[מירב של פעם]

../images/Emo4.gif

לפעמים אני חושבת שאצליח להתגבר על המעצורים שלי רק אם אסע רחוק מכאן הרחק מכל אלה שמכירים אותי , את הגמגום שלי והמעצורים שלי. כל פעם שאני נפגשת עם אנשים מאוד מסויימים (בני משפחה) כל הרוח מהמפרשים יורדת לי. אני יכולה להצהיר ביני לבין עצמי אלפי הצהרות שהתגברתי , שכבר לא מזיז לי , שאני שמה זין ושאני יכולה לעמוד מולם אבל כשזה תכלס קורה אני מגמגמת. למה? למה הם כ"כ מורידים לי את הביטחון העצמי? אולי כי אני רואה בעיניים שלהם קצת רחמים , קצת ציניות? כן זה קיים שם , אין לי ספק. כל מפגש איתם זו מלחמה. לענות על השאלות שלהם בצורה חלקה , לא לגמגם , לא להוסיף מילים לא שייכות....אבל כששואלים אותי משהו ופתאום כולם משתתקים אני בקושי מדברת ובסוף יוצאת לי איזו שטות מהפה ואני מרגישה כ"כ מטומטמת...אלוהים! כל חיי הרגשתי מטומטמת מולם והיום ממרומי גילי עדיין מרגישה מטומטמת. לא יכולה להתגבר על הבושה , לא יכולה להתגבר על התחושות הרעות שתוקפות אותי בסיום כל מפגש עם האנשים האלה. אולי רק אם אברח מהם אוכל להיות חזקה ולהתגבר על הפחדים , המעצורים ואולי אולי גם על הגמגום. הרי הקרובים לי אומרים שיש לי גמגום קל עד לא מורגש...אבל מספיקה פעם אחת בה אני נתקעת כשהם (המשפחה המורחבת) שואלים אותי משהו ומבחינתי אני מגמגמת מאוד קשה. די נמאס לי לגמגם , נמאס לי מעצמי... כבר לא יודעת מה לעשות ולאן לברוח. זהו!

 

[RobinhooDw]

תמונות של כאב

כולם רוצים דמוקרטיה, חופש, חופש ביטוי, אנחנו רוצים חופש מסוג אחר חופש מהשלטון הדיקטטורי שאוכל אותנו מבפנים.

 

[shuky63]

עלה לי רעיון לעצה מעשית בשבילך

ניזכרתי בהרצאה על טיפול בחרדות חברתיות.המרצה סיפרה שם על מטופלים שטענו שיש להם רעד חזק ובלתי נשלט בידיים במצבים חברתיים.המטפלת שמה לב שמדובר ברעד שלא מורגש על ידי הצופה ורק האדם עצמו חש אותו כלומר הוא היה בעצם קל מאד.היא צילמה את המטופלים תוך דיבור בקבוצה הטיפולית והראתה להם שבעצם אף אחד לא רואה את הרעד הזה.לדבריה זה עזר להם מאד כי הם מאד התבישו ברעד הזה שבעצם אף אחד לא ראה. עצה מעשית בשבילך.טייפ קטן שתשימי בתיק ותפעילי בעת שיחות עם אנשים ואחרי כן תאזיני לדיבור שלך לבדך כשאת רגועה ואולי תראי שבאמת את לא מגמגמת כמו שנדמה לך.

 

[RobinhooDw]

shuky ../images/Emo141.gif

בכלל לא הבנת. היא התכוונה שהיה לה מקרה בודד שבו בחיק משפחתה מישהוא שאל אותה שאלה והיא לא יכלה לענות. זה קורה לכולנו וזה מאוד קשה. "טייפ קטן שתשימי בתיק ותפעילי בעת שיחות עם אנשים ואחרי כן תאזיני לדיבור שלך לבדך כשאת רגועה ואולי תראי שבאמת את לא מגמגמת כמו שנדמה לך. "........

 

[b e ll]

אותה גברת בשינוי אדרת... מירבי לא

ראיתי את ההודעה שלך עד עכשיו. אני כל כך מבינה את הרגשות שלך. גם לי קרה כל כך הרבה פעמים... אבל האמת? הגימגום לא אשם. גם לא את. את צריכה לשנות את צורת החשיבה שלך, להיות הרבה פחות ביקורתית לעצמך. נניח שגימגמת נורא קשה, מה קרה? מירב נעלמה ובמקומה הופיע ראש גדול מלא גימגום? אז גימגמת! את עדיין אותה מירב נהדרת ורגישה לאנשים, כישרונית שאין לי בכלל מילים לתאר עד כמה, אימא נהדרת ואישה נפלאה ואוהבת. יש לך כל כך הרבה תכונות נהדרות וכן את גם לעיתים נדירות נתקעת קלות עם איזו מילה (בדיוק כמוני). הרי דיברנו בטלפון! יש לך קול כל כך נעים, את כל כך חכמה, ולא נתקעת אפילו פעם אחת בצורה שיכולתי לשים לב. הפחדים מתעצמים בגלל הגימגום, אבל הם לא נוצרו בגללו. צריך תוכנית פעולה לשינוי! שתביא אותך למקומות טובים יותר עם עצמך. אני זוכרת את בעלה המטומטם של קרובת משפחה רחוקה שלי

, הייתי בת מצווה והוא דרש שאתן נאום הכרת תודה להוריי שהביאוני עד הלום. היינו בבית הוריי עם הרבה אורחים שהוזמנו בשבת ההיא - הוא אמר בקול רם וכולם שמעו שאיך זה שלא אמרתי תודה להוריי, שאתארגן מיד ואגיד להוריי תודה. אני התאבנתי והלבנתי-הורקתי מפחד

, ואף אחד כולל הוריי לא חשב לשים קץ לפרסה ההיא. הכריחו אותי להגיד תודה - ואיך שאני גימגמתי, אני כל כך מרחמת על הילדה ההיא שהייתי אני. מאז שנאתי אותו במשך שנים, התפללתי שיקרה לו הרע מכל. לא יכולה לשאת את מראהו המדושן עד היום

. מאז גדלתי, למדתי, נישאתי וילדתי ילדים ועדיין במשפחה זוכרים איך נהייתי לבנה-ירוקה אז (לא כל כך זוכרים את ה"נאום") ואפילו פעם אחת ניסו לצחוק איתי על זה - אני לא צוחקת בכלל! גם אמרתי להם את דעתי. אני מבינה אותך מאוד, אבל את כבר גדולה! מה שהיה מת ונגמר. תחשבי כמה את מוערכת דרך העיניים ובמחשבות שלי, ותמיד כשיתגנב לליבך צל צילו של חשש או חרדה תחשבי כמה אני מעריכה אותך, ואני בטוחה שבפורום הזה ובעוד כמה מעריכים אותך לפחות כמוני. את רחוקה מאוד מאוד מלהיות מטומטמת! (כמה אני מכירה את ההרגשה הזו!). מחר חוזרים לבית הספר ולגנים (הללוייה) וגם אני לעבודה. מקווה שאת מרגישה טוב יותר היום. ראיתי את ההודעה שלך באייסי, נדבר כבר מחר.

 

[שיוואנה]

הלוואי ויכולתי

להכיר ביניכן לבן הבת שלי, היא בת 10 ומגמגמת גמגום קל אבל חווה את עצמה נורא קשה ועם המון פחד. אני אשאל את המטפל שלה אם נכון שהיא תדבר איתכם אולי באמצעות הפורום. אני שומעת אתכן וליבי יוצא אליכן, לומר לכן כמה חזקות אתן ומיוחדות! המשיכו להאמין בעצמכן וביכולות שלכן. אני מבינה את התחושות כשבאים במגע עם המשפחה הרחבה וחוסר הרגישות של הסביבה, הם פשוט לא מבינים ולא מכירים מקרוב את הקושי. תארו לכם, שנאלצנו לכנס פגישה עם כל המורות בבית הספר כדי להסביר להן מה לא לעשות בכיתה (להכריח להבחן בע"פ או להשתתף בכיתה). הבורות גדולה והכאב גדול! אני מאמינה שצריך להגיד (למרות שזה מאוד קשה) ולשים את הגבולות לאנשים שלא מבינים. אני עושה זאת כאמא עבור הבת שלי ומשתדלת לעזור לה להפנים את זה ולפתח בטחון עצמי.

 

[b e ll]

יש לכן מזל להיות אחת של השניה

תוכלי לעזור לה מאוד אם תתמכי בה ותעבירי לה מסר חד משמעי עד כמה היא נפלאה. עד כמה הגימגום הוא שולי במיכלול הגדול של אישיותה. יעזור לה מאוד אם לא תתייחסי בכלל לצורת הדיבור אלא אך ורק לתוכן דבריה, תנסי לחנך עצמך שאפילו קצב נשמתך לא ישתנה כשהיא תגמגם ואל תחשבי על הכאב שלך כאימא - תתגייסי למטרה וזהו(אני יודעת שזו בקשה גדולה מאוד אבל כמגמגמת וכאימא לילדה שהחלה לגמגם לפני שנה - זה מה שעזר לי לעזור לה). תשמשי חייץ גבוה ובלתי מתפשר בין הגימגום לבין הסביבה ובד בבד תדרשי ממנה לא לרחם על עצמה ולעשות לעצמה הנחות בכל הקשור לנושאים הלימודיים והחברתיים, שהרי בקלות גורמים לנו המגמגמים להאמין שגימגום=טיפשות ומכאן הדרך לחוסר מימוש עצמי מאוד קצרה. תלמדי אותה לשאוף לעצמה לטוב ביותר שהיא יכולה להשיג ועיזרי לה בכל הקשור לדיבור. כך ייבנה הביטחון העצמי שלה וגם תחושת הערך העצמי, ואז לאט לאט היא תעזוב את המטרייה המגוננת שלך ואני מקווה שתנסה להתמודד בעצמה.