[רייסטלין מאגר]

../images/Emo4.gif

אם לא תגיבו שם, לפחות תגיבו כאן.

 

[Digi Lista]

מגיבה כאן-חלק א'.

אם החלטת לפתוח על זה כתום כנראה שהעניין באמת מציק לך,אני בטוחה שכתבתי מיליון פעמים תחושות דומות שלי פה בפורום(מבחינתי הוא במקום בלוג/יומן וכו'),ההיכרות שלי עם התחושות האלה כול כך עמוקה שכול שורה גרמה לי לפתיחת תיבות שקיוויתי שנסגרו לעולם... אני חייבת להתוודות שהיום בערב קראתי בבלוג שלך כדי להתעדכן במה שכתבת מאז הפעם האחרונה שקראתי(נדמה לי שמדובר במשהו כמו 10 ימים),הכנות שלך היא אחד הדברים שגרמו לי מההתחלה להמשך לבלוג שלך ולשמור במועדפים,ברור שזה קשור גם לעובדה שאנחנו בערך מכירים ארבע שנים ויש לי נטייה לשמור בלוגים,סיפורים,קישורים,ציורים,דעות ושירים של אנשים שיקרים לי אבל משהו בבלוג שלך גרם לי לחזור אליו באופן קבוע כול כמה ימים...היום כשנכנסתי ראיתי תהליכים שאתה מתאר על הימים האחרונים,ניחשתי שתכתוב משהו כמו מה שקישרת אליו,לא הופתעתי,כול כך מוכר,כול כך כואב וכול כך אמיתי. הלוואי והיו לי פתרונות שימנעו מאנשים להרגיש ככה,אם הייתי יכולה הייתי באה ומחבקת כול מי שזקוק ל

אמיתי ולא וירטואלי ולהרגשה שיש מי שאוהב אותו,מאמין בו,נותן לו חום,הרגשת שייכות וחיוניות,אהדה ותקווה ותומך בו בעיקר ברגעים החלשים של החיים,אבל לצערי אני לא יכולה לספק את הרגשות בעוצמה בכול מקום וזמן ולכול אדם שזקוק. איך אני מתמודדת עם הרגשות הקשים האלה?אני מנסה בהתחלה להתעלם ולבחון מה באמת חסר לי,כשהתחושות מתחזקות(קורה כול כמה ימים) אני מסתובבת מהורהרת ועצובה,בוחנת שוב ושוב איך יכול להיות שכמה שאני משקיעה באנשים את הנשמה אני לא זוכה לאותו היחס,תוהה אם לא מגיע לי גם שיאהבו אותי,שיכירו בי(לא אותי-פירסום זאת לא הכוונה במונח 'יכירו בי',אלא בי כאדם),שיתמכו בי כשאני בקרשים,שידעו לספק לי את החום שאני זקוקה לו בכמויות,כשאני כבר מוצאת אנשים שדואגים ואוהבים אותי אני לגמרי נסחפת ומוכנה ללכת עבורם רחוק,בדיוק אז רובם נעלמים,אתה מתאר לעצמך מזה לעבור מה שעבר עליי בשנתיים האחרונות בלי שיש לי תמיכות וחיבוקים שיעזרו לי להמשיך הלאה בבטחון עם הראש מורם בגאווה ושלווה?...השנה שעברה הייתה מהקשות בחיים שלי-התאונה של אחי השפיעה עליי ועל המשפחה בעוצמה מדהימה,גם המצב של סבתא שלי מצד אבא וסבא מצד אמא לא היה טוב בריאותית,היו לי גם בעיות נוספות(למשל הלחימה על השחרור מהצבא,סיומים של פעילויות שהיוו חלק חשוב ממני ועוד),השנה עברתי טראומות מאוד גדולות בבית ספר למופרעים,המון אנשים שאהבתי ונקשרתי אליהם נעלמו לפני שהספקתי למצמץ,כשניסיתי לדבר עם אנשים שחשבתי שאיכפת להם ויעזרו לי הם ניפנפו אותי בגלל סיבות מוצדקות מבחינתם(החברים בצבא,החברות עסוקות עם החברים הפרטיים,המחנכת שנקשרתי אליה עסוקה בתינוקת שלה,הבייביסיטר מהכפר עזב,המורה חיילת שהייתה קרובה אליי נטשה,המדריך פנימייה שנחתתי עליו התגלה כחמור רציני והרשימה ארוכה)ובגלל סיבות לגמרי לא מוצדקות,חלקם חשבו שהם עוזרים בניסיונות אדירים לשנות כשבעצם מה שהייתי צריכה זה את החיבוק והתמיכה הקטנים והמחזקים כול כך ולא קיבלתי אותם,אפשר להגיד שרוב החיים הרגשתי שאני לבד(תיזכרו ב"לחברים שבגדו" וב"כוכב הנופל"),לא הבנתי איך אדם יכול להיות מוקף באנשים ולהרגיש כול כך בודד,מי שדיברתי איתו אמר שכנראה אני דורשת יותר מידיי מאנשים אבל אני לא מסכימה עם הקביעה הזאת מהסיבה שאני לא דורשת משהו שאני לא מעניקה בעצמי ובעוצמה למי שחשוב לי וזה בכלל לא משנה במי מדובר-אלה יכולים להיות בני משפחה,חברים,ילדים משכונות מצוקה,מכרים,חבר'ה שאני עובדת איתם,אנשים עם מגבלות שכליות/מוטוריות/התנהגותיות,זה לגמרי לא משנה,בשורה התחתונה מעבר לזה שאני גרה בחור,אף פעם לא היו לי יותר מידיי חברים טובים וקרובים,האיכות של המעטים בהחלט עדיפה על הכמות,עכשיו גם האיכות המעטה מתפזרת לי ובשירות לאומי קשה לפגוש הרבה אנשים שאפשר לדבר איתם בגובה העיניים וממש להרגיש שייכת,זה שונה לעומת צבא שהאפשרויות החברתיות מראש גבוהות יותר,נדיר לשמוע משפט כמו "עשינו יחד שירות לאומי" לעומת "שירתנו יחד בצבא"....

