המאמר שלי
- פותח הנושא יוסטשיה ויי
- פורסם בתאריך
יוסטשיה ויי
New member
../images/Emo4.gif
אף אחד
אף אחד
יוסטשיה ויי
New member
הממ.
לתשומת לבך - הבלוג שלי (בד"כ) לא נועד לבשר לעולם מה אכלתי אתמול לארוחת צהריים, אלא יותר על מנת לפרסם יצירות ודברים שקשורים לכתיבה שלי. ואולם, אני מכבדת את החלטתך, ושואלת אם תקראי את המאמר במידה ואפרסם אותו ישירות בפורום הזה?
לתשומת לבך - הבלוג שלי (בד"כ) לא נועד לבשר לעולם מה אכלתי אתמול לארוחת צהריים, אלא יותר על מנת לפרסם יצירות ודברים שקשורים לכתיבה שלי. ואולם, אני מכבדת את החלטתך, ושואלת אם תקראי את המאמר במידה ואפרסם אותו ישירות בפורום הזה?
יוסטשיה ויי
New member
חלק א'.
על הכתיבה, על האהבה, ועל רט באטלר, לכל הרוחות הרעל למי מביניכם שמכירים אותי, למי מביניכם שלא, ולמי מביניכם שלא כדאי (בקטגוריה זו נופלים אנשים טפשים למיניהם, שפשוט מדגדגים לי את בלוטות הארס), וודאי ישימו לב לפן חשוב בכתיבתי, הלא הוא החזרה. במגירתי (הממוחשבת, הודות למודרניזציה המתועבת), מעלים אבק מספר לא מבוטל של פרגמנטים. ומה טיבם, בעצם? ובכן, האיזור הכפרי המתואר בהם ביתר-חושניות בהחלט משרה את אווירתו השוממת על העלילה. באותו כפר, או, למען הגיוון, בעיירה, מתגוררת לה נערה, תמימה להכעיס, דבר אינה יודעת. אותה ריבה גויה בעלת שם מסובך להפליא עברה תלאות וייסורים לאין קיץ בחייה הקצרים, או, שמן הסתם, עתידה היא לעבור אותם תחת פיקוחי, תודה. למען האמת, ודאי היו כל אלה מסתיימים זה מכבר, אלמלא נעצרו חייה הסוערים של ליזל באמצע עמוד 8. היא יפה, היא סוערת, היא סוררת, היא חולמת. היא חיה באוסטריה ערב המלחמה, היא עורגת לידידה משכבר הימים. שיערה מתבדר ברוח, כמו גם שמלתה הדקיקה, העשויה אריג רך להפליא, מעשה ידיה של התופרת הבווארית המוכשרת ביותר בשלושת המחוזות הקרובים... אומללה שכמותה. הרומאן הרומאנטי, כשמו כן הוא. צירוף שגור בפי נערות פרוורים חסרות תקנה, מעורר חלחלה בקרב גברי הדור המכבדים את עצמם, אם לא אכפת לכם. את טיפת הרעל הראשונה שלי טעמתי בסביבות גיל תשע, במהדורה מקוצרת לילדים. שרלוט ברונטה. משאת נפשו של כל מבוגר כחומר קריאה לבנו או ביתו שוחרי הספרים. לצערי, נפלתי הקורבן היחיד באיזור. את הדפים העברתי ביתר שקיקה, ואת קורות חייה של ג`יין האומללה עברתי יחד עמה. בית ריד, שום חידוש. אותה שבלוניות טראגית של התעללות הבריטים ביתומי ארצם. טוויסט. כבר הייתי בסרט הזה, לכל הרוחות. אני רוצה ריגושים אחרים. בית היתומות. נו, הבריטיות האפרורית העתיקה עצמה למוסד ההוא על שם המה-שמו. המנהל האכזר, המורה החסודה. וג`יין? ג`יין אמיצה, ג`יין יוצאת נגד המוסכמות, ג`יין עומדת על הכסא חצי שעה ושאר החניכות מפחדות לדבר איתה מטעמים פוליטיים. מצחיק, כשחושבים, במבט לאחור. כמעט משעשע. ילדותי, אם כי מוקצן עד כאב. ג`יין אומללה, אבל היא שורדת. היא מחוזקת מהצד. אבל הלן ברנס מתה, לכל הרוחות! המפגש הראשון שלי עם השחפת הטיפיקלית למאה ה-19. אל דאגה, הוא חודש פעמים אין ספור, בספרים כמו "הגברת עם הקמליות", למשל. ג`יין מסיימת בהצטיינות, ונשארת קצת ללמד. היא מספרת את זה בזריזות של שד מתוחכם, ורוצה להגיע לחלק המעניין. תורנפילד. הו, תורנפילד! בך קיבלה ג`יין חדר ראשון שהיה משלה, זכתה ליחס