../images/Emo41.gif החלפות! והשבוע: מנחם וכינרת בן...
גם ההורים שלכם אומרים שהמוזיקה של פעם היתה מוזיקה אמיתית, וכשהם היו בתיכון היה מה לראות בטלוויזיה והיום הכל זבל? * החלטנו לברר את זה קצת יותר לעומק: נתנו לכתבי הנוער שלנו לבחור את מוצרי התרבות שהם הכי אוהבים, ולתת להורים שלהם לכתוב על זה ביקורת * אחר כך החלפנו ביניהם * התוצאות מרתקות שם: כינרת בן גיל: 14. עיסוק: תלמידת כיתה ט' בתיכון "אורט מגדים" בכרמיאל וכתבת נוער. תחביבים: דרמה, ריקוד, נגינה (אורגנית וטיפה גיטרה), קריאה/כתיבה. ואם זה נחשב, אז גם חברות, ים, בריכה, מחשב וטלוויזיה. הבחירות של כינרת ספר: "השמיעי קולך" מאת קתרין מורס עולם של שקרים, ניצול וייאוש - ככה זה כשאת אמא לשני ילדים אוטיסטים, וצריכה לרפא אותם כמעט לגמרי לבד. עצבן אותי, כאב לי וריגש אותי, כמו תמיד בסיפורים אמיתיים. סרט: "השטן לובשת פראדה" אנדי היא בחורה שמתקבלת לעבודה חלומית - או שלא? - כעוזרת אישית של עורכת מגזין האופנה "ווג". הקצב, הסחרור, הצבעים, הדמויות, וכן, גם בגדים יפים אף פעם לא מזיקים. זה סרט הבנות הכי טוב שראיתי בזמן האחרון. דיסק: "מלטף ומשקר" של עברי לידר בוא אל המים, נגמרה התקופה של הבושה". כמה פשוט ולא מתאמץ, ככה עדין, מתוחכם, מלנכולי, שמח. לא בועט בכוח, אבל מנער קצת. נגמרה התקופה של הבושה, מבטיח עברי, ונורא כיף לי להאמין לו. טלוויזיה: "סאות'פארק" 9,999 לוויות של קני וכפול מזה בדיחות על קרטמן השמן הופכות את סאות'פארק לסדרה הכי גאונית בטלוויזיה בעיניי. וגם ביקורת נוקבת על מפורסמים, שלטון ותופעות חברתיות, או משהו. הביקורות של אבא "השמיעי קולך" קראתי אמנם רק חלק מהספר, אבל די היה כדי שאבין את עוצמתו ויופיו. מדובר בספר העוסק בילדה אוטיסטית, שזו לא ילדה מפגרת ולא ילדה שנראית מפגרת, אלא ילדה שמשהו בהתפתחות הרגשית שלה כאילו נעצר ונבלם, ובאמא שלה, שבעצם הצילה אותה וריפאה אותה והפכה אותה מחדש לילדה רגילה. זה קרה משום שהיא ידעה להקשיב לעצמה ולרגישויות שלה כלפי בתה ולא רק לרופאים ולגורמים הרשמיים. היא שמעה את כולם והחליטה בעצמה. היום לומדים בכל העולם מתוך הספר הזה איך לטפל בילדים אוטיסטיים. ההתחברות של כינרת לספר החשוב והמרתק הזה, הכתוב בפשטות ובחוכמה ובהתרגשות מדבקת (שלא התחלתי לקרוא אותו עד שלא חויבתי לעשות את זה בלחץ ההשתתפות בפרויקט הזה, ותודה למעריב לנוער על היוזמה) היא דבר מפליא ונפלא בעיניי. חשוב שנתעניין בצער האנושי ולא רק באופנת הפראדה או ווט אוור. ספרים טובים עושים אותנו לאנשים טובים יותר. אני מרגיש מיושן. "השטן לובשת פראדה" סרט בנות מובהק. לא בשבילי אמנם, אבל חמוד. "השטן" היא מריל סטריפ האגדית כבוסית תובענית