אמא של פילפילון
New member
../images/Emo4.gifנפלנו חזק../images/Emo5.gif
נעלמתי כי האיש שלי ויד ימיני (עד לאחרונה לפחות...) החליק במדרגות הבית בלילה שבין ראשון לשני. הוא שבר את המרפק הימני ונזקק לניתוח. למזלי, הורי עברו לגור סמוך אלינו לאחרונה ומיד הזעקתי את אימי שתבוא לישון אצלנו ולקחתי את הגיבור (באמת גיבור!) למיון. בילינו שם כמה שעות, הוא אושפז, אך חזר הבייתה לשארית הלילה. אתמול הגענו שוב לבית החולים בציפייה לניתוח. המופלטה נשאר אצל אמא שלי (שהיא אישה עובדת) יחד עם כמה שקיות של ציצי קפוא (מזל שהכנתי סטוק, הוא הולך וכלה עכשיו). היה לי כל כך קשה להפרד ממנו להרבה שעות. הציפיה לניתוח (בצום כמובן) התמשכה, ומקרים דחופים נכנסו לפניו. בינתיים, הספקתי להזדעזע מיחס האחיות לזקן ערירי ומעט (באמת מעט) מבולבל שהיה אחרי ניתוח, לבדו, וממש התחנן לעזרה ואף אחד לא הקשיב לו. כשהלכתי לבקש שיגשו אליו הן ענו לי בצורה כה גועלית ("את כאן עם X, אז תשארי איתו. אל תדאגי לאחרים" שזה בסדר, אילו הן היו דואגות לאחרים...). הרגשתי שם כל כך קטנה ובעיקר, נחמץ ליבי על אדם שאומר לי (באנגלית) 30 שנה אני בישראל ועכשיו אני לא נחשב? למה הן לא מקשיבות לי? האנשים כאן מאוד לא נחמדים". המראה של הגשת האוכל שלו, הנחתו מולו, אבל התעלמות מוחלטת מן העובדה שאינו יכול להתיישב ולאכול לא יוצאת לי מהראש. לפחות להערה שלי על זה הן התייחסו. בשעה 20:00 החלטתי לחזור הבייתה (אחרי שהאחות העריכה שאין סיכוי שהאיש יכנס לניתוח, אבל השאירה אותו בצום). חזרתי אל הילדים שהיו עייפים וכמובן מודאגים מעט (למרות שהכנתי להם יום שגרתי ומלא פעילות ודיברנו איתם כמה פעמים מבית החולים) ובעיקר הם היו זקוקים, שלושתם בבת אחת, להיות ממש עלי פיזית (וגם אני לא הייתי בשיאי, אחרי לילה נטול שינה). לפי כל חוקי מרפי האיש התקשר שמכניסים אותו לניתוח. ממש נקרעתי בינו לבין הילדים. הוא שכנע אותי שממילא אני לא יכולה להועיל לו שם (לא ממש השתכנעתי). בכל אופן, השכבתי את הילדים לישון, חטפתי תנומה של שעה ושלושת רבעי לסרוגין (עם טלפונים באמצע לחדר התאושששות כדי לברר אם הוא כבר יצא ומה מצבו) ובשעה אחת בלילה נסעתי אליו שוב, בדיוק כשעמדו להעלות אותו למחלקה. הייתי איתו קצת, אירגנתי אותו לשינה (תנוחה נוחה, מים סוף סוף, משכך כאבים) וחזרתי הבייתה. ישנתי עוד קצת ועכשו אני מתארגנת וחוזרת לבית חולים (לא לפני מקלחת הכרחית). לפחות ממש עתה הוא דיווח לי שמצבו טוב, עשו לו פיזיותרפיה והוא אמור לחזור מהר לפעילות מלאה. הלוואי. אני מקווה שישחרררו אותו ממש בקרוב (הוא טיפוס מאוד לא חולה באופיו, ממש קשה לו להכנס לפאזה של זקוק לטיפול ובאמת שהכי טוב לו בבית, או ליתר דיוק בעבודה...) זהו, מתחיל עוד יום של התרוצצות, מקווה בקרוב לשוב לשגרה, כולל שאלות לאשת השבוע (שקצת קראתי עליה ונהנתי מאוד, אבל לא כתבתי). המון המון בריאות