חם ואוהד מצד פיירפיקס, עוזרת הבית שופעת המתיקות, וכמובן, הייתה פול-טיים-מורה פרטית לאדל, הממזרה תוצרת צרפת. ואז הגיע רוצ`סטר. הו, רוצ`סטר. אז, בגיל 9, היה לי קשה לקרוא את הצעת הנישואין הרומאנטית בגן בלי להסמיק מאחורי הדפים. הכל היה כמו חלום. הוא לא היה עוד נסיך על סוס לבן, כי אם ברנש זעוף פנים, למוד תלאות וניסיון חיים, ונו, בטח, הנפש התאומה שלה. שתהיה לי בריאה. הדינמיקה בין השניים, ההערצה הבלתי פוסקת של הקטנה את הברנש. החטא שלו, מול הטוהר שלה. השיחות הישירות אל מול האח באחוזה... האהבה, לכל הרוחות. אחח, האהבה... לבי נשבר ודמעותי זלגו על לחיי בת ה-11, כשקראתי בפעם השבע-עשרה על ביטול החתונה. אותו ממזר מה-שמו-ימח-שמו, הכריז קבל עם ועדה על תחולתו של מוסד הנישואין ברוצ`סטר החביב, וג`יין קרועת העיניים ברחה עוד באותו הערב. החלום התנפץ לרסיסי זכוכית, והזכוכית חזרה להיות חול. את שוב אבודה בדרכים, ג`יין היקרה. למה ברחת, בעצם? הלא את אוהבת אותו! נערה טפשה. וכי מה תעשי עכשיו? ובכן, אפסיק להלאות את הקורא(ת) החביב בהרפתקאותיה של העכברונת הבריטית האפרפרה. אקצר ואומר, כי היא מצאה, במקרה, בית ובו אדון ושתי גבירות חביבות, ובשיא המקריות, ברונטה כיוונה את חוד העט כך שאלה יהיו דודניה. פולמוס סתמי. אם כך, היא, ג`יין, מתגוררת אצלם. היא יורשת עשירה, איכשהו. היא שומעת קול מרחוק. היא חוזרת אליו. הוא עיוור, בגלל השריפה, כמובן. האישה המשוגעת מתה. חתונה. ילד. הראייה חוזרת. הרומנטיקה בשיאה. לא עוד אותו סיפור אהבה נוצץ על האדון והמחנכת, כי אם סיפור עמוק, נוגע ללב, על מכשולים רבים שנקרו בדרכם של אותם צמד בני-בליעל, על החזרה הבלתי נמנעת שלהם זו לחיקו של זה, על הבית הצנוע בכפר על כרכרתו הממוצעת ומשרתו היחיד, הנאמן והזקן. כי הייתה שריפה, לכל הרוחות. עומק. זו הייתה, אפוא, תמצית הפרוזאק הראשונה שלי. היא באה באריזה יפה, מומלצת על ידי משרד החינוך לכל ילדי כיתה ו` בארץ הקודש. כשהזמנתי אותו, הייתי בכיתה ד`.
על הכתיבה, על האהבה, ועל רט באטלר, לכל הרוחות הרעל למי מביניכם שמכירים אותי, למי מביניכם שלא, ולמי מביניכם שלא כדאי (בקטגוריה זו נופלים אנשים טפשים למיניהם, שפשוט מדגדגים לי את בלוטות הארס), וודאי ישימו לב לפן חשוב בכתיבתי, הלא הוא החזרה. במגירתי (הממוחשבת, הודות למודרניזציה המתועבת), מעלים אבק מספר לא מבוטל של פרגמנטים. ומה טיבם, בעצם? ובכן, האיזור הכפרי המתואר בהם ביתר-חושניות בהחלט משרה את אווירתו השוממת על העלילה. באותו כפר, או, למען הגיוון, בעיירה, מתגוררת לה נערה, תמימה להכעיס, דבר אינה יודעת. אותה ריבה גויה בעלת שם מסובך להפליא עברה תלאות וייסורים לאין קיץ בחייה הקצרים, או, שמן הסתם, עתידה היא לעבור אותם תחת פיקוחי, תודה. למען האמת, ודאי היו כל אלה מסתיימים זה מכבר, אלמלא נעצרו חייה הסוערים של ליזל באמצע עמוד 8. היא יפה, היא סוערת, היא סוררת, היא חולמת. היא חיה באוסטריה ערב המלחמה, היא עורגת לידידה משכבר הימים. שיערה מתבדר ברוח, כמו גם שמלתה הדקיקה, העשויה אריג רך להפליא, מעשה ידיה של התופרת הבווארית המוכשרת ביותר בשלושת המחוזות הקרובים... אומללה שכמותה. הרומאן הרומאנטי, כשמו כן הוא. צירוף שגור בפי נערות פרוורים חסרות תקנה, מעורר חלחלה בקרב גברי הדור המכבדים