../images/Emo4.gif
אוף איתו לאט לאט אני מרגישה יותר ויותר שהוא לא בשבילי. שהוא צר אופקים מדי. וזה מפריע לי נורא. הוא חכם טכנית, יש לו שכל. אבל הוא כל כך מרובע. ואין לו נשמה. והוא ילדותי אולי אפילו. תראו כמה מילים רעות אני אומרת עליו? ואיפה כל הדברים הטובים שחשבתי עליו? איפה מה שהרגשתי עד עכשו? אולי זו היתה סתם משיכה וזהו? הוא בן אדם טוב. זה אין ספק. יש לו לב טוב. אבל זה לא מספיק. דיברתי איתו אתמול קצת. לא על זה ישירות, אבל בכלל על הקשר בינינו. ויש פער בינינו. אני חושבת המון על דברים. והוא ממש לא. כמו למשל זה שאני נמצאת בפורום הזה (לא דיברתי איתו על זה ספיציפית - רק זה חסר לי שיקרא פה מה שאני כותבת עליו), זה פורום שחולקים מחשבות יחד. שמחפשים מה נכון, מה טוב, מה יכול לקדם. שחושבים על החיים. אין לו את זה. הוא לא חושב. הוא חי את חייו. ככה. פשוט. ואני מרגישה שכשאני מדברת איתו אני נתקלת בקיר, כי הוא לא מבין כלום. ואין לו גם דברים חכמים לומר על מה שאני אומרת. לכן חששתי שהוא ישעמם אותי בהתחלה ולכן הוא משמעם אותי עכשו כנראה. ועדיין קשה לי להחליט. כי אני לא מבינה איך נגמר פתאום מה שהרגשתי קודם. ולמה הרגשתי שאני כמעט מתאהבת. ואולי אני צריכה להמתין קצת, לראות אם משהו משתנה, חוזר. ואני גם יודעת שהוא יפגע. אני יודעת. וזה יהיה עוד פעם. פעם שלישית רצוף. זה תמיד ככה. למה אני מרגישה ככה תמיד? למה תמיד אני מגיעה לנקודה שהם לא חכמים מספיק ושהם לא חושבים מספיק? שהם משעממים אותי? אני מרגישה סנובית לומר את זה. וזה כל כך לא אני. אבל יוצא שככה אני מרגישה. אני תוהה אם הבעיה היא שלא מצאתי את הבנאדם הנכון, או שמשהו בי לא מוכן לקבל אחרים או משהו כזה? או שיש לי ציפיות לא ריאליות אולי.
אוף איתו לאט לאט אני מרגישה יותר ויותר שהוא לא בשבילי. שהוא צר אופקים מדי. וזה מפריע לי נורא. הוא חכם טכנית, יש לו שכל. אבל הוא כל כך מרובע. ואין לו נשמה. והוא ילדותי אולי אפילו. תראו כמה מילים רעות אני אומרת עליו? ואיפה כל הדברים הטובים שחשבתי עליו? איפה מה שהרגשתי עד עכשו? אולי זו היתה סתם משיכה וזהו? הוא בן אדם טוב. זה אין ספק. יש לו לב טוב. אבל זה לא מספיק. דיברתי איתו אתמול קצת. לא על זה ישירות, אבל בכלל על הקשר בינינו. ויש פער בינינו. אני חושבת המון על דברים. והוא ממש לא. כמו למשל זה שאני נמצאת בפורום הזה (לא דיברתי איתו על זה ספיציפית - רק זה חסר לי שיקרא פה מה שאני כותבת עליו), זה פורום שחולקים מחשבות יחד. שמחפשים מה נכון, מה טוב, מה יכול לקדם. שחושבים על החיים. אין לו את זה. הוא לא חושב. הוא חי את חייו. ככה. פשוט. ואני מרגישה שכשאני מדברת איתו אני נתקלת בקיר, כי הוא לא מבין כלום. ואין לו גם דברים חכמים לומר על מה שאני אומרת. לכן חששתי שהוא ישעמם אותי בהתחלה ולכן הוא משמעם אותי עכשו כנראה. ועדיין קשה לי להחליט. כי אני לא מבינה איך נגמר פתאום מה שהרגשתי קודם. ולמה הרגשתי שאני כמעט מתאהבת. ואולי אני צריכה להמתין קצת, לראות אם משהו משתנה, חוזר. ואני גם יודעת שהוא יפגע. אני יודעת. וזה יהיה עוד פעם. פעם שלישית רצוף. זה תמיד ככה. למה אני מרגישה ככה תמיד? למה תמיד אני מגיעה לנקודה שהם לא חכמים מספיק ושהם לא חושבים מספיק? שהם משעממים אותי? אני מרגישה סנובית לומר את זה. וזה כל כך לא אני. אבל יוצא שככה אני מרגישה. אני תוהה אם הבעיה היא שלא מצאתי את הבנאדם הנכון, או שמשהו בי לא מוכן לקבל אחרים או משהו כזה? או שיש לי ציפיות לא ריאליות אולי.
(עוד מעט, עוד קצת) הסתדרתי בלעדיה אבל... מממ... מוזר, אני אפילו לא מתגעגעת. קרה כל כך הרבה בזמן הזה שפשוט היא יצאה מהתמונה.