Charmed Gal
New member
../images/Emo4.gif
אני עכשיו אחרי 5 ימים של כיף טהור ורצוף עם חברים שאני אוהב. פה ושם היו קטעים מעצבנים, אפילו ממש, אבל אפילו אותם לקחתי בצחוק ובידור וסך הכל יו לי 5 ימים חלומיים ממש. כיף כיף כיף. ועכשיו פעם ראשונה אחרי ה-5 ימים האלה שאני יושב לגמרי לבד בחדר שלי. ושוב שומע את אמא בחוץ צועקת על כל מיני דברים מפגרים ומציקה לי. אין לי כוח אליה. בא לי לצאת מפה. אבל יותר ממה שההורים מפריעים לי וכל האוירה בבית בא לי להיות שוב עם החברים שלי. בגדול, המצב הוא שאני מנותק לגמרי מהמשפחה שלי. מההורים ואחותי. אני גר איתם בבית, כן, אבל מבחינה נפשית אני והם זה שני עולמות נפרדים. אני ממש לא סובל אותם, באמת, ואני לא אגיד שהם שונאים אותי, אבל גם הם לא סובלים אותי. באמת. שמעתי את ההורים שלי מדברים יום אחד כשהם לא ידעו שאני שומע ושמעתי שאמא שלי אומרת שהיום היא מאד מקווה שאני אשרת הכי רחוק מהבית ואחזור כמה שפחות. ואחותי לפני כמה זמן "עזבה" לסבתא כי אמרה שהיא לא רוצה לגור באותו בית איתי וזו או היא או אני. בסוף היא נשברה וחזרה. כי סבתא שיגעה אותה. כך שאת המשפחה אני לא סובל ורק להיות פה עושה לי רע. ו-5 ימים לא להיות פה היה הכי כיף בארץ. חוץ מזה, כן, יש לי חברה. אבל אני כבר מתחיל לפקפק אם הקשר הזה הוא הדבר הנכון בשבילי. כי כיף לי איתה, אני אוהב להיות איתה, הנשיקות הן אחלה בחלה אבל אני לא מרגיש מאוהב עד הגג. אז אנשים אמרו לי שלא צריך להיות ישר מאוהבים וזה. ואני כולה חודש וקצת איתה וחברה ראשונה ואני טיפוס סגור ומופנם(לא בכללי, אבל בקטע של זוגיות וכל מה שכרוך בזה, כן) וגם יש לי איזה 1000 בעיות נפשיות עם הגוף שלי כך שמיניות זה בכלל עוד נושא בעייתי אצלי. ואנשים כל היום לוחצים עלי וגורמים לי להרגיש חרא חבר אם אני לא חושב עליה 24/7 או נמצא איתה או כי אני מדבר איתה באיסיקיו ולא בטלפון. ואוף. זה מעצבן אותי. מצד אחד, מה, אני אלך ואפרד ממנה בגלל מה שאנשים אומרים? אני חושב שסך הכל גם היא נהנת איתי ואני עושה אותה שמח, אז אני שמח. אבל מצד שני, אם אני לא מאוהב, ולא יודע, זה לא יבוא, אז עד מתי? ארג, זוגיות זה לא בשבילי. והחברים שלי זה בעיה. כי היה לי ממש כיף איתם והכל, אבל כרגיל, אני לא יכול להנות ב-100% אם אני מרגיש קינאה על הדרך. נגיד שיש מישהו אחר שיותר שמחים שהוא שם ולא אני. במיוחד אם זו ידידה שלי מארה"ב שיותר עם החברים שלי ומנסה "להתקרב" במיוחד לכמה מהם או ההפך כשהם יותר נהנים בחברתה מאשר בחברתי. כאילו אני סתם חוליה מקשרת. וברור לי שזה לא בקטע של ניצול או רוע, "בואו נהיה חברים שלו כדי להכיר אנשים מגניבים", ברור, אבל אני עדיין מקנא וזה לא כיף. וברור לי שאני לא אהיה מספר 1 אצל כולם, ברור, אני גם לא מבקש, אבל אני חושב שפעם כבר דברתי על זה, אני לא מרגיש מספר 1 אצל אף אחד. וזה מעצבן אותי. אני מנסה להתקרב לכולם, לחלוק עם כולם, לעזור לכולם אבל תמיד מישהו בסוף ישאר יותר אהוב ממני. זה גורם לי להרגיש רע עם עצמי עוד יותר, כאילו קצת "פראייר" או סתם לא יודע מה... לא משנה כמה אני מנסה אני לא טוב מספיק. אני תמיד מרגיש נעזב וזה שנשאר בסוף לבד. אני יודע שהרבה מזה זה סרטים בראש שלי אבל יש גם שלא ולא משנה מה, זה גורם לי להרגיש נורא. החיים הם לא כיפיים.
אני עכשיו אחרי 5 ימים של כיף טהור ורצוף עם חברים שאני אוהב. פה ושם היו קטעים מעצבנים, אפילו ממש, אבל אפילו אותם לקחתי בצחוק ובידור וסך הכל יו לי 5 ימים חלומיים ממש. כיף כיף כיף. ועכשיו פעם ראשונה אחרי ה-5 ימים האלה שאני יושב לגמרי לבד בחדר שלי. ושוב שומע את אמא בחוץ צועקת על כל מיני דברים מפגרים ומציקה לי. אין לי כוח אליה. בא לי לצאת מפה. אבל יותר ממה שההורים מפריעים לי וכל האוירה בבית בא לי להיות שוב עם החברים שלי. בגדול, המצב הוא שאני מנותק לגמרי מהמשפחה שלי. מההורים ואחותי. אני גר איתם בבית, כן, אבל מבחינה נפשית אני והם זה שני עולמות נפרדים. אני ממש לא סובל אותם, באמת, ואני לא אגיד שהם שונאים אותי, אבל גם הם לא סובלים אותי. באמת. שמעתי את ההורים שלי מדברים יום אחד כשהם לא ידעו שאני שומע ושמעתי שאמא שלי אומרת שהיום היא מאד מקווה שאני אשרת הכי רחוק מהבית ואחזור כמה שפחות. ואחותי לפני כמה זמן "עזבה" לסבתא כי אמרה שהיא לא רוצה לגור באותו בית איתי וזו או היא או אני. בסוף היא נשברה וחזרה. כי סבתא שיגעה אותה. כך שאת המשפחה אני לא סובל ורק להיות פה עושה לי רע. ו-5 ימים לא להיות פה היה הכי כיף בארץ. חוץ מזה, כן, יש לי חברה. אבל אני כבר מתחיל לפקפק אם הקשר הזה הוא הדבר הנכון בשבילי. כי כיף לי איתה, אני אוהב להיות איתה, הנשיקות הן אחלה בחלה אבל אני לא מרגיש מאוהב עד הגג. אז אנשים אמרו לי שלא צריך להיות ישר מאוהבים וזה. ואני כולה חודש וקצת איתה וחברה ראשונה ואני טיפוס סגור ומופנם(לא בכללי, אבל בקטע של זוגיות וכל מה שכרוך בזה, כן) וגם יש לי איזה 1000 בעיות נפשיות עם הגוף שלי כך שמיניות זה בכלל עוד נושא בעייתי אצלי. ואנשים כל היום לוחצים עלי וגורמים לי להרגיש חרא חבר אם אני לא חושב עליה 24/7 או נמצא איתה או כי אני מדבר איתה באיסיקיו ולא בטלפון. ואוף. זה מעצבן אותי. מצד אחד, מה, אני אלך ואפרד ממנה בגלל מה שאנשים אומרים? אני חושב שסך הכל גם היא נהנת איתי ואני עושה אותה שמח, אז אני שמח. אבל מצד שני, אם אני לא מאוהב, ולא יודע, זה לא יבוא, אז עד מתי? ארג, זוגיות זה לא בשבילי. והחברים שלי זה בעיה. כי היה לי ממש כיף איתם והכל, אבל כרגיל, אני לא יכול להנות ב-100% אם אני מרגיש קינאה על הדרך. נגיד שיש מישהו אחר שיותר שמחים שהוא שם ולא אני. במיוחד אם זו ידידה שלי מארה"ב שיותר עם החברים שלי ומנסה "להתקרב" במיוחד לכמה מהם או ההפך כשהם יותר נהנים בחברתה מאשר בחברתי. כאילו אני סתם חוליה מקשרת. וברור לי שזה לא בקטע של ניצול או רוע, "בואו נהיה חברים שלו כדי להכיר אנשים מגניבים", ברור, אבל אני עדיין מקנא וזה לא כיף. וברור לי שאני לא אהיה מספר 1 אצל כולם, ברור, אני גם לא מבקש, אבל אני חושב שפעם כבר דברתי על זה, אני לא מרגיש מספר 1 אצל אף אחד. וזה מעצבן אותי. אני מנסה להתקרב לכולם, לחלוק עם כולם, לעזור לכולם אבל תמיד מישהו בסוף ישאר יותר אהוב ממני. זה גורם לי להרגיש רע עם עצמי עוד יותר, כאילו קצת "פראייר" או סתם לא יודע מה... לא משנה כמה אני מנסה אני לא טוב מספיק. אני תמיד מרגיש נעזב וזה שנשאר בסוף לבד. אני יודע שהרבה מזה זה סרטים בראש שלי אבל יש גם שלא ולא משנה מה, זה גורם לי להרגיש נורא. החיים הם לא כיפיים.