ואימתנית ו"פראדה" הוא מותג כלשהו ("נעליים, אני חושבת", אמרה לי הבת שלי). גיבורת הסרט היא מזכירה חדשה שאין לה מושג ירוק באופנה עד שהיא לומדת להתלבש (ולכן כל בנות ישראל יכולות להזדהות איתה, שהרי כולנו היינו ילדות קטנות שלא מבינות כלום באופנה לפני שהפכנו לנשים קטנות ונוצצות). הכל כאן בנוי בעצם על דיקטטורת אופנה ומותגי צמרת. בין השאר, יש בסרט אינספור תצלומי תקריב של נעליים, תיקי עור יקרים להחריד (תיק עור תכלכל של מייקל ג'ייקובסון - אני בטח משבש את השם 1,900 - דולר בשבילכם), חזיות צמרת, חולצות צמרת וכו'. רק בנות ומטרוסקסואלים יכולים להתעניין בדברים כאלה. אני לא. "מלטף ומשקר" גם אני אהבתי במיוחד את הדיסק הראשון של עברי לידר, בעיקר את "תמיד אהבה", שיש לו גם קליפ נפלא. זהו בעיניי אחד השירים המושלמים בפזמון הישראלי, וכמבקר ספרות ושירה, אני מתפעל גם מהמילים, שיש בהן חן, חדשנות, כנות, קצב, הומור ופשטות, כל מה שהופך שיר לשיר טוב: "זה תמיד אהבה זה תמיד מסובך ונמאס/ פנים אנגליות ומעיל קצת משומש". כמה יפה. אגב, מה שמפתיע עוד בשיר הזה (לאור היציאה המאוחרת של עברי לידר מהארון) הוא שמדובר בשיר שעוסק ביחסים, אולי יחסי אהבה, עם בחורה, ומי שמככבת בקליפ נראית יפה ומקסימה במיוחד: "עוד לא אמרת מילה/ והיא כבר בלי חלק עליון". מה, יכול להיות שהיא הפחידה את עברי? "סאות'פארק" גם פה אני מסכים לגמרי עם כינרת. מדובר בסדרה אמריקאית מצוירת ומצחיקה - קרה שצפיתי והתפוצצתי מצחוק. די בנוסח "משפחת סימפסון", שגם הם נהדרים, אבל עוד יותר מוטרפת ועוד יותר מופרעת, עם המון גסויות ("אתה מפליץ אש" היא אחת הקלות שבהן), קללות, צעקות, אלימות ולעג לכל מה שזז בלי שום התחשבות בפוליטקלי קורקט (קצת בנוסח "פיני הגדול" הגאוני אצלנו, למי שזוכר), אבל הכל מצויר בכישרון אוורירי, ולכן לא מאיים באמת. ויש גם מוזיקה. וגם זה חלק מהכיף. אגב, "משפחת סימפסון" ו"סאות'פארק'" הן בעיניי החלק הכי טוב ביבוא הטלוויזיה האמריקאי אלינו, שאני שונא את רובו. אני שונא את "הסופראנוס", למשל (שם האלימות אמיתית ומבחילה, עם ציפוי עלוב ומתחנף של פסיכולוגיה); אני שונא את "סקס והעיר הגדולה" (סדרה מלאכותית לגמרי בנוסח האמריקאי הכי חלול); אני שונא את "ניפ/טאק" המזוויעה בחיתוכי הבשר שלה. יש לי הרגשה שגם יוצרי "סאות'פארק" שונאים את התרבות האמריקאית החלולה הזאת. הם ההפך ממנה. הכתבה המלאה נמצאת בגליון מעריב לנוער של השבוע