את עצמם, אם לא אכפת לכם. את טיפת הרעל הראשונה שלי טעמתי בסביבות גיל תשע, במהדורה מקוצרת לילדים. שרלוט ברונטה. משאת נפשו של כל מבוגר כחומר קריאה לבנו או ביתו שוחרי הספרים. לצערי, נפלתי הקורבן היחיד באיזור. את הדפים העברתי ביתר שקיקה, ואת קורות חייה של ג`יין האומללה עברתי יחד עמה. בית ריד, שום חידוש. אותה שבלוניות טראגית של התעללות הבריטים ביתומי ארצם. טוויסט. כבר הייתי בסרט הזה, לכל הרוחות. אני רוצה ריגושים אחרים. בית היתומות. נו, הבריטיות האפרורית העתיקה עצמה למוסד ההוא על שם המה-שמו. המנהל האכזר, המורה החסודה. וג`יין? ג`יין אמיצה, ג`יין יוצאת נגד המוסכמות, ג`יין עומדת על הכסא חצי שעה ושאר החניכות מפחדות לדבר איתה מטעמים פוליטיים. מצחיק, כשחושבים, במבט לאחור. כמעט משעשע. ילדותי, אם כי מוקצן עד כאב. ג`יין אומללה, אבל היא שורדת. היא מחוזקת מהצד. אבל הלן ברנס מתה, לכל הרוחות! המפגש הראשון שלי עם השחפת הטיפיקלית למאה ה-19. אל דאגה, הוא חודש פעמים אין ספור, בספרים כמו "הגברת עם הקמליות", למשל. ג`יין מסיימת בהצטיינות, ונשארת קצת ללמד. היא מספרת את זה בזריזות של שד מתוחכם, ורוצה להגיע לחלק המעניין. תורנפילד. הו, תורנפילד! בך קיבלה ג`יין חדר ראשון שהיה משלה, זכתה ליחס חם ואוהד מצד פיירפיקס, עוזרת הבית שופעת המתיקות, וכמובן, הייתה פול-טיים-מורה פרטית לאדל, הממזרה תוצרת צרפת. ואז הגיע רוצ`סטר. הו, רוצ`סטר. אז, בגיל 9, היה לי קשה לקרוא את הצעת הנישואין הרומאנטית בגן בלי להסמיק מאחורי הדפים. הכל היה כמו חלום. הוא לא היה עוד נסיך על סוס לבן, כי אם ברנש זעוף פנים, למוד תלאות וניסיון חיים, ונו, בטח, הנפש התאומה שלה. שתהיה לי בריאה. הדינמיקה בין השניים, ההערצה הבלתי פוסקת של הקטנה את הברנש. החטא שלו, מול הטוהר שלה. השיחות הישירות אל מול האח באחוזה... האהבה, לכל הרוחות. אחח, האהבה... לבי נשבר ודמעותי זלגו על לחיי בת ה-11, כשקראתי בפעם השבע-עשרה על ביטול החתונה. אותו ממזר מה-שמו-ימח-שמו, הכריז קבל עם ועדה על תחולתו של מוסד הנישואין ברוצ`סטר החביב, וג`יין קרועת העיניים ברחה עוד באותו הערב. החלום התנפץ לרסיסי זכוכית, והזכוכית חזרה להיות חול. את שוב אבודה בדרכים, ג`יין היקרה. למה ברחת, בעצם? הלא את אוהבת אותו! נערה טפשה. וכי מה תעשי עכשיו? ובכן, אפסיק להלאות את הקורא(ת) החביב בהרפתקאותיה של העכברונת הבריטית האפרפרה. אקצר ואומר, כי היא מצאה, במקרה, בית ובו אדון ושתי גבירות חביבות, ובשיא המקריות, ברונטה כיוונה את חוד העט כך שאלה יהיו דודניה. פולמוס סתמי. אם כך, היא, ג`יין, מתגוררת אצלם. היא יורשת עשירה, איכשהו. היא שומעת קול מרחוק. היא חוזרת אליו. הוא עיוור, בגלל השריפה, כמובן. האישה המשוגעת מתה. חתונה. ילד. הראייה חוזרת. הרומנטיקה בשיאה. לא עוד אותו סיפור אהבה נוצץ על האדון והמחנכת, כי אם סיפור עמוק, נוגע ללב, על מכשולים רבים שנקרו בדרכם של אותם צמד בני-בליעל, על החזרה הבלתי נמנעת שלהם זו לחיקו של זה, על הבית הצנוע בכפר על כרכרתו הממוצעת ומשרתו היחיד, הנאמן והזקן. כי הייתה שריפה, לכל הרוחות. עומק. זו הייתה, אפוא, תמצית הפרוזאק הראשונה שלי. היא באה באריזה יפה, מומלצת על ידי משרד החינוך לכל ילדי כיתה ו` בארץ הקודש. כשהזמנתי אותו, הייתי בכיתה ד`.
