עדנה ../images/Emo24.gif את רואה, גם זה
פראמטר לבדיקה היכן אנחנו נמצאים ביחס לשכול. את התאפקת שלא להמשיך לקרוא כי זה רק פצע אותך, ואילו אני המשכתי ודפדפתי, ודפדפתי די הרבה בין כל מיני הודעות. חלקן היו עבורי משהו פסה, ואילו חלקן רציתי מאד להביא לפה אבל אנני יודעת כיצד, ולכך אני זקוקה לאותו אחד שהמלכת, לעזרה ראשונה. לדוגמא, בחודש אוגוסט, ממש לפני שנה, התנהל לו דיון בנושא האחים השכולים והיחס של ההורים אליהם. אני חושבת שזה היה דיון מאד מעמיק ומאד חשוב לכל הצדדים, הן לאחים והן להורים, שני הצדדים למדו המון האחד מהשני. אבל, אם אתיחס למקומי ביחס לשכול, אוכל לציין שהשנה כאשר חזרתי מחו"ל הרגשתי זו הפעם הראשונה שאני "נפרדת" מהשכול הפרטי שלי ומפנה מקום לחיים השוטפים. ובעצם מי שמכיר אותי יודע שכל הזמן אני מתפקדת כרגיל, אז מה פתאום דוקא השנה הרגשתי שאני מפנה מקום לחיים הרגילים? אז התשובה היא בתחושה, בהתרוממות הרוח. אולי התשובה נמצאת גם בשאלתך עדנה לפני כשנה וחצי האם תחזרי לשמוח ולגעת בחיים, וכך הרגשתי כאשר חזרתי מחו"ל, שאני נוגעת יותר בחיים. עברתי את תקופת ההתרסקות הטוטאלית, עברתי את תקופת הכאב הבלתי נסבל, שאלתי המון שאלות של מהות החיים, עברתי את איסוף השברים וכעת אני כלי משוחזר המתפקד רגיל, כמובן עם מוגבלות מסויימת, אבל מתפקד טוב. אין זה אומר שאני לא חושבת על אמיר שלי כל יום. אין זה אומר שאני לא מרגישה את אמיר כל הזמן. אין זה אומר שאני שכחתי את אמיר שלי. אני חיה, מתפקדת כאמא לשתי בנותי, מבלה, יוצרת, מבשלת, עושה קניות, וכל דבר הקשור לחיים כולל רגעים של געגועים וארגה אל אמיר שלי, אבל א ח ר ת שלמה יותר.
