להיות חברה שלה. תמיד הייתה לי בחירה גרועה של חברים. אומרים שדברים כאלו לא עושים אופי של בן אדם, אלא רק... "מחדדים" אותו במידה מסוימת. זאת אומרת, מעלים אותו מעל לפני השטח וגורמים לו להיות יותר ויותר נבזי או כל דבר אחר... אני משערת שזה באמת כך. את השתלשלות הדברים אתם כבר יודעים... בואו ואגיד לכם משהו... את כל השקרים המצאתי כדי שיחשבו שאני מישהו, משהו אחרת מה הייתי? כלום... וכל עוד דרכו ורמסו אותי, לא יכולתי להיות שום דבר. אז המצאתי לי סיפורים משלי, מרתקים, מיוחדים. ובמקום לספר אותם למחברת, סיפרתי אותם לאנשים. ואנשים האמינו! זה היה לא ייאומן... ואז התחילו להבין שזה הכל שקרים... את הכל אני ממציאה.. ואז התחילו לרדת עלי. ואז לע´ באמת הייתה סיבה לרדת עליי. אני זוכרת, כשהייתי הולכת איתה לצופים, היא הייתה שואלת אותי: "את זוכרת שאמרת זה וזה?" ואני תמיד הייתי משחקת את התמימה ואומרת: "אני? דבר כזה? מה פתאום?" אבל לא שכחתי.. פשוט שיחקתי על השיכחה. אולי גרמתי לאנשים להאמין שאני באמת לא זוכרת. הלוואי שלא הייתי זוכרת... אני כבר לא זוכרת למה אמא לקחה אותי בפעם הראשונה לפסיכולוג.. אני רק זוכרת ששיחקתי איתה בבובות ונהנתי. ואז היה האמריקאי, שכבר לו שיקרתי. אתם מבינים, גרמתי לאנשים אחרים להאמין, וגרמתי לעצמי להאמין, שבעצם מה שאני מספרת לאנשים, זו האמת האמיתית!! וככה גם קרה עם ציפי, שככל שאהבתי אותה, שיקרתי לה. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהיא חושבת שאני לא מקובלת או דברים כאלו. אז שיקרתי. לה, ובעיקר- לעצמי. שיכנעתי את עצמי שהכל בסדר, שלא היה. ובכיתה ז´, היה נראה כאילו הכל פשוט הולך להסתדר, ופתאום, אני לא זוכרת מתי בדיוק בשנות החטיבה זה היה... המצב התדרדר. החברות לא היו בדיוק חברות... ובכיתה ט´ התחלתי לחתוך את עצמי.. בהתחלה האמנתי שזה בסדר, שזה נורמלי.. אבל זה לא.. ואנשים קלטו את זה.. לפחות ככה נראה לי עכשיו. אז זהו, עכשיו אתם יודעים... בערך. לא ממש יכולתי לחיות עם עצמי בידיעה שאני בן אדם רע, אחרי כל הדברים שעשיתי... הידיעה הזו הרגה אותי... ואולי כמו ב"פעמיים" בחיים" גם לי יהיה מלאך שומר, שילחם עבור הזכות שלי לחזור בחזרה לכדור הארץ ולשנות את מה שהיה... ואז אני אקח את ה"אני" הצעירה ואנער אותה חזק חזק, ואכניס לה מכות על ימין ועל שמאל, ואנסה להכניס לראש הקטן שלה, שאסור אסור אסור. אתם יודעים את התאוריה שלי... היא במחשב. תקראו אותה. ועכשיו, אני רוצה לכתוב מכתבים לאנשים שחשוב לי שידעו מה קרה. מאיה, פרח קטן ומקסים שלי. המושלמת שלי. תמיד היית מושא ההערצה שלי. ומכיוון שלא היו לי אחים, את היית האחות האולטמטיבית, מה טוב שבאמת היית קרובת משפחה.. אני יודעת שבטח קשה לך להבין את המוות שלי... שום קשר אלייך ואני מאוד מקווה שאת יודעת את זה!!! אח, תמיד הסתכלתי וקינאתי בך. בחברים, בבית, באחים, בהכל. תמיד כל כך קיוויתי להיות את.. ותמיד כשהיינו נפגשות, הייתי חוזרת הביתה ומתגעגעת אלייך, ואת לא היית מבינה למה... מתגעגעת לשיחות, לצחוקים, להכל. לזכרונות ההם, של ימי האמבטיה והשכונה הישנה... בלונדינית יפיפיה שלי, אוהבת אותך לנצח. --------------------------------------------------- תמר, נטע, נעמי ומורית. החבורה שלי... החברות שלי. אז כמו שאתן בטח יודעות, היו לנו עליות ומורדות. חלקן קשות יותר, חלקן קשות פחות. היו לנו הרבה ריבים, וחיכוכים, אבל בצד השני, גם המון חיוכים וצחוקים. רק רציתי להגיד, ששמחתי להיות חלק מכן, ותמיד תזכרו את "the strange orange" והסודות החבורתיים שלי... ואם מעניין אתכם למה התאבדתי.. תשאלו את אמא ואבא שלי. הם יסבירו לכם. אח, לא יודעת עוד מה להגיד. תבכו ותבכו?! עזבו אתכן, מעדיפה שתלכו לרקוד בדיסקוטקים, ולעולם אל תאשימו את עצמכן (זה רק אני או שזה נשמע כמו טלנובלה זולה מאיכות ג´ ברדיו ישראל??). זה לא בגללכן שנרקבתי, זה בגללי. אתן יודעות מה אומרים... go mad have funnn!!!! טוב, אני לא אאריך יותר. היו עוד חלקים אבל לא משנה
אז זהו.. אולי עכשיו אתם מבינים יותר מאיפה התחלתי.. לאן התדרדרתי... ועכשיו יש יותר עליות (טפו טפו טפו!!) שלכם, אושן
) ../images/Emo39.gifהיי לכם, אני חדשה פה, גיליתי די בטעות את הפורום הזה, אבל אני שמחה שמצאתי אותו!!
יש המון דברים שאני חייבת להוציא החוצה... הרבה מכתבים שלא כתבתי... ושכתבתי... הממ.. אז אולי זה יהיה קצת מוזר בשביל ההתחלה, ויכול להיות שטריגר, אז אני מצטערת (כמובן שאני אשאיר שורות ריקות לפניו כדי שיהיה לכם מספיק זמן לברוח אם אתם לא רוצים לקרוא.. זה בסדר, אני מבינה). בעקרון, התקופה שבמכתב הזה מאחוריי. זה בעצם מכתב ההתאבדות שלי, שתיכננתי לכתוב במוח כל כך הרבה פעמים, בלילה... אמא, אבא. תמיד מתחילים בצמד המילים הזה... שהוא כל כך בסיסי וכל כך מורכב. אתם בטח מבכים עכשיו את מותי, בוכים ואבלים, בטח חושבים "איך נחיה בלעדיה? מה עשינו שהיה כל כך לא בסדר?" כמו בשיר הידוע: "she´s leaving home" כן, כמה אירוני. אני עוזבת, או בעצם, עזבתי, את הבית... לתמיד. אם הייתי מאמינה באלוהים, הייתי אומרת שאני שם למעלה, משגיחה עליכם ותמיד איתכם, אבל כפי שאתם יודעים.. אני לא. ככה שבכל אופן, אני תמיד איתכם, גם מלמטה. ואם איכשהו אלוהים יתחרפן ויתן לי להכנס לגן עדן, אני אכניס איזה מילה טובה עליכם אני בטוחה שאתם לא מבינים למה עשיתי אתזה. למה לא באתי ודיברתי איתכם. אוי, אמא, אבא... יש כל כך הרבה דברים שלא ידעתם עליי... זאת אומרת, ידעתם ובכל זאת.. או לא שמתם לב... בכל אופן, הנשמה שלי נרקבה... rotten apple כמו שאומרים האמריקאים. הכל התחיל מאז שהחלטתי שאני רוצה להיות עם ע´, ולא משנה מה... שכל כך רציתי להיות חברה שלה. תמיד הייתה לי בחירה גרועה של חברים. אומרים שדברים כאלו לא עושים אופי של בן אדם, אלא רק... "מחדדים" אותו במידה מסוימת. זאת אומרת, מעלים אותו מעל לפני השטח וגורמים לו להיות יותר ויותר נבזי או כל דבר אחר... אני משערת שזה באמת כך. את השתלשלות הדברים אתם כבר יודעים... בואו ואגיד לכם משהו... את כל השקרים המצאתי כדי שיחשבו שאני מישהו, משהו אחרת מה הייתי? כלום... וכל עוד דרכו ורמסו אותי, לא יכולתי להיות שום דבר. אז המצאתי לי סיפורים משלי, מרתקים, מיוחדים. ובמקום לספר אותם למחברת, סיפרתי אותם לאנשים. ואנשים האמינו! זה היה לא ייאומן... ואז התחילו להבין שזה הכל שקרים... את הכל אני ממציאה.. ואז התחילו לרדת עלי. ואז לע´ באמת הייתה סיבה לרדת עליי. אני זוכרת, כשהייתי הולכת איתה לצופים, היא הייתה שואלת אותי: "את זוכרת שאמרת זה וזה?" ואני תמיד הייתי משחקת את התמימה ואומרת: "אני? דבר כזה? מה פתאום?" אבל לא שכחתי.. פשוט שיחקתי על השיכחה. אולי גרמתי לאנשים להאמין שאני באמת לא זוכרת. הלוואי שלא הייתי זוכרת... אני כבר לא זוכרת למה אמא לקחה אותי בפעם הראשונה לפסיכולוג.. אני רק זוכרת ששיחקתי איתה בבובות ונהנתי. ואז היה האמריקאי, שכבר לו שיקרתי. אתם מבינים, גרמתי לאנשים אחרים להאמין, וגרמתי לעצמי להאמין, שבעצם מה שאני מספרת לאנשים, זו האמת האמיתית!! וככה גם קרה עם ציפי, שככל שאהבתי אותה, שיקרתי לה. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהיא חושבת שאני לא מקובלת או דברים כאלו. אז שיקרתי. לה, ובעיקר- לעצמי. שיכנעתי את עצמי שהכל בסדר, שלא היה. ובכיתה ז´, היה נראה כאילו הכל פשוט הולך להסתדר, ופתאום, אני לא זוכרת מתי בדיוק בשנות החטיבה זה היה... המצב התדרדר. החברות לא היו בדיוק חברות... ובכיתה ט´ התחלתי לחתוך את עצמי.. בהתחלה האמנתי שזה בסדר, שזה נורמלי.. אבל זה לא.. ואנשים קלטו את זה.. לפחות ככה נראה לי עכשיו. אז זהו, עכשיו אתם יודעים... בערך. לא ממש יכולתי לחיות עם עצמי בידיעה שאני בן אדם רע, אחרי כל הדברים שעשיתי... הידיעה הזו הרגה אותי... ואולי כמו ב"פעמיים" בחיים" גם לי יהיה מלאך שומר, שילחם עבור הזכות שלי לחזור בחזרה לכדור הארץ ולשנות את מה שהיה... ואז אני אקח את ה"אני" הצעירה ואנער אותה חזק חזק, ואכניס לה מכות על ימין ועל שמאל, ואנסה להכניס לראש הקטן שלה, שאסור אסור אסור. אתם יודעים את התאוריה שלי... היא במחשב. תקראו אותה. ועכשיו, אני רוצה לכתוב מכתבים לאנשים שחשוב לי שידעו מה קרה. מאיה, פרח קטן ומקסים שלי. המושלמת שלי. תמיד היית מושא ההערצה שלי. ומכיוון שלא היו לי אחים, את היית האחות האולטמטיבית, מה טוב שבאמת היית קרובת משפחה.. אני יודעת שבטח קשה לך להבין את המוות שלי... שום קשר אלייך ואני מאוד מקווה שאת יודעת את זה!!! אח, תמיד הסתכלתי וקינאתי בך. בחברים, בבית, באחים, בהכל. תמיד כל כך קיוויתי להיות את.. ותמיד כשהיינו נפגשות, הייתי חוזרת הביתה ומתגעגעת אלייך, ואת לא היית מבינה למה... מתגעגעת לשיחות, לצחוקים, להכל. לזכרונות ההם, של ימי האמבטיה והשכונה הישנה... בלונדינית יפיפיה שלי, אוהבת אותך לנצח. --------------------------------------------------- תמר, נטע, נעמי ומורית. החבורה שלי... החברות שלי. אז כמו שאתן בטח יודעות, היו לנו עליות ומורדות. חלקן קשות יותר, חלקן קשות פחות. היו לנו הרבה ריבים, וחיכוכים, אבל בצד השני, גם המון חיוכים וצחוקים. רק רציתי להגיד, ששמחתי להיות חלק מכן, ותמיד תזכרו את "the strange orange" והסודות החבורתיים שלי... ואם מעניין אתכם למה התאבדתי.. תשאלו את אמא ואבא שלי. הם יסבירו לכם. אח, לא יודעת עוד מה להגיד. תבכו ותבכו?! עזבו אתכן, מעדיפה שתלכו לרקוד בדיסקוטקים, ולעולם אל תאשימו את עצמכן (זה רק אני או שזה נשמע כמו טלנובלה זולה מאיכות ג´ ברדיו ישראל??). זה לא בגללכן שנרקבתי, זה בגללי. אתן יודעות מה אומרים... go mad have funnn!!!! טוב, אני לא אאריך יותר. היו עוד חלקים אבל לא משנה