 

[Digi Lista]

חלק ב'

בדיוק היום ההורים שלי שאלו אותי למה אני פחות בכפר ואם קרה משהו,התשובה היא שלא קרה כלום אני אוהבת את הכפר,נעים ומצחיק שם אבל לאחרונה אני מרגישה פחות שייכת ופחות מחוברת,אולי זה בגלל שהבייביסיטר עזב והייתי קשורה אליו מאוד,אולי זה כי הבנות שירות האחרות יחד מהבוקר וגרות באותה הדירת שירות(החמישית שלא גרה איתם בגלל שהיא מהעמותה שלי-עמותה חילונית ולא כמוהן מהדתית באה אליהן לדירה כמעט כול יום והיא כבר חלק מהדירה ומהן)ונפגשות אחת עם השנייה גם בחופשים ולי בתור מישהי שבאה בעיקר בערב בכלל לא יוצא להתחבר איתן לעומק,הן גרות באיזורים שונים בארץ ושומרות שבת ואני בכלל לא פנויה בשאר השבוע כדי להיפגש איתן מעבר ולא שהן לא מזמינות אותי לפעמים ואני מזמינה אותן אבל זה לא יוצא ומשום מה כמו שתיארת לא מספיק נאבקים בשביל שאני אבוא,אני באה בערב וגם אין עובדי רווחה,היחידים שנמצאים הם המדריכי ערב ומלבד אחד מהם שכמו הבייביסיטר ויחד איתו כשהוא עוד עבד שם תמיד אמרו לי כמה אני שייכת למדריכות אני לא קשורה ומה שיותר מציק לי זה שעם כמה שאני אוהבת אחת מהן היא גרמה לי בלי כוונה עם שתי אמירות מקריות שלה להבין שאני טובה בשביל להחליף אותם כשנוח,לעשות עבודה מאוד יעילה ואני עדיין לא מספיק ראויה להיחשב כאיש צוות ולכן אפשר להסתיר ממני דברים כאילו אני מטומטמת(הבייביסיטר מעולם לא נתן למשהו כזה לקרות וגם המדריך השני כשהוא נמצא),ללכת למקומות ולהזמין אליהם אפילו את המתנדבים הגרמנים ואותי שעוזרת להם פי כמה לא(התירוצים לגמרי שוליים מבחינתי)החלטתי לקרר קצת את עצמי מהכפר,לתת להם להתגעגע,לראות אם אני באמת חשובה כאדם,לא באתי ביום שישי האחרון גם לאירוע של הבייביסיטר להולדת הבן כי פחדתי שאני לא אמצא את מקומי בין האנשים(את רובם הגדול אני לא מכירה,הבנות שירות האחרות אמרו שהן כנראה לא יבואו,המדריך השני שאני אוהבת יבוא עם אשתו ובכול מקרה אני ארגיש לבד בין המון אנשים,כמו שקרה לי במסיבה של המחנכת להולדת התינוקת-לשם באתי אבל לא ממש נהניתי-באתי כדי לכבד אותה),מקסימום אני אבוא לבקר בנפרד הוא ואישתו הזמינו אותי עוד לפני שהתינוק נולד וגם אחרי כשהתקשרתי לברך,גם בפסח שיכולתי להיות שם מהבוקר כמו שתיכננתי לא באתי בסוף,התחושה שלי היא שאם אני אהיה שם כול הזמן ועם כמה שאני אוהבת ונהנית יקחו אותי כמובן מאליו ואני לא מוכנה שזה יקרה,בינתיים היחידה שהתקשרה לראות מה איתי זאת עובדת רווחה שבימי ראשון ושלישי אני עובדת עם אחד החברים היותר קשים שלה בפרט ושל הכפר בכלל(הוא לא מסתדר עם אף אחד,אותי משום מה הוא מאוד אוהב),אני בטוח אחזור לכפר בקרוב אבל המסקנות שלי יהיו שאני באה מבלי לצפות לכלום מאנשים וזה בטח יגרום לי להשקיע פחות ביחסים עם אנשי צוות ולדאוג בעיקר למחויבויות שלי כלפיי החברים שנקבע שאני עובדת איתם,אלא אם אנשים יזכרו להתקשר אחרי שעזרתי להם בצורה קיצונית בחודשים פברואר ומרץ,כולל בשבתות ובפורים כול יום. התחושה הזאת הייתה עולה בי גם בתקופת הביה"ס,הייתי חולה המון ולאף אחד לא היה ממש איכפת אבל העיקר שכשהיה צריך אותי להקשבה ועזרה הייתי שם. יום שישי אני אבוא לביקור קצר אחרי שלושה חודשים בבית ספר למופרעים,מצד אחד אני לא מרגישה שמישהו ממש מתגעגע אליי ותירוצים של אנשי צוות שבמקרה יוצא לנו לדבר לא מרשימים אותי,בהתחלה כשעוד ניסיתי להשלים עם העזיבה הכואבת הזאת(הרגשתי שחלק מהנשמה שלי נקרעה)בדקתי אם הילדים מתגעגעים אליי-לפחות הם שבאמת השקעתי בהם,העזיבה הייתה קשה מאוד כי גם אותם אנשי צוות שעזרתי להם מתי שרק מצמצו השאירו אותי ליפול לבד ולאסוף את השברים כדי להתרומם מחדש,דבר שאני בהחלט מרגישה שאני מצליחה לבצע אחרי חודשיים בעפולה,כשדיברתי עם כמה מאנשי הצוות אמרו לי שהילדים לא מראים שהם מתגעגעים-לא שואלים ולא מדברים עליי,אבל המפגש בפנימייה עם הבנות וההתקלות המקרית בהסעה הוכיחו אחרת וביום שישי אני מתכוונת לסגור סופית את המעגל ואני יודעת שגם אם לא אומרים שאני חסרה אז אני חסרה וישמחו לראות אותי אפילו שיש מצב שמרוב התרגשות אני אחטוף קללות על בגידה ונטישה...

