בואו נדבר על רחלי ועל שאר המטפלים

[שוב מתחילה מחדש]

../images/Emo41.gifבואו נדבר על רחלי ועל שאר המטפלים../images/Emo41.gif

בסדרה כרגע אומנם אנחנו נחשפים בעיקר לרחלי, אבל בבית יש לילדים לא מעט מטפלים. איך אתם חווים את התפקיד של רחלי? האם גם לכם יש אדם שמרכז את כל נושא הטיפול? האם אתם מוצאים את עצמכם לפעמים קצת כמו איילה שצריכה להתחנף לכולם שלא יעזבו אותה?

מיכל

 

[1אילת2]

לא. אין לי מישהו שמרכז את הכל.

ולא הייתי נותנת לאף אחד להכנס לי לחיים ככה. בעצם, לא ראינו טיפולים. אולי בגלל שהם משעממים או בגלל שהם לא באמת מסוגלים לטפל. אני לא במצב של אילת כי אני לא מוקפת במשפחה ובטח שלא הייתי מבקשת מהם דבר כזה. עוד שני דברים: אני מקבלת את הקושי, את הלקות, את ההגדרה. מעצבן אותי שאחרים לא מבינים מה אני אומרת, אבל אני משתדלת לומר את זה בקול מאוד ברור. שנית, גם אני לא מסוגלת לעשות טיפולים בבית. לפעמים אני עושה איתו משהו במשך עשר דקות, זה המקסימום.

 

[גמבה מתולתלת]

יש רק קלינאית תקשורת כבר 3 שנים וחצי

לא מחליפה אותה, היא עובדת איתו גם על השפה וגם על התקשורת/התנהגות בחברה. קידמה אותו מאד במשף השנים. לא חושבת שהייתי יכולה להתחנף לאנשים, אני לא טיפוס כזה, גם אם יש לי קשיים ובעיות.

 

[ל י ל ך פ]

לא

אין לי למי להתחנף, המשפחה גרה רחוק, וגם בשנים שהיו לידינו חלקים מהמשפחה, הם לא היו פנויים לעזור מעבר לתמיכה חברתית ונפשית. לא היו ציפיות אז לא היו אכזבות. ובכלל, לא מקבלת את הגישה שלה, שהמשפחה צריכה להרתם. היא מצפה יותר מדי. ועובדה שזה מתפרק לה. אצלנו זה שונה כי לא הפעלנו תוכנית ביתית, אבל הילד הלך והולך להרבה טיפולים, כל המטפלים מקבלים תשלום בזמן ואף אחד לא מתאכזב. מה שכן, המצב הכלכלי זיפת. מה שקורה עם רחלי זה טשטוש גבולות, היא התפתתה לטפל במשפחה שלא היתה אמורהל לטפל בה, מבחינה מקצועית, וזה הולך וקובר אותה - היא נסחפת לשקרים ומסתבכת בהם, נסחפת לטפל גם באבי הילד, היא היתה צריכה לשים לאיילת גבולות יותר חזק ולא להסחף. אבל אז כמובן לא היתה לנו רבע מהעלילה. קשה לי להזדהות עם איילת ברוב הבחינות. הדרך שלי להתמודד עם ההלם היתה לרוץ ולספר לכל העולם, הילד הלך לאלוטף, ואני הלכתי יפה לעבודה. לא הרשתי לעצמי את מה שהיא מרשה לעצמה - לגייס את כל המשפחה המורחבת, להפסיק לעבוד, להכתיב למשפחה המורחבת הקפאת פרוייקטים והתגייסות מוחלטת. אולי אני קצת מקנאה בה על האומץ והחוצפה לעשות את זה.

 

[רונית ולגרין]

מנקודת המבט של קלינאית תקשורת

או יותר נכון- מנקודת המבט שלי... רחלי מתפזרת, לא ממוקדת, מטשטשת גבולות טיפול, מערבת היסטוריה והיסטריה אישית. בקיצור הייתי בשמחה שולחת אותה לטיפול על מנת לפתור כמה פלונטרים אישיים שלה שבהחלט לא צריכים ומפריעים כאשר הם באים לידי ביטוי באינטראקציה עם המשפחה. לדוגמה- למרות הרצון הטוב לעזור לאבא, זה ממש לא מקצועי, עד כדי מפריע. לא פעם אני חווה הורים עם קשיים משלהם, לא רק דיסלקציה אלא אפילו הורה שלעניות דעתי בעצמו יכול בקלות להיכנס לספקטרום. ועד שהוא לא מעלה את הקושי שלו אני מאד נזהרת מהתערבות כי הרי הוא הגיע בשביל הילד. ועל מנת שאטפל בילד. יש פה סוג של פטרונות לבוא ולהגיד אני יכולה לטפל גם בך, כשבעצם לא זו היתה כוונתו. ולגבי להתחנף- זה רע מאד שאתה מתחנף למטפל על מנת שזה ישאיר אותך בטיפולו. לכל אדם יש תחליף. גם למטפלים. ואם יש תקל עם המטפל- יאללה... הלאה... זה בכל מקרה לא יצליח אם אתה סוחב מטענים.. ולגבי ריכוז הטיפול- אם ההורה מסוגל לרכז את הטיפולים- עדיף. מה שבטוח שכאשר יש קשר רציף בין המטפלים הטיפול הרבה יותר יעיל וזורם. רונית ולגרין קלינאית תקשורת

 

[lavendula]

אני רוצה לקוות שבמציאות אין דברים כאלה

כלומר, לא אמור להיות מצב שפסיכולוגית הופכת למטפלת "הכל כלול": גם בונה תכנית ביתית (מוזרה למדי - להסתגר 3 שעות בחדר כדי לשחק עם הילד???), גם עושה טיפול זוגי, ועכשיו גם מטפלת בדיסלקסיה של יניב. שלא לדבר על כך שלא לוקחים כמטפלת/מנהלת מקרה מישהי שמכירים מלפני כן, גם אם זה מן העבר הרחוק ועוד עם כל המשקעים שאיילת הותירה בה. לשאלתך, אין לנו אדם שמרכז את הטיפול. יש קלינאית פרטית שכרגע כבר לא מטפלת בילד, שאני עדיין מרגישה בנוח להתייעץ איתה בכל מיני נושאים, כי היא מלווה את הילד שלי מאז האבחון. דווקא הייתי שמחה לו היה לנו מנהל מקרה, כי לפעמים אני הולכת לאיבוד בין שלל ההתלבטויות וההתרחשויות, ואז לא מצליחה לקדם שום תהליך. להתחנף אני לא מוכנה, אבל באופן כללי אני דואגת לפרגן לצוות בגן, משתדלת לא לכסח אף אחד ולא לריב אם אני לא חייבת, אלא מעדיפה לנסות לגייס את הנוגעים בדבר לטובתנו. לא תמיד קל לשמור על תקשורת תקינה כשבאים לטפל בליקוי תקשורתי...