[lollapalooza]

../images/Emo4.gif

אני מתחילה להרגיש שכל מי שחשוב לי, נעלם. אנשים שהייתי בטוחה שאני יכולה לדבר איתם על הכל, לא רוצים לדבר איתי או שלא יודעים איך. יחסים שהייתי בטוחה שיוכלו להתגבר על הכל, מתפרקים. ועצוב לי, כי אני יודעת שיחסים בין אנשים זה לא דבר שתמיד הולך חלק, ושצריך לעבוד על זה, ואני פשוט לא מרגישה את זה מהצד השני ביותר מדי מקרים בזמן האחרון. אני יודעת שאני עושה טעויות לפעמים, אבל הייתי רוצה לחשוב שאנשים שאני אוהבת ידעו לסלוח לי, ויותר מזה, ינסו להבין אותי ויבינו שכל טעות שעשיתי, לא הייתה מתוך כוונה כי אני אוהבת אותם ולעולם לא אפגע בהם. הייתי רוצה לחשוב שאנשים שטוענים שאני חשובה להם, באמת חושבים ככה. יותר מדי אנשים בזמן האחרון טוענים שאני חשובה ושאכפת להם, ובסוף בכלל לא מדברים איתי, מוותרים עלי. ולעזאזל, אני מנסה כל כך לשנות את הבטחון שלי בעצמי, ודווקא האנשים שחשבתי שיעזרו לי, מחלישים אותי וגורמים לי להתערער. אם לאנשים באמת אכפת ממני, והם באמת רוצים קשר איתי, למה אי אפשר לנסות לשנות את המצב? לדבר על מה שמכעיס ולפתור את זה? אם הם באמת חושבים שאני שווה משהו, למה להעביר לי מסר הפוך? ומה לעזאזל אני עושה עכשיו כדי לשנות את זה? יש לי בכלל דרך לשנות את זה? זה תלוי בי? אוף.

 

[נועה לביא]

כי הם לא חיים בתוכך

ולא יודעים איך את מקבלת את הדברים. בכלל, גם הם בני אדם, גם להם יש רגשות, ואולי נפגעו ממך אפילו שלא התכוונת. עכשיו, אחרי שסיימת לשפוך, כדאי שתנסי לחשוב איך ת'כלס את פותרת את הבעיות ומלבנת את העניינים עם אותם אנשים. הדרך שאני מכירה שעובדת היא להפריד למקרים ולטפל בכל מקרה לגופו. אני נוטה להאמין שאין שום קנוניה נגדך, ולא כולם עשו יד אחת במטרה לגרום לך להרגיש עזובה. אז, ספרי, מה בעצם קרה?

 

[lollapalooza]

ודאי שזו לא קנוניה.

וודאי שנפגעו, ואני מודעת לזה לחלוטין ורוצה לתקן את זה. לטפל בכל מקרה לגופו זה מה שאני מנסה לעשות. הבעיה היא שלא בכל מצב זה הדדי, וזה מה שחבל לי, כי זה מראה לי שאולי אני לא חשובה לאנשים כמו שהם חשובים לי. וזה לא חשוב מה קרה, כי קרו כל כך הרבה דברים עם הרבה אנשים, וזה לא מה שרלוונטי.

 

[noosh]

"כי זה מראה לי שאולי אני לא חשובה

לאנשים כמו שהם חשובים לי." אני חושבת שזה הבוטום-ליין של הכל, בעצם. זה הדבר שהכי פוגע בנו כשאנחנו אומרים שאנחנו פגועים, העצב הכי חשוף. אנחנו עוטים אותו בכאבים אחרים, אבל זה מה שהכי קשה לנו להתמודד איתו - שאולי, בעצם, אנחנו לא חשובים כמו שהם חשובים לנו. אנחנו לא יכולים לדעת מה עובר להם בראש, אנחנו לא יכולים לדעת אם כשאנחנו חושבים עליהם, גם הם חושבים עלינו. אין לנו שמץ של מושג אם ככשאנחנו מתגעגעים, הם מתגעגעים גם. מעין פגיעה באגו, אבל יותר במחשבה שאנחנו נותנים ואולי אין מי שלוקח. (או שאולי זו רק אני) בכל מקרה, זו גם הנקודה שאיתה אי אפשר להתמודד ואיתה צריך לחיות, כי לא מקבלים על זה תשובה. אז יש שתי אפשרויות: או לצאת מנקודת הנחה שכן, וזה קורה, בד"כ, כשאת בקשר קרוב עם מישהו. את לא צריכה אותו לידך כדי לדעת שהוא שם. גם אם הוא לא חושב עלייך כרגע, את יודעת שאת במחשבות שלו. או לצאת מנקודת הנחה שלא, ולבלוע את הגעגועים ולהמשיך קדימה. אם את לא חשובה למישהו כמו שהוא חשוב לך, אז אולי כדאי שלא תחשיבי אותו כל-כך. זה נשמע נורא קל לכתוב בכמה אותיות, וזה לא באמת אפשרי לביצוע. אנחנו מאדירים את האנשים שקרובים לנו, כי קירבנו אותם אלינו מאיזושהי סיבה. אז אנחנו נותנים להם משמעות עצומה והדברים שהם עושים יקרים לנו. אבל אם אין בזה כלום, אם הם לא מחשיבים אותנו, אנחנו צריכים ללמוד להחזיר אותם לפרופורציות הקודמות שלהם, האמיתיות. אנחנו צריכים להסתכל עליהם כמו על בני אדם, על המעשים הטובים והרעים שלהם, להגיד, אולי אפילו בקול, כמה שהם, בעצם, לא גדולים כמו שחשבנו. וגם אם כן - הם לא שווים את כל האנרגיה הזאת, כי הם לא יהיו שם יותר. זה צריך לבוא במקביל להבנה שיש שם אנשים אחרים, שאת כן חשובה להם. שכן שם, שאת כן אצלם. להפחית את האנרגיה פה, ולהשקיע אותה שם. אנרגיה לא מתבזבזת, היא רק מתגלגלת, זו חוק פיזיקלי ידוע. (לא סתם הלכתי למגמת פיזיקה, תראי, רואים תוצאות!) בכל מקרה, כמובן שקיימת אופציה שלישית, והיא כן להשקיע את האנרגיה, כי את חושבים שהם מספיק שווים את זה ושיש סיכוי שהם יחזרו. הקאץ' פה הוא ה"יש סיכוי שהם יחזרו". כי הכי קל להאמין שיש סיכוי, ולו אפסי, שהם יחזרו, אז אין שום סיבה לוותר. וגם כאן צריך לפקוח את העיניים ולחשוב אם באמת יש סיכוי, אם לא שווה להמשיך הלאה ולמצוא את האנשים הנכונים. לפעמים יש סיכוי, לפעמים לא, לפעמים משקיעים ומגלים את הטעות בדרך הקשה, וגם זה טוב. העיקר להבין אותה, בסוף. אני ממש אוהבת את השיר "מיליוני אנשים לבד", של החברים של נטשה, בגלל שאני מפרשת אותו בכלל לא נכון. בשבילי הוא שיר על אנשים שמחפשים קשר. כולנו אנשים שמחפשים קשר, אנחנו יוצאים ונכנסים לקשרים, פוגשים אנשים ועוזבים אותם, משאירים את עצמינו בהם או אותם בנו או שניהם, או בכלל לא. מהרמה היומיומית והבסיסית של חיוך בבוקר ועד לרמה של מגע או קרבה. אני רק לא מסכימה עם ה"לבד" בשיר הזה. (איכס, אני מגעילה את עצמי מרוב פלצנות. סלחי לי, שבוע של חוסר שינה.)

 

[lollapalooza]

אוך, את כזאת מדהימה. ../images/Emo24.gif

איזה השקעה בתגובות פה, זה משהו. אני באמת צריכה לחשוב על כל זה.