 

[Digi Lista]

חלק ג' ואחרון.

אחד הדברים שאין לי ספק שיהיו חלק ממני בעתיד ולא משנה המקצוע שאבחר הוא אדם שנכנס לאנשים לנשמה ומשפיע עליהם,לא בהכרח משנה אותם אבל לפחות מלווה אותם בנשמה,נשמע מטומטם אבל ההכרה הזאת,הערכה העצומה הזאת שתיארת מילי שחסרה לך חסרה גם לי בעוצמות וזה בגלל שכמוך גם אני בסופו של דבר זאבה בודדה וכמו לכולם גם לנו מגיע החיבוק הזה,התחושה שיש מי שאנחנו חשובים לו. המשפט שלך בסוף הבלוג לגביי הפורום עורר בי הזהדהות ונסיגה באותה מידה,מבחינתי לפחות הפורום הזה הוא אחד המקומות שאני מרגישה הכי בטוחה ואהובה שרק אפשר,אני יכולה יום שלם להיות עם ילדים שרבים מי ישב לידי אבל ברגעים החשובים אני מעדיפה לוותר על כול "ההערצה" המשונה הזאת בתמורה להרגשה המדהימה שנותנים לי האנשים בפורום גם אם מעולם לא נפגשנו מחוץ למסך. תמיד כשיש יובש ואנחנו מדברים על סגירה או כשקוטלים מישהו מאיתנו אנחנו מתרוממים ומתאחדים,אולי כי זה המוכר והישן,אולי אנחנו באמת לא מתקדמים ותקועים בעבר אבל אולי הפורום הוא גם היתדות הרגשיות של חלק מאיתנו בעיקר כשהחיים דינאמיים,מפתיעים לטוב ולרע ומלאי שינויים,פרידות,עזיבות,אינטרסים ומחסור עצום בתשומת לב הצמודה שבאה בצורה אישית ועוצמתית וזה לדעתי חלק עצום מהקסם שגרם לפורום לשרוד כול כך הרבה עם יציבות גדולה יחסית של החברים הקבועים כאן. בחיים האמיתיים מעבר למסך ולמקלדת כולנו צריכים לעבוד קשה עד שנדוג את האנשים שישארו שנים(מצאתי בשנים האחרונים כמה חברים נאמנים בנוסף לאלה שאיתי מהגן בערך,אבל הדרך שלי עוד ארוכה בעיקר כשאלה שמהילדות פונים כול אחד לנתיב שלו ועד שיוצא לדבר לוקח נצח ולפעמים השיחות נתקעות כי אנחנו לא באותן נקודות בחיים...) ויתנו לנו ביטחון וחיבוקים כשאנחנו צריכים,זה חלק מתהליך ההתבגרות וכשאנחנו לא יכולים להלחם במה שאין לנו מושג אם יקרה או לא אנחנו חייבים להיות סבלניים,להמשיך לנסות,ללמוד,לקבל את עצמנו ואת הרגשות השליליים שעוזרים לנו להגדיר את הצרכים הרגשיים שלנו ולהתבגר תוך כדי,אני בטוחה מילי שתצליח למצוא את האנשים שיעניקו לך חום ויהיו שם בשבילך בכול זמן,בדיוק כמו שאני והפורום מתייצבים לצידך ממש ברגעים האלה

 

[Digi Lista]

דיברתי הרבה,אבל הכוונות היו טובות..

 

[Digi Lista]

האמת שרציתי להגיד עוד דברים...

כי עכשיו כשקראתי מה שכתבתי ראיתי שיש לי עוד דברים בנושא,אבל זה לא יהיה כרגע-השעה כמעט שתיים בלילה ויש לי מחר יום ארוך ובגלל שאת המגילה הזאת לקח לי בסביבות שעה וחצי לכתוב(בוורד)אם אני אמשיך זה לא יגמר עד שבוע הבא,אני אחכה עם המשך התשובה בינתיים בהחלט דיברתי המון(דוגמאות אישיות לוקחות נפח מרכזי,אני לא מכירה דרך אחרת להסביר דברים) ואני מקווה שהצלחתי לקלוע לנקודות המרכזיות לעומק כמו שהרגשתי כשקראתי את הבלוג...המשך יבוא... עוד קצת

על הדרך.

 

[strawberrys]

אפשר להצטרף לקבוצת תמיכה?../images/Emo3.gif

וול, עוד מעט יש לי טיול וכרגיל לא נרדמתי, כמה אופייני. האמת היא שרציתי לעלות לישון, כי לא התכוונתי להיכנס לפורום, אבל אז הייתי לי הרגשה שאני צריכה להיכנס, ואני רואה שצדקתי זו לא פעם ראשונה שאנחנו מדברים על הנושא הזה...כלומר, על איך שרובנו כאן אנשים לא הכי מעורים(מילה מתאימה?) בחברה, ואיך כולנו מצאנו פה מעין מקום שאנחנו שייכים אליו תמיד. וגם לי כמוכם הפורום הזה היה מקום להיות בו כשהרגשתי הכי בודדה, הכי צריכה אנשים להיות איתם ולדבר איתם. ראיתם, גם כשניסיתי לעזוב, הייתי חייבת לחזור. ובגלל כל זה גיליתי שאני, בניגוד למה שציפיתי מעצמי, לא מתביישת בכך שאני כותבת פה, אתם יודעים איך זה בחוץ: "מה?! דיג'ימון?!" וכו'...אתם יודעים, היה מצחיק כשמילי פגש את הקבוצה שלי- "אז איך הכרתם?" -"פורום דיג'ימון." *צחוק מהדהד בכל הבית* ...אבל היה מצחיקXD התחברתי מאוד למה שסטטה כתבה. כשמכירים אנשים, ואני תוהה אם הם אוהבים אותי כמו שאני אוהבת אותם. אם אני חשובה להם כמו שהם חשובים לי. אם הם חושבים עלי באותה כמות כמו שאני חושבת עליהם, ואם הם מתגעגעים אלי כמו שאני אליהם. ולפעמים מנסים לברר, או לבדוק, אבל נראה לי שתשובה אמיתית בדרך כלל אפשר רק לנחש, לנסות להרגיש. וכמובן יש את האבן הזו בלב, והסכין בבטן, כשמגלים שהרגשות שלנו לא אותו הדבר. שאם הם בשבילי החברים הכי טובים, אני להם "עוד מישהי"... וול, נסחפתי לגמרי. בכל מקרה, אוהבת אתכם, מחכה לפגוש את כולכם (גם אותך, סטטה, שמעת?! ואת לא יכולה להגיד "הורים", כי את פאקינג בת 19><) לילה טוב

 

[רייסטלין מאגר]

הפסקה לפני האחרונה היא בדיוק מה

שאני מרגיש.

 

[0Pandemonium0]

נורא הזדהיתי איתך (מן הסתם, כי גם

את הזדהית איתי) והבנתי באמת מה כתבת, והסיבה שאני מאמין לך היא, חוץ מזה שאנחנו באמת מכירים כבר ארבע שנים ואף-פעם לא אכזבת אותי, שזה זמן די ארוך שלא אכזבו אותי בו, למרות שהיו כאלה שאכזבו גם אחרי שהכרנו יותר מארבע שנים, שאת כמוני. בגלל זה את מבינה בדיוק מה זה לעבור את זה, מה זה לראות את כולם עם כולם ולשמוע את כולם מדברים אחד על השני ואני לא מוזכר אף-פעם. ואני באמת נורא מתרגש כשהשם שלי מוזכר איפשהו על-ידי מישהו כי אני רואה שעדיין זוכרים שאני כאן ושאני קיים, מה שלא מראים לי בדרך-כלל. לדעתי חוסר תגובות על הפוסט הזה, כמו גם על פוסטים אחרים, מראה בדיוק את היחס של האנשים, כי כשאדם כותב שהוא בודד ומרגיש לבד, זה תפקיד החברים שלו לבוא ולהגיד "אנחנו כאן, אנחנו אוהבים אותך וחברים שלך ואתה לא לבד" (היה לי דז'ה וו ענק עכשיו...), וכשאף-אחד לא אומר את זה זה אומר משהו על החברים האלה. ואני הכי כועס על הצביעות, כי כרגע יש בקומונה איזה דיון על "הרגשת זרות בקומונה" וכולם מחפשים פתרונות, אבל כשאני, אחד מהוותיקים וזה שכולם "חברים טובים" שלו, כותב מפורשות שאני מרגיש בודד וחסר חברים, אז אין שם אף-אחד בשבילי חוץ מהאנשים הצפויים מפורום דיג'ימון, ולעומת זאת כשאור (שהצטרף לפני זמן קצר לפורום בעקבות סייברס) כתב שם התפתח דיון של מעל 80 תגובות וכולם הצדיקו אותו וכאמור, התחילו לחפש פתרונות. חשבתי לתת לינק לפוסט שלי שם בקומונה רק כדי "להראות" להם ואולי אפילו להוסיף איזו עריכה על זה שהם בקומונה מדברים על בדידות אבל אף-אחד לא בא לעזור כשאני צריך את זה, רק כדי שיסתכלו לעצמם בעיניים ויגידו למה אנשים כאן מרגישים בודדים, אבל קיבלתי עצה שלא כדאי כדי לא למשוך צבועים, ומי שזה חשוב לו יבוא לבד, וגם כבר התייאשתי ואני לא חושב ששום דבר יעזור כי כולם מתעלמים ולאף-אחד לא באמת אכפת. לפחות אני יודע שיש לי את הפורום הזה לבוא אליו בכל פעם שאני מרגיש רע, למרות שלפעמים אני נוטש אתכם וזה לא יפה ובאמת לא ככה מתנהגים אל חברים, למרות שלכל אחד מגיע החופש שלו. הגעתי למסקנה שאני אדם די תלותי, כנראה, כי בכל-זאת קשה לי לוותר על האנשים האלה ואני כל הזמן חושב על זה שאני מעדיף פשוט להתעלם מהאמת ופשוט להישאר איתם גם אם הם צבועים, ואני לא רוצה לעזוב אותם כי אני ארגיש לבד. אחרי הכל, הם אלה שאני מכיר באופן אישי ופוגש כל הזמן, ולא אתם, אז זה מרגיש כאילו הם יותר קרובים, למרות שזה לא נכון ובסוף מתגלה שאתם חברים טובים הרבה יותר ואני מעדיף חברות וירטואלית ואמיתית על-פני זיוף צבוע כמו האנשים האלה, שלפי איך שזה נראה, לא דואגים לי בכלל, ובמקרה הטוב אומרים "איזה מסכן" ובמקרה הרע "אוף, שוב הוא מתבכיין?". כן, ככה אני חושב עליהם וזה קשה, אבל אלה הם, וזו עובדה, כי אף-אחד לא הגיב ואף-אחד לא באמת שם כדי לתמוך בי כשאני צריך, כמו שלא היו שם גם בפעמים קודמות, לעומתי, שתמיד מחפש לעזור ולעודד אותם כשהם מרגישים רע והם יכולים להעיד על זה, למרות שלא אכפת לי מהעדות שלהם כי אני יודע שתאמינו לי גם בלעדיהם. לא נעים לי לנצל את השרשור הזה לצורך המפגש, אבל ליסטה, כמה שרשורים למטה נפתח שרשור מפגש שאנחנו רוצים לארגן ולדעתי זו הזדמנות נהדרת להכיר באופן אישי יותר ולחזק את הקשר בינינו, כי קשר פנים-אל-פנים נותן תחושה טובה וחמה יותר מאשר קשר קר שמתקיים דרך מחשב, אז חשבתי שאולי תבואי וניפגש סוף סוף ונבלה לנו יום ביחד, כל הפורום, ונעשה איזה פיקניק נחמד בפארק הירקון (רעיון של מיתר). אני חושב שזה יכול להיות נחמד וזה יעזור להרבה אנשים שצריכים חיבוק לקבל את החיבוקים שלהם. הבנתי למה את לא מחלקת את המגילות שלך לפסקאות, זה פשוט טוב יותר לכתוב ככה, בשטף ובלי לעצור. ותודה על הכל. תמיד טוב לדעת שאמנם הפורום הוא פורום דיג'ימון אבל תמיד אפשר להיפתח בו ולדבר על עוד דברים ולקבל חיזוקים וחיבוקים, גם אם הם וירטואליים, כי כמו שכולנו יודעים-גם נתונים יכולים להיות אמיתיים

 

[רייסטלין מאגר]

יו, זה בניק שלי, איזה מעצבן כשזה

קורה. אוף, זה מבלבל כשיש כמעט עשרה שמות משתמש @@;;

 

[רייסטלין מאגר]

*זה בניק השני שלי

מה קורה לי היום? אני כנראה מתרגש יותר מדי.

 

[Wolf GiRL™]

בדרך כלל אני קוראת...

את הבלוג שלך. כי אני נהנת להכיר אותך יותר, אבל את זה פיספסתי הפעם, קורה. גם אני מרגישה לפעמים כמו אדם תלותי, שאני צריכה צומי מלא פעמים. וזה נכון, אני כזאת ובגלל זה אני לפעמים מתעצבנת כי לא מגיבים להודעות שלי, למשל. גם אני הייתי מלא פעמים צריכה חיבוק ובמקום זה קיבלתי נאום שלם על זה שאני צריכה להתחיל לשנות את עצמי ולהפסיק לרחם על עצמי. אבל אני מודה, אף פעם לא הרגשתי בודדה לאורך זמן, אולי כי פשוט יש לי תמיד מה לעשות, או שתמיד ברגע שאני שוקעת במרה שחורה אני שומעת שיחה ששווה להיכנס אליה או רק להקשיב. חבל לי שאתה מרגיש ככה ואני מקווה שזה ישתפר בקרוב, כי אתה לא בודד, ואני תמיד שמחה לדבר איתך או להזכיר אותך כי זה באמת נעים לגלות שזוכרים אותך למרות שלא היית מלא זמן. אז מלא

 

[רייסטלין מאגר]

תודה. אני לא הבאתי את זה לכאן כי

כעסתי שפספסתם או משהו, אתמול רק כתבתי את זה. הבאתי את זה כי אני יודע שאנשים מכאן בדר"כ לא קוראים שם, אז רציתי שתיראו. גם אני שמח לדבר איתך, לורי

 

[Wolf GiRL™]

../images/Emo24.gif

אני אשמח לקבל קישור לדיון בקומונה שהזכרת ברשומה, אם כמובן זה לא מפריע לך. דרך אגב, משהו שרציתי לשאול, יש לך בגרות במעבדה בביולוגיה ב- 9/5?

 

[רייסטלין מאגר]

העניין הוא שאני לא נכנס לקומונה כי

זה פשוט כואב לי לראות אותם

אבל בשבילך צללתי למעמקי החשיכה וסבלתי הודעות של פאנגרלז מטומטמות (גם אם רק את הכותרות שלהן), והנה זה כאן!

 

[רייסטלין מאגר]

אה, כן, ובקשר לבגרות, לא שאני יודע.

 

[Digi Lista]

אני אגיב בהרחבה להכול בהמשך...

כנראה ביום שישי כי מחר לא יהיה לי זמן,הזמנתי אליי לישון את הבת שירות השנייה שאיתי באותו התקן וביום שישי בבוקר היא באה איתי לביקור בביה"ס בנצרת עלית כי הגיע הזמן אחרי כמעט שלושה חודשים לחלק את המתנות ולסגור סופית את הפרק ההוא... אבל קראתי את כול התגובות ובהקשר למה שטלי כתבה כדאי לקרוא את אחת ההודעות הראשונות בקישור שמילי הביא עם ציטוט "קצת קשה להיות מגובשים,כשכל אחד מאיתנו גר באזור שונה ושייך לקבוצת גיל שונה, במיוחד שאתה צריך "להתאים" את עצמך לכלכך הרבה אנשים." זה מדהים שטלי אמרה בדיוק הפוך על אותם נתונים בסיסיים וכנראה שכאן אין ממש את הקטע של הצורך להתאים את עצמנו מה שיוצר אווירה רגועה יותר באופן טבעי. יש לי עוד המון מה להגיב ואני קוראת את הקישור לעומק במקביל להודעה הזאת(גם את ההודעות שלכם אני קוראת שוב במקביל,התגובה המהירה דיי יעילה האמת