יוסטשיה ויי
New member
חלק ב'.
"סמים זה רע", Take 2 מספרים, שהייתה לה אחות, לשרלוט. הלא היא אמילי. אמילי ברונטה כתבה מספר שירים, שלמען האמת, לא קראתי מעודי, אך רומאן אחד שחיברה, קראתי גם קראתי. "אנקת גבהים", המגולל את מערכת היחסים הסאדו-מזוכיסטית בין קאתרין ארנשאו להיתקליף חסר השם, מהווה, למעשה, את השפל שבנעלה. רומאנטיקה חבויה, משחקי כוחות. האחד גורם סבל לשני. ההיא מתחתנת עם הבלונדי, ההוא נושא לאישה את אחותו בתגובה. ומאמלל אותה, אך זהו עניין של מה בכך. קאתי משתגעת. היתקליף - דעתו נטרפת. קאתי נפטרת בלילה בו ילדה את בתה-בכורתה. היתקליף איש מר ואכזר. אין טעם, עבורו, להיות הגון. את ההמשך, קוראים יקרים, לא תצליחו לשער בנפשכם לעולם. ואין טעם, בעצם, כי אני מדברת פה על רומאנטיקה. ורוע. הו, הרוע. היתליף אכזר, סדיסטי, רוצח לעת מצוא, מכה, ראוי לשמצה. שפל. אז למה, לעזאזל, התאהבתי בו כל כך? אלוהים יודע. וזה לא הסוף. הגבר (העיקרי) בחיי: ניחשתם נכון, מדובר ברט. איך היא לא שמה לב, אותה דרומית מטופשת העונה לשם סקארלט, כי רט, הוא-הוא המסתתר מאחורי אותו מסך ערפל, שהופיע בחלומה לעתים תכופות כל כך? הוא תמיד היה שם בשבילה, על זרועותיו השריריות, שפמו הקצוץ ומבטו המלגלג. הו, רט. האידיליה שלי לאהבה באשר היא. כלומר, חלק ממנה. חלופות המבטים ביניהם... "ניצוץ" פה, "ניצוץ" שם, כפי שטרחה להזכיר לנו מרגרט מיטשל (תבורך!) עם סיומה של כל פסקה מרגשת. הם דיברו דפים שלמים זה עם זו. סקארלט התמרמרה על מחסורה בכסף, רט שיסע אותה בביטול. "כסף לא חשוב, מחמל נפשי". נו באמת, לך תגיד את זה לה. במסיבת הצלי, בתחילת הספר, אי-שם בתריסר אלונים יהי זכרה ברוך, סקארלט מופיעה בשמלת המחשוף הירוקה, לתאוות עיניהם של כל גברי הדרום. ההאמילטונים, הטארלטונים... כולם היו שם. סביבה. ורט? רט ראה אותה בפעם הראשונה. וצחק. איש לא עשה לה זאת בעבר. המבט הלגלגני בעיניים... הלא כל הסצנה החיזורית הזו לא היתה אלא מופע בידור בשבילו. אף גבר... מעולם. אבל הוא כן. הוא לגלג עליה, הוא קנטר אותה, כמעט אנס אותה - הוא אהב אותה, לעזאזל. ולי לא נותר אלא לשקוע מאחורי הספר, כרך א` או ב`, ולצלול אל תוך האשליה המתוקה, שיש בה, באהבה יד-שניה. מילא. לא פעם אמרתי לעצמי, שאני רוצה להיות נאהבת כמו סקארלט, מיוחסת כמו ג`יין, ומאומללת, רק קצת, בשביל הדרמה, כמו אותה קאתי, תנוח על משכבה בשלום. הרי היא מתה, לכל הרוחות, ואני רוצה גורל זהה לשלה. פשוט נורא, אני שקועה עמוק בתוך הסם. ולצאת? לעולם, הו, לא! והכל על ידי אותו אחד ויחיד, אותו תייר בריטי (הן יש ללכת לפי הסטטיסטיