[Charmed Gal]

../images/Emo4.gif

ושוב אותן בעיות רגילות, רק שהן ממשיכות לגדול ולגדול במקום להפתר. עם ההורים... הסכמתי ללכת לטיפול משפחתי. אבל אני כל הזמן מחזיר ומבטל את זה. ומחרתיים הייתה צריכה להיות להם פגישה עם הפסיכולוגית שאני רואה וביטלתי אותה ואני לא מתחרט. כי היא במילא לא תוכל ולא תהיה המטפלת אם במקרה כן נלך לטיפול, אז תהיה ההיא שתשמע את שני הצדדים, את זו אני רוצה להשאיר "שלי" ולא מושפעת מהשקרים והשטויות שלהם. מצד שני, בלי קשר, גם איתה... אני מדבר ומספר, אבל לא הכל. לא בכינות מלא. בכלל לא. לא נוח לי. מצטער, ברור לי שזה מוזר וזה... אבל לא נוח לי. מהמון סיבות. כי לא נוח לי מבחינת עצמי, לא נוח לי כי היא מבוגרת, לא נוח לי כי אני בעצם לא יודע כלום עליה וצריך לשפוך לה הכל על עצמי... לא נוח לי איתה. וזה לא שהיא לא בסדר או משהו (למרות שלטעמי היא קצת יותר מידי שקטה וכאלה) אבל אני לא יודע אם יש אחרת שתתאים לי יותר או לא. אולי אחת קצת יותר צחקקנית, כי זה מקל. X= בכל מקרה, איתה אני לא יכול לדבר איתה, עם ההורים אחרי כל ריב (ואין יום אחד בלי) אני כבר לא רוצה שום טיפול ושום קשר איתם וגם לא חושב ששום טיפול יכול להציל את החוסר קשר הזה. אחותי, כנ"ל. למרות שהיא לא כאן בכלל כרגע. יש את החברים. שחלק מהם עדיין אחלה, אבל חלק ממשיכים ומאכזבים. ולא אכפת לי שהם בטוחים שהם בסדר ואני טועה, אני לא מרגיש ככה, טוב? אני יודע מה המניעים שלי, והמניע שלי תמיד לנסות לרצות את כל החברים שלי ואז את עצמי. כן, גם את עצמי, אבל קודם אותם. את כולם. אבל לא תמיד אפשר את כולם אז אני צריך "לבחור" כל פעם מחדש מי יותר חשוב הפעם או לתת קצת לכל אחד ואז במקום שיעריכו תודה על זה שאני כל כך משתדל רק כולם כועסים. והאהבה הנכזבת... לא יודע. זה נראה פחות מטריד עכשיו מתמיד, אבל לא משנה, גם עכשיו שהקשר כבר הרוס לגמרי וכל מה שנשאר אחרי הניסיונות המגחחים לידידות, נשארה רק שינאה נוראה ואני לא אוהב את זה עם כל זה שאני רוצה ללכת עם השינאה הזו כבר עד הסוף ולנקום. אם לא לתת את האהבה שלי עד הסוף, אז לפחות את כל הרוע להוציא. לשפוך. לפגוע. ונמאס לי. אין לי כוח לעשות 3 שנים עבודה מפגרת במחסן בצבא. אני יכול כל כך הרבה יותר. יש לי מוח וכישורים, זה ביזבוז זמן וביזבוז שלי. וההורים עושים לי צרות ובלי קשר זה לא כזה קל להוציא אישור עבודה ועוד למצוא אחת. ואני רוצה לטוס וללמוד בארה"ב אחרי הצבא, עם איזה כסף?! 350 שקל בחודש? והבטחתי לפסיכולוגית שלא יהיו לי שוב מחשבות על מוות, אבל אני לא יכול שלא. וכמובן שאני אומר לה שאין. אבל ברור שיש. כל יום. כל שניה. אפילו לא מוות, לא מחשבה של ללכת ולחתוך וריד שוב, אלא פשוט... די. לא בא לי. להעלם. או, אופציה שניה ויחידה, פשוט לקחת טיסה ללוס אנג'לס ולעזוב את הכל. את המשפחה, את החברים, את הלב השבור... להתחיל חיים חדשים שם. אבל מה לעשות שאין לי את הכסף או האמצעים לזה. אז בא לי פשוט להעלם. \=

 

[Harry the Bloody]

אם אתה הולך, אז קח אותי.

אני אפילו לא אנסה לעודד, כי אני חרא בדברים האלה לאחרונה, ובשורה התחתונה אני רוצה לעשות את אותם דברים שאתה רוצה. אז אם בורחים... לא יודע. יחד.

 

[Drorrrrrr]

אני

מאוד מזדהה, בעיקר עם הפסקה הראשונה. אתה לא מצליח להיות כן עם הפסיכולוגית ועם עצמך מולה, כי היא לא אתה, כי היא שונה, מזמן אחר, מתקופה אחרת, היא בסך הכל בנאדם שמקבל כסף על העבודה שלו ובסוף היום לא אכפת לה. זו הבעיה שלי, אישית, להתחיל בכלל טיפול פסיכולוגי, גם אם לפעמים אני יכול להשתגע מרוב הדחקה. אבל אתה, תראה, התחלת כבר את הטיפול, אז למה לא ללכת איתו עד הסוף? תפרגן לעצמך, תהיה קצת יותר כן, תצליח להפתח וזה יעזור. זה עוזר, אתה יודע שזה עוזר. ד"א, אל תסכים שהטיפול המשפחתי יהיה אצל אותה הפסיכולוגית, זה לערבב קודש בטומאה.

 

[lollapalooza]

אבל מצד שני,

אתה גם לא ממש מדבר עם מי שכן אכפת לו ולא מקבל כסף כדי להקשיב. ובלי קשר, פסיכולוג הוא איש שיודע לכוון אותך ולעזור בצורה אפקטיבית ומקצועית, בניגוד לסתם חבר.

 

[Drorrrrrr]

נכון, אבל זה ממש לא רלוונטי פה.

אני דווקא חושב שחבר יכול להיות יותר אפקטיבי מפסיכולוג.

 

[lollapalooza]

זה באמת לא רלוונטי פה.

אבל אתה יודע מה אני חושבת.

 

[לוחם חופש]

אהלן

אנחנו לא מכירים,אבל בכל זאת אני אשמח להגיד לך מה אני חושב היו לי תקופות לא קלות בחיי, במיוחד בצבא, תקופה שכללה אובדן של חברה קרובה ועוד כמה צרות. אני לא אשקר לך, היו לי מחשבות אובדניות. אבל אז , בכל הבוץ הזה שהייתי היו לי הרהורים: האם יש לי אפשרות אחרת? והיה ברור לי, שאין עוד אופציות מלבד החיים האלה שיש לי, אף אחד לא מבטיח לי משהו טוב יותר אם פרק זה יסתיים. אבל מה? דברים משתנים,זאת אמנם קלישאה, אבל כל יום הוא יום אחר, ולעולם לא נדע מה טומן לנו מחר. אני רק בן 24, יש לי עוד כל כך הרבה זמן בשביל שדברים ישתנו, <המון!>, אז למה לא לנסות? יש אנשים, שבגיל 40-50 החיים שלהם פתאום מתהפכים לטובה<או אולי לרעה> מתישהו, הצבא יגמר, כי אף אחד באמת לא יכול לעצור את הזמן. לא לוותר, יש לך עוד המון זמן..

 

[יעל ניסן]

אדם נמדד

לא רק בכישוריו, אלא גם בכושר הסיבולת שלו לעבור תקופות כאלה או אחרות. מה שווים 100 כישורים אם אינך יכול לשאת 3 שנים של משהו שהוא לא מי יודע מה? אמרתי פה לא פעם ולא פעמיים, אנשים הנחשבים "מצליחים" בחברה הם אלו שהיו מוכנים לעשות הרבה דברים שאנשים אחרים אפילו לא הסכימו להתחיל לנסות. בינתיים אני רק שומעת ממך מה אתה לא מוכן לנסות: לתת לטיפול צ'אנס ולפתוח נושאים לצרף את הוריך לטיפול לעשות את התפקיד בצבא לעשות את כל מה שצריך כדי שיהיה לך את הכסף הדרוש לנסיעה המיוחלת ואחר כך לעשות את כל מה שצריך כדי להסתדר במקום חדש... ו-כן. ה"כל מה שצריך" כולל סבלנות, התמדה, עבודה קשה, כושר סיבולת כלשהו לכל מיני עניינים שלא בא לך עליהם. ועכשיו, עם יד על הלב, נראה לך שאם היה בא גמד, שולף אותך מהצבא ונותן לך כסף לכרטיס טיסה החיים שלך היו מסודרים? אני חותמת לך שלא. מאיך שאתה כותב פה תוך יומיים היית מוצא מה לא בסדר בלוס אנג'לס ומה מפריע לך מלהסתדר שם. עד שלא תלמד להסתדר עם 'מה שמפריע' כחלק אינטגרלי מהחיים שלך וכל הזמן רק תבזבז את הכוחות שיש לך על זה שאתה רב עם המציאות שזה לא בסדר וההוא לא בסדר ורק חסר לך X או Y או Z - באמת יהיה לך מאוד קשה. יותר קשה ממה שזה באמת כי אתה נוסך בקושי ערך מוסף שרב עם עצם זה שאתה צריך להתמודד, במקום פשוט להתמודד.

 

[יעל ניסן]

וגם

דע לך שהדבר הכי שכיח הוא הרצון לקום ולשנות מקום. לאנשים תמיד נדמה שאם רע להם במקום X הם צריכים לעבור למקום Y - מתוך איזו פנטזיה שכל מה שמרכיב את הרע שב-X קשור למקום גיאוגרפי. לפעמים זה באמת נכון - נגיד אם אני קצת סובלת מצפיפות ונמצאת באיזה חדר מחניק מלא באנשים - אם רק אצא למרפסת יוקל לי. אבל אם רע לי בבית עם ההורים ועוד לא פיתחתי שום כישורים לנהל בית משלי - לא יעזור אם אעזוב את הבית. אמנם החלק של הקושי עם ההורים יחלוף אבל תחתיו יבוא כל הקושי שקשור לעובדה שאין לי את הכישורים הנחוצים לחיות לבד ולנהל את חיי. אתה צריך להבין שהרבה פעמים אנשים שעושים החלטות אמיצות: קמים והולכים, עוברים יבשת, קופצים למים... הם אנשים שהיו מוכנים להחליף קושי אחד בקושי אחר - ובמילים פחות שליליות: התמודדות אחת בהתמודדות אחרת.

 

[סירופ מייפל מקולקל]

לך יש את האפשרות לנסות ולתקן

את עצמך. לנסות ולתקן את היחס עם ההורים שלך, לנסות לתקן את הקשר שלך איתם. זו הרגשה נוראית לדעת שאין לך את זה. לא את האפשרות לתקן ולא את הקשר עצמו. זה ניכור ענקי וכואב. קל לוותר, אבל אין לך מושג איזה קשה זה יהיה בסופו של יום, כשתדע שמערכת יחסים שאתה כ"כ תצטרך כשתתבגר, לא תהיה שם. תנסה, יש לך מה להפסיד?