נעלמתי כי האיש שלי ויד ימיני (עד לאחרונה לפחות...) החליק במדרגות הבית בלילה שבין ראשון לשני. הוא שבר את המרפק הימני ונזקק לניתוח. למזלי, הורי עברו לגור סמוך אלינו לאחרונה ומיד הזעקתי את אימי שתבוא לישון אצלנו ולקחתי את הגיבור (באמת גיבור!) למיון. בילינו שם כמה שעות, הוא אושפז, אך חזר הבייתה לשארית הלילה. אתמול הגענו שוב לבית החולים בציפייה לניתוח. המופלטה נשאר אצל אמא שלי (שהיא אישה עובדת) יחד עם כמה שקיות של ציצי קפוא (מזל שהכנתי סטוק, הוא הולך וכלה עכשיו). היה לי כל כך קשה להפרד ממנו להרבה שעות. הציפיה לניתוח (בצום כמובן) התמשכה, ומקרים דחופים נכנסו לפניו. בינתיים, הספקתי להזדעזע מיחס האחיות לזקן ערירי ומעט (באמת מעט) מבולבל שהיה אחרי ניתוח, לבדו, וממש התחנן לעזרה ואף אחד לא הקשיב לו. כשהלכתי לבקש שיגשו אליו הן ענו לי בצורה כה גועלית ("את כאן עם X, אז תשארי איתו. אל תדאגי לאחרים" שזה בסדר, אילו הן היו דואגות לאחרים...). הרגשתי שם כל כך קטנה ובעיקר, נחמץ ליבי על אדם שאומר לי (באנגלית) 30 שנה אני בישראל ועכשיו אני לא נחשב? למה הן לא מקשיבות לי? האנשים כאן מאוד לא נחמדים". המראה של הגשת האוכל שלו, הנחתו מולו, אבל התעלמות מוחלטת מן העובדה שאינו יכול להתיישב ולאכול לא יוצאת לי מהראש. לפחות להערה שלי על זה הן התייחסו. בשעה 20:00 החלטתי לחזור הבייתה (אחרי שהאחות העריכה שאין סיכוי שהאיש יכנס לניתוח, אבל השאירה אותו בצום). חזרתי אל הילדים שהיו עייפים וכמובן מודאגים מעט (למרות שהכנתי להם יום שגרתי ומלא פעילות ודיברנו איתם כמה פעמים מבית החולים) ובעיקר הם היו זקוקים, שלושתם בבת אחת, להיות ממש עלי פיזית (וגם אני לא הייתי בשיאי, אחרי לילה נטול שינה). לפי כל חוקי מרפי האיש התקשר שמכניסים אותו לניתוח. ממש נקרעתי בינו לבין הילדים. הוא שכנע אותי שממילא אני לא יכולה להועיל לו שם (לא ממש השתכנעתי). בכל אופן, השכבתי את הילדים לישון, חטפתי תנומה של שעה ושלושת רבעי לסרוגין (עם טלפונים באמצע לחדר התאושששות כדי לברר אם הוא כבר יצא ומה מצבו) ובשעה אחת בלילה נסעתי אליו שוב, בדיוק כשעמדו להעלות אותו למחלקה. הייתי איתו קצת, אירגנתי אותו לשינה (תנוחה נוחה, מים סוף סוף, משכך כאבים) וחזרתי הבייתה. ישנתי עוד קצת ועכשו אני מתארגנת וחוזרת לבית חולים (לא לפני מקלחת הכרחית). לפחות ממש עתה הוא דיווח לי שמצבו טוב, עשו לו פיזיותרפיה והוא אמור לחזור מהר לפעילות מלאה. הלוואי. אני מקווה שישחרררו אותו ממש בקרוב (הוא טיפוס מאוד לא חולה באופיו, ממש קשה לו להכנס לפאזה של זקוק לטיפול ובאמת שהכי טוב לו בבית, או ליתר דיוק בעבודה...) זהו, מתחיל עוד יום של התרוצצות, מקווה בקרוב לשוב לשגרה, כולל שאלות לאשת השבוע (שקצת קראתי עליה ונהנתי מאוד, אבל לא כתבתי). המון המון בריאות