 

[noosh]

כן, גם אני צריכה לחשוב על כל זה ../images/Emo3.gif

 

[יעל ניסן]

אני רואה את זה טיפה אחרת

לחשוב שאם את לא מקבלת מאחרים את מה שאת מצפה, ומה שאת מצפה קשור לאיך שאת תופסת את האכפתיות שלך, זה בערך כמו מאוד להתאכזב שלא כולם כמוך. דאאה? הרי לא כולם כמוך! אם יש לך איזה סטנדרט, או רף לפיו את בודקת "אכפתיות של זולת" - אנא שתפי אותנו בסולם הזה, אחרת לעולם לא נדע מה (כמה ואיך) עלינו לעשות או להתנהג כדי ש"תדעי" שאכפת לנו. חלק מהעיסקה בלהתבגר ולגדול אל תוך קשרים משמעותיים זה לדעת איך לייצג את האני האותנטי שלך בלי להתבחבש ובלי להתנסח "על יד" אלא להגיד את הדברים עצמם. ככל שתלמדי מהר יותר לייצג את עצמך באופן אותנטי, כך באוטומט יסוננו כל האנשים שלא טוב לך איתם למרחק, ואלו שמוכנים ומקבלים אותך ככה אותנטית הם הם החברים הטובים. אנשים שצריך לעשות לידם שמיניות באוויר כדי שישימו לב אליך הם לא אנשים שראויים לך. הם לא מעריכים אותך כמות שאת, וחבל על כל דקה שאת מבזבזת בגינם בשמיניות באוויר.

 

[lollapalooza]

ניסיתי להבין למה התכוונת.

אני עוד לא בטוחה שהצלחתי. בכל אופן, אני מאוד לא מהאנשים שיעשו "שמיניות באוויר" בשביל אף אחד. עשיתי מספיק כדי לרצות אחרים בעבר וזה עשה לי רק רע. אני עצמי לחלוטין עם האנשים שחשובים לי, ואם יש להם בעיה עם זה, הם יכולים ללכת. אבל לא זו הבעיה בכלל... וגם לא ב"רף של אכפתיות". העניין הוא שכשיחסים מתערערים ואני מנסה לתקן אותם, אני נתקלת בחוסר רצון מהצד השני, וזה מה שגורם לי צער. והוויתור הקל הזה עלי, זה מה שכואב.

 

[יעל ניסן]

לא הבנתי

היחסים תמיד מתערערים באופן חד צדדי? כלומר לך אין יד בתהליך ההתערערות? כי אם יש לך יד בכך - גם את בקלות ויתרת על הצד השני. וכשעושים את הצעד להתקרבות לא תמיד צריך לבוא מהמקום שרוצה לתקן את מערכת היחסים אלא מהמקום שבאופן אותנטי מצטער על מה שקרה והיה שמח לתירון, אבל יכבד את הרצון לא לתקן. לעשות את הצעד הראשון ולהשאיר את האופציה להסכים או לא להסכים לתהליך ההתקרבות בצד השני - תוך שאת מוכנה לכבד כל בחירה שתיעשה. אנשים צריכים את המרחב שלהם. גם את. כשמישהו עושה תהליך התקרבות למרחב הזה, זה צריך להיעשות מתוך מקום שמכבד את המרחב בלי ישר ליחס את הדברים אליך באופן אישי.

 

[יעל ניסן]

במילים אחרות

"מוותרים עלי בקלות" זה פירוש שלך. נסי לבדוק אם יש עוד פירושים לחוסר רצון להתקרב שנית.

 

[נסיכת אהבה]

כולנו אנשים שונים אחד מהשני...

ולפיכך בעלי דרכי חשיבה שונים, תחשבי- אולי הצד השני מחכה שאת תיזמי לתקן את הקשר? לא תמיד מה שאנחנו רוצים שיקרה-קורה, כי האחרים לא מגידי עתידות, ולקח לי הרבה זמן להבין שאם אני רוצה שמשהו יקרה, צריכה להיות ברורה ולהבהיר מה רוצה.

 

[A N I g M A]

זה משהו שאני חושבת עליו

כבר המון זמן. לא יודעת איך לשנות את זה, זה אמור לבוא ממך, וזה אמור לבוא משאר האנשים. בעיקרון, ברגע שזה בא ממך, פתאום הכל מסתדר. בדיוק היום קרה לי משהו כזה. you dig?