ולכל מי שישאל:
כן אלו הפרחים לשבת שקניתי לעצמי. תמיד אני קונה פרחים לשבת, ופעם לא הבנתי מדוע גרושתי כל שבת התאכזבה כשרצתה פרחים לשבת ואני אמרתי לה שתקנה, שהרי החנות כל כך קרובה. כעת הכל שונה, עיר אחרת, מצב אחר. החנות של ציון על יד השוק? שם אני קונה והוא הרי מכיר אותי משנים, יודע שאין צורך לעטוף ולארוז יפה או לקשט כי זהו זר רק לעצמי. אבל היום, בדרך חזרה מחנות הפרחים לשבת של ציון שעל יד השוק, קרה לי דבר מעניין... המאבטחת של בנק לאומי היושבת מחוץ לדלת הבנק, הביטה בי.. בפרחים.. ושוב בי... צמרמורת הרטיטה אותי... העיניים שלה... משהו לא כל כך אנושי, לא טבעי... תקלה גנטית נדירה??? עצרתי, היא סימנה לי
על הפרחים. אמרתי לה: "כן, לא משו זה רק בשבילי". "והעיניים? שאלתי, בטח אמרו לך מליון פעם..." ילדה בתחילת חייה, 19-20 לא יותר, תימניה שזופה לא כהה ודקת גיזרה. עיניים תכלת כחול כמו שרק מי אוקיאנוס יכולים להיות ורק בחלום. האישונים וזה מה שמדהים, חומים! חום שוקולד כהה. יופי נדיר. שאלתי: "עדשות?" ענתה: "לא, טבעי. השקעה של ההורים" וכיסתה את עיניה במשקפי השמש הכהים. שוחחנו עוד דקותיים היא בין בדיקה לבדיקה של הנכנסים בדלת הבנק ואני בריחוף גבוה מנוכר ולא קרקעי מביט מלמעלה בתרח זקן וילדה... המשכתי בדרכי, הייתי לבדי ורק עם עצמי. מזל שקבלתי מיד אחרי כן טלפון שציפיתי לו. התאפסתי, מצאתי את דרכי חזרה לכאן, הביתה. כאן אני כעת וזהו מקומי.