ניצנה חמודה, מצטערת כל כך...
לא ראיתי את שכתבת לי ול sad ורק עכשיו שהערת על כך חפשתי את הודעתך, אז מתנצלת שוב. בענין הדאגה ההיסטרית שלי לביתי, אני יודעת שאני מקשה עליה והיא גם די מבינה את הפחד המתמיד שחלילה יקרה לה משהו, הרי גם כך הנשמה פגועה ולא יכולה לספוג עוד כאב וצער, וכמו שאמרתי בשיחה הקודמת שאני מאוד משתדלת לגלות הבנה לצרכים שלה, והיא מצידה משתדלת להבין את הפחדים שלי. בכל אופן תמיד הייתי דאגנית יתר, תמיד ילדי אמרו לי להפסיק להיות "פולניה" מידי, אבל זה כנראה מושרש עמוק מידי, וקשה לשנות. אני יודעת שרוב האימהות דומות לי בדאגנות, ובמיוחד כאלו שחוו אבדן של ילד. אני מקווה לא להחדיר לביתי פחדים ממני, כפי שאת תארת, אך לא תמיד זה בשליטה, וכשהיא מעירה לי על כך, אני מבטיחה לה שאשתדל להיות קצת פחות דאגנית. שולחת לך המון
מקסימה שכמוך