גם ההורים שלכם אומרים שהמוזיקה של פעם היתה מוזיקה אמיתית, וכשהם היו בתיכון היה מה לראות בטלוויזיה והיום הכל זבל? * החלטנו לברר את זה קצת יותר לעומק: נתנו לכתבי הנוער שלנו לבחור את מוצרי התרבות שהם הכי אוהבים, ולתת להורים שלהם לכתוב על זה ביקורת * אחר כך החלפנו ביניהם * התוצאות מרתקות שם: כינרת בן גיל: 14. עיסוק: תלמידת כיתה ט' בתיכון "אורט מגדים" בכרמיאל וכתבת נוער. תחביבים: דרמה, ריקוד, נגינה (אורגנית וטיפה גיטרה), קריאה/כתיבה. ואם זה נחשב, אז גם חברות, ים, בריכה, מחשב וטלוויזיה. הבחירות של כינרת ספר: "השמיעי קולך" מאת קתרין מורס עולם של שקרים, ניצול וייאוש - ככה זה כשאת אמא לשני ילדים אוטיסטים, וצריכה לרפא אותם כמעט לגמרי לבד. עצבן אותי, כאב לי וריגש אותי, כמו תמיד בסיפורים אמיתיים. סרט: "השטן לובשת פראדה" אנדי היא בחורה שמתקבלת לעבודה חלומית - או שלא? - כעוזרת אישית של עורכת מגזין האופנה "ווג". הקצב, הסחרור, הצבעים, הדמויות, וכן, גם בגדים יפים אף פעם לא מזיקים. זה סרט הבנות הכי טוב שראיתי בזמן האחרון. דיסק: "מלטף ומשקר" של עברי לידר בוא אל המים, נגמרה התקופה של הבושה". כמה פשוט ולא מתאמץ, ככה עדין, מתוחכם, מלנכולי, שמח. לא בועט בכוח, אבל מנער קצת. נגמרה התקופה של הבושה, מבטיח עברי, ונורא כיף לי להאמין לו. טלוויזיה: "סאות'פארק" 9,999 לוויות של קני וכפול מזה בדיחות על קרטמן השמן הופכות את סאות'פארק לסדרה הכי גאונית בטלוויזיה בעיניי. וגם ביקורת נוקבת על מפורסמים, שלטון ותופעות חברתיות, או משהו. הביקורות של אבא "השמיעי קולך" קראתי אמנם רק חלק מהספר, אבל די היה כדי שאבין את עוצמתו ויופיו. מדובר בספר העוסק בילדה אוטיסטית, שזו לא ילדה מפגרת ולא ילדה שנראית מפגרת, אלא ילדה שמשהו בהתפתחות הרגשית שלה כאילו נעצר ונבלם, ובאמא שלה, שבעצם הצילה אותה וריפאה אותה והפכה אותה מחדש לילדה רגילה. זה קרה משום שהיא ידעה להקשיב לעצמה ולרגישויות שלה כלפי בתה ולא רק לרופאים ולגורמים הרשמיים. היא שמעה את כולם והחליטה בעצמה. היום לומדים בכל העולם מתוך הספר הזה איך לטפל בילדים אוטיסטיים. ההתחברות של כינרת לספר החשוב והמרתק הזה, הכתוב בפשטות ובחוכמה ובהתרגשות מדבקת (שלא התחלתי לקרוא אותו עד שלא חויבתי לעשות את זה בלחץ ההשתתפות בפרויקט הזה, ותודה למעריב לנוער על היוזמה) היא דבר מפליא ונפלא בעיניי. חשוב שנתעניין בצער האנושי ולא רק באופנת הפראדה או ווט אוור. ספרים טובים עושים אותנו לאנשים טובים יותר. אני מרגיש מיושן. "השטן לובשת פראדה" סרט בנות מובהק. לא בשבילי אמנם, אבל חמוד. "השטן" היא מריל סטריפ האגדית כבוסית תובענית ואימתנית ו"פראדה" הוא מותג כלשהו ("נעליים, אני חושבת", אמרה לי הבת שלי). גיבורת הסרט היא מזכירה חדשה שאין לה מושג ירוק באופנה עד שהיא לומדת להתלבש (ולכן כל בנות ישראל יכולות להזדהות איתה, שהרי כולנו היינו ילדות קטנות שלא מבינות כלום באופנה לפני שהפכנו לנשים קטנות ונוצצות). הכל כאן בנוי בעצם על דיקטטורת אופנה ומותגי צמרת. בין השאר, יש בסרט אינספור תצלומי תקריב של נעליים, תיקי עור יקרים להחריד (תיק עור תכלכל של מייקל ג'ייקובסון - אני בטח משבש את השם 1,900 - דולר בשבילכם), חזיות צמרת, חולצות צמרת וכו'. רק בנות ומטרוסקסואלים יכולים להתעניין בדברים כאלה. אני לא. "מלטף ומשקר" גם אני אהבתי במיוחד את הדיסק הראשון של עברי לידר, בעיקר את "תמיד אהבה", שיש לו גם קליפ נפלא. זהו בעיניי אחד השירים המושלמים בפזמון הישראלי, וכמבקר ספרות ושירה, אני מתפעל גם מהמילים, שיש בהן חן, חדשנות, כנות, קצב, הומור ופשטות, כל מה שהופך שיר לשיר טוב: "זה תמיד אהבה זה תמיד מסובך ונמאס/ פנים אנגליות ומעיל קצת משומש". כמה יפה. אגב, מה שמפתיע עוד בשיר הזה (לאור היציאה המאוחרת של עברי לידר מהארון) הוא שמדובר בשיר שעוסק ביחסים, אולי יחסי אהבה, עם בחורה, ומי שמככבת בקליפ נראית יפה ומקסימה במיוחד: "עוד לא אמרת מילה/ והיא כבר בלי חלק עליון". מה, יכול להיות שהיא הפחידה את עברי? "סאות'פארק" גם פה אני מסכים לגמרי עם כינרת. מדובר בסדרה אמריקאית מצוירת ומצחיקה - קרה שצפיתי והתפוצצתי מצחוק. די בנוסח "משפחת סימפסון", שגם הם נהדרים, אבל עוד יותר מוטרפת ועוד יותר מופרעת, עם המון גסויות ("אתה מפליץ אש" היא אחת הקלות שבהן), קללות, צעקות, אלימות ולעג לכל מה שזז בלי שום התחשבות בפוליטקלי קורקט (קצת בנוסח "פיני הגדול" הגאוני אצלנו, למי שזוכר), אבל הכל מצויר בכישרון אוורירי, ולכן לא מאיים באמת. ויש גם מוזיקה. וגם זה חלק מהכיף. אגב, "משפחת סימפסון" ו"סאות'פארק'" הן בעיניי החלק הכי טוב ביבוא הטלוויזיה האמריקאי אלינו, שאני שונא את רובו. אני שונא את "הסופראנוס", למשל (שם האלימות אמיתית ומבחילה, עם ציפוי עלוב ומתחנף של פסיכולוגיה); אני שונא את "סקס והעיר הגדולה" (סדרה מלאכותית לגמרי בנוסח האמריקאי הכי חלול); אני שונא את "ניפ/טאק" המזוויעה בחיתוכי הבשר שלה. יש לי הרגשה שגם יוצרי "סאות'פארק" שונאים את התרבות האמריקאית החלולה הזאת. הם ההפך ממנה. הכתבה המלאה נמצאת בגליון מעריב לנוער של השבוע
. אצלי ואצל הורי יש בחירות דיי דומות. למזלי הם צעירים ברוחם, קלילים ותמיד יש לי על מה לדבר איתם. הטעם אצלנו לא תמיד משותף (לא אימא, רגל קרושה זה לא טעים><") אבל אנחנו תמיד מנסים להבין אחד את השני. למשל גיליתי לא מזמן שאבא שלי חובב פינק פלויד ועל כן העברתי ערב שלם בחפירה לאבא שלי שיזמזם לי את "זה האוס אוף רייסינג סאן", כדי שאחפש אותו על הפסנתר. עשינו אחד לשני כאב ראש לשבוע שלם...^^". עם אימי אני רואה תוכניות דומות, קונה בגדים ביחד איתה וגם שומעת דברים דומים- בקיצור היא סוג של חברה, מעבר לאימא