) אז רק שתדעו שלא סיימנו עם המגילות והקיטש בנושא

אגב,כתבתי בלילה על העניין עם הכפר,היום נזכרה אחת הבנות שירות להתקשר,אותה האמת אני הכי אוהבת,הא שאלה למה לא רואים ולא שומעים ממני בכלל,תוך שנייה היא נתנה לי גם את הבייביסיטר החדש שאמר שהתגעגע אליי ושרוצים שאני אבוא(הם טענו כול אחד בנפרד שהם התקשרו לפלאפון והשאירו הודעות קוליות-זה לא נכון,אולי הם רצו להתקשר אבל עם כמה שאני לא פותחת את הפלאפון כמעט אף פעם אני כן שומעת לפחות פעם ביומיים הודעות קוליות ומהם לא הייתה שום הודעה),ניתקתי את השיחה ואחרי כמה דקות התקשרה הבת שירות שוב הבנות הזמינו אותי אליהן לדירת שירות(הן גם לקחו והחזירו אותי,יחי הרישיון נהיגה שלהן

),הייתי שם(פעם ראשונה אחרי בערך חצי שנה של היכרות והזמנות הדדיות) בסביבות השעה וחצי,הן הציעו לי גם לישון שם אבל היו לי כמה דברים לסדר בבית,האמת שהיה קצת מוזר והרגשתי חצי שייכת וחצי מרוחקת,כמובן שנשארו התהיות אם ההזמנה הספונטנית הזאת הייתה מכוונה טהורה של רצון להיות איתי מתוך חברות וגעגוע או שהיא נעשתה דווקא בגלל שאמרתי שאני בשביתה...נחמד שבדיוק סיפרתי לכם שאני בוחנת והעניינים השתפרו כי כן יש לפחות שני אנשים שמתגעגעים אליי וחוסר הנוכחות שלי בלט להם גם אם לקח זמן... דווקא יש מצב לפיקניק,השאלה רק מתי ואם לא יהיו לי התחייבויות לשירות למשל... אני אגיב על השאר בהרחבה בסופשבוע

 

[star_female]

אולי הן קראו את מה שכתבת פה ../images/Emo3.gif

נמצא תאריך שתוכלי לבוא בו... בגלל זה קובעים כל כך הרבה זמן מראש. XD

 

[Digi Lista]

...

התלבטתי איזו כותרת לתת כי אני מאוד נסערת מאתמול,זה קשור לדברים שדיברנו עליהם בשרשור הזה ובגלל שזכרתי שהיה לי עוד הרבה מה להוסיף אני כבר אחבר הכול ביחד באיזו מגילה חסרת רווחים

הייתי אתמול בביקור בביה"ס למופרעים אחרי שלושה חודשים מאז העזיבה שהייתה מאוד קשה בשבילי כי הרגשתי שעקרו את הנשמה שלי מהמקום ושיכולתי לתרום עוד המון לילדים שם,אבל הגיע הזמן לאסוף את השברים ולבוא להיפרד ולתת להם את המתנות וברכות הפרידה,רציתי לבוא כבר מזמן אבל לא יצא מכול מיני סיבות(הרוב קשורות במנהלת המקוללת),צירופי מקרים גרמו לי להבין שהגיע הזמן לבוא ולהיפרד,פרידה גדולה ומרגשת כבר לא תהיה אבל לפחות את המתנות אני אתן ותאמינו לי שבגלל שהיה ממש איכפת לי מכול הילדים הוצאתי סכום כסף גדול על 20 מתנות(16 לילדים-מתנות מותאמות אישית לאופי שלהם ו4 לאנשי צוות מסוימים)+פיתוחי תמונות חוזרים של תמונות לילדים מטיולים ואירועים שונים+ברכות מודפסות ואישיות,השקעה מטורפת לחלוטין...הגעתי לביה"ס יחד עם הבת שירות שאיתי בתקן של אגף החינוך בעפולה,היא גם ישנה אצלי ועזרה לי להתארגן,לסחוב(יצאנו עם שלוש שקיות של מתנות-לגמרי סנטה קלאוס)ובעיקר לקחתי אותה לתמיכה נפשית במידה ואני אצטרך כי קשה לי עם פרידות והפרידה הזאת קשה לי אפילו יותר מאחרות מהסיבה שיש בה כעס כללי על התנהגות אנשים וכעס אישי שלא הצלחתי לשרוד ולהמשיך לעזור לילדים האלה,לא אמרתי ליותר מידיי אנשים משם שאני מגיעה,רציתי שהכול יהיה שקט וסולידי כדי שלא יהיו בעיות כמו פעם אחרת שאמרתי לאנשי צוות שאני אגיע וחטפתי מהמנהלת שזה שאני לא מדברת איתה על הפרידה אלא עם אנשי צוות אחרים זאת הטרדה(והם מצידם שטינקרים שרק מחפשים איך לתקוע סכין בגב),היחידה שידעה הייתה המחנכת של ו'(לא זאת שאני אוהבת מתחילת השנה אלא השנייה) בשביל שתדאג שיהיה אצלה הטייפ המקליט שלי ואני אוכל לקחת אותו(הוא בכול זאת שווה 600 שקל)אחרי כמה חודשים ומקסימום אם לי לא יצא אז שתשמור עליו איתה והרכזת שלי תיקח אותו,שלחתי לה הודעה לפלאפון והיא לא טרחה לענות אבל בצירוף מקרים מוזר ראיתי באותו יום באוטובוס את אמא שלה(יצא לנו להכיר כי אכלנו אצלה צהריים מתישהו לפני שנסענו לביקורי בית)ואמרתי לה שתזכיר לה...בחרתי בכוונה לבוא יום שישי גם כי אני לא עובדת(ולא הייתה השבוע ישיבת עיתון בביה"ס של אחי)וגם כי אין הרבה ילדים ואנשי צוות וזה בהחלט מקל...הגענו והסתבר שיש סך הכול 7 אנשי צוות(4 מורות,הבת שירות,השומר והשרת) על בערך 12 ילדים בכול ביה"ס,הביה"ס השתנה לחלוטין מבחינת צבעים ושיפוצים(שמו סורגים בחלונות שתמיד הייתי צריכה לעצור ילדים מלקפוץ מהם,צבעו ושמו שלטים,שינו את חדר מורים...)אבל בכלליות עדיין הכול היה סגור כמו כלא וחסום למעברים,השינויים האלה נעשו ברובם כי מחר יערך שם יום פתוח לפסיכולוגים ואנשי מקצוע(זה חינוך מיוחד אי אפשר סתם להזמין ילדים והורים להתרשם ממנו,צריך לחייב במעבר אליו) וכמובן שצריך לעשות אחלה הצגה...הראשונה שנתקלתי בה הייתה המחנכת שאני אוהבת היא נתנה לי חיבוק ושאלה מה שלומי,מיד אחריה קפצה עליי הבת שירות שהייתה שם וגם אם אני לא מתה עליה והיא לא טרחה להתעניין בכול התקופה שסבלתי שם וכמובן שגם לא באיך אני משתלבת במקום החדש היא עדיין הכי הראתה שהיא שמחה שבאתי(אפילו שיש מצב שמדובר בצביעות רצינית) אבל היא הגיבה(היא גם סיפרה לי שהיא החליטה להישאר שם שנה הבאה ושהיא בהתחלה הייתה אמורה להיות בתקן שאני וזאת שבאה איתי נמצאת אבל לשמחתה היא לא התקבלה,האמירה שהיא נשארת תיסכלה אותי קצת כי ההבדלים בינינו תמיד היו בולטים-אני הייתי נשארת שעות נוספות בשביל לעזור והיא הסתלקה חמש דקות לפני הצלצול,אותי הילדים בגדול ממש אהבו ולה הם קראו כול הזמן פקאצה ואמרו שהם לא רוצים ממנה עזרה וכו') וזה שיפור לעומת אחרים,תיכף נגיע לזה... התכוונתי ללכת לכיתה ו' כשנתקלתי בתלמיד משם,הוא ממש השתנה והייתי בשוק כשראיתי שהוא עוזר ומתנהג בנחמדות אל אנשים,הוא טס לכיתה לספר שאני שם,בכיתה חוץ ממנו היו עוד 3 ילדים,אחד מהם היה מתחילת השנה ומאוד נקשרנו אחד לשני(הוא היה מכין לי תנינים מחרוזים,מבקש שרק אני אעזור לו ועוד דברים...)והשניים האחרים היו חדשים יחסית ולא יצא לנו הרבה להכיר אבל ממה שהכרנו היה בסדר,הבאתי להם את המתנות(את השאר השארתי שיעבירו להם ביום ראשון,לצערי דווקא אלה שאני הכי הכי אוהבת לא היו) ואז קרתה פאדיחה,הילד ההוא שאמרתי שהשתנה אמור היה לקבל את המתנה שלו כבר לפני חודשיים כשבאתי לפנימייה,הוא לא היה(נשלח הביתה בעקבות התפרעויות) אבל מסרתי את זה לילדה שאמרה לכולם שאני אחותה הגדולה כי היא בקבוצה שלו בפנימייה והיא הייתה אמורה לדאוג שיקבל,היא לא שמה לו את זה על המיטה כי בפנימייה יש גניבות אז היא נתנה למדריכים שהיו אמורים להעביר לו והם כנראה לא עשו את העבודה,בזמן שאני מחלקת לשאר הילדים את הברכות והמתנות לו הבאתי רק מעטפה עם תמונות כי הייתי בטוחה שהוא קיבל את מה שמסרתי,היה נראה שהוא מחכה למתנה ולמכתב שלו מלבד התמונות (כשבאתי בפנימייה עוד לא הספקתי לפתח את התמונות),אמרתי לו שהוא קיבל בפנימייה והוא לא הבין על מה אני מדברת כי הוא לא קיבל כלום,אם הייתי יודעת שלא העבירו לו הייתי מביאה מחדש את המכתב(שמורה במחשב)והמתנה(נשארו לי כמה מתנות עודפות)...הבאתי גם למחנכת ברכה קטנה(הילדים קיבלו יותר)שבעיקר אומרת שהיה נחמד למרות שרוב הזמן לא הסכמנו אחת עם השנייה ומתנה קטנה,היא לא ראויה לכלום אבל בכול זאת הכנתי לה ממזמן ואני לא אתחשבן,היא מבחינתה רק רצתה להעביר לי את הטייפ ולהעיף אותי,היא נתנה לי גם חוברת תשבצים שנתתי לביה"ס מתנה עוד בתקופת המחנכת הראשונה של ו' וממש אין לי צורך בו,שתבינו שמדובר במישהי שכשהיא הגיעה עזרתי לה בהכול כולל להכין דפי עבודה בשישי-שבת ולא היה מזיק לה להראות קצת יותר יחס.

 

[Digi Lista]

המשך...

אחר כך הלכתי לכיתה ז' שהיו באומנות,נכנסתי וישר חיבקו אותי כול הילדים שהיו(6 מתוך 9)וממש התרגשתי מהם בעיקר כשאיתם הייתי פחות אבל הם מראים אהבה גדולה יותר,המחנכת שלהם והמורה לאומנות היו שם ובקושי אמרו לי שלום כאילו אף פעם לא הייתי שם ועזרתי להן(למורה לאומנות עזרתי במציאת דפי צביעה באינטרנט-הבאתי לה כמות של כמעט 300 דפים,הקלדתי לה טבלאות כי היא לא מסתדרת עם מחשבים וכו') איתן אף פעם לא היה לי שום עימות ולכן לא ברור לי מה הייתה האדישות הזאת כלפיי אבל לפחות הילדים פיצו על זה. חיפשתי את מקומי והרגשתי מאוד לא שייכת,נכנסתי לשנייה לחדר מורים לשים בשני תאים של אנשי צוות שלא נמצאים את מה שיש לי עבורם וגם כדי לדבר עם המחנכת שאני אוהבת והתכתבתי איתה באימייל תקופה ארוכה גם אחרי שעזבתי וגם היא הייתה מוזרה אליי,היא לא הייתה ממש אדישה אבל היא גם לא ממש רצתה להישאר ולדבר איתי,היא אומנם אמרה לי לבוא אליה לראות את התינוקת כמו שקבענו ממזמן אבל באותה נשימה היא גם החליטה ללכת לעזור לשרת,אני היחידה שזה נשמע לה תירוץ להתחמק?... יצאתי החוצה כי הווים הלכו לשחק כדורגל והתגעגעתי אליהם,הם שיחקו,דיברו,התעקשו שאני אקח במבה,שאני אחזור אליהם...המחנכת שלהם רצתה שנייה להיכנס פנימה ואמרה לי להשגיח עליהם,שמחתי לבצע את המשימה,אחרי שהיא חזרה היא החליטה להיכנס שוב,שאלתי אם להשגיח גם עכשיו והיא ענתה לי "תעשי מה שאת רוצה,את כבר לא עובדת פה",ממש התעצבנתי כי שנייה קודם ביקשת בעצמך שאני אשאר ואראה שאין אלימות במשחק כדור ועכשיו פתאום נזכרת שאני לא עובדת פה?כאילו שזה משנה,בנאדם מציע לך עזרה כשאין אנשים אחרים מהצוות בסביבה מה הבעיה שלך לפחות לענות יפה?... התעצבנתי אבל נשארתי מאופקת,בכלל התחושות שלי נעו בין התרגשות לכעס,לא ידעתי מה נעשה איתי מרוב שעלו בי המון רגשות וזכרונות,חזרתי לכיתה ז' באומנות,הם ממש שמחו שאני איתם,ביקשו שאני אשאר עוד ובאמת נתנו לי להרגיש טוב,דיברתי גם עם הילדה מהפנימייה כדי לברר מה בדיוק נעשה עם המתנה לילד ההוא,היא הבטיחה לי לדבר עם המדריכים(אמרתי כמה פעמים גם לילד שידבר ויראה איפה מה שמגיע לו),בסוף השיעור זירזו את הילדים לאסוף ולסדר,באופן אוטומטי עזרתי גם כשהחברה שאיתי מסמנת לי שאין לי מה לנסות להיות נחמדה לאור האדישות והקור שהפגינו כלפיי בלי סיבה אחרי שבאמת נתתי את הנשמה חצי שנה,אבל בכול זאת ניסיתי לעזור כי אני אוהבת לעזור וכשאני רואה שצריכים עזרה ואני יכולה לבצע אותה אני אבצע אותה,שאלתי את המורה לאומנות איפה לשים את מה שאספתי והיא אמרה לי שאין לי מה לעזור בגלל שאני לא שייכת,הילדים ישר הגנו עליי והתקיפו אותה כי לאף אחד לא היה ברור מה הולך ומה בסך הכול עשיתי. מהילדים נפרדתי בחיבוקים אבל לצוות האדיש בקושי אמרתי שלום ולא היה נראה שזה ממש מפריע להם,יצאתי בתחושה זוועתית,נכון שעזבתי לפני שלושה חודשים אבל לא פגעתי באף אחד מאנשי הצוות והעזיבה הייתה בגלל יחסים גרועים עם המנהלת,נפגעתי שאפילו המחנכת שאני אוהבת מצאה תירוצים,הביקור אומנם הקל עליי כי חיכיתי לו כול כך הרבה אבל הוא יצר אצלי עלבון עצום ותחושה שלא שווה להשקיע באנשים-הם במילא לא יודעים להעריך וכבר עדיף היה שיעשו הצגה של צביעות מאשר אדישות גדולה כול כך. אני עדיין מאוד נסערת מהעניין,דיברתי עם ההורים שלי(וכמובן עם החברה שהייתה איתי,באתי אליה אחר כך עד הערב והיא ניסתה לעודד אותי ולהגיד שרואים שלפחות הילדים ממש אוהבים אותי)ואבא שלי אמר שזה הטבע של אנשים-הוא מכיר אדם שעבר 40 שנה במקום מסויים וכולם אהבו אותו,לפני שנתיים הוא יצא לפנסיה ומאז בקושי מדברים איתו וכשהוא בא לביקור מרגישים שזאת טרחה להיות נחמדים אליו ושאין מה לעשות אנשים מטבעם כאלה,אמא שלי אמרה שגם לה אחרי שעבדה 10 שנים במקום מסויים קרה משהו דומה ואולי אנשים מהצוות לא רצו להתקרב אליי בגלל שמה שהם חשבו בשקט על המנהלת הלכתי והתעמתתי איתה ישירות והם מפחדים שקרבה לאדם שרב עם ההנהלה תסבך גם אותם,אני לא מקבלת את הגישה הזאת(לי לא הייתה בעיה לדבר עם מישהו שעזב בגלל חיכוכים עם ההנהלה כול עוד הוא לא עשה לי כלום) אבל היא בהחלט יכולה להיות נכונה...השורה התחתונה היא שאני שוקלת להפסיק להשקיע באנשים(כרגיל...תוך כמה שעות זה יעבור כי ההשקעה נובעת קודם כול מהרצון שלי להרגיש טוב),נמאסו עליי השטויות האלה-כשהם צריכים עזרה הם הכי נחמדים וכשמישהו אחר זקוק להם הם לא נמצאים שם ולא דואגים להילחם עליו ולהראות שהוא חשוב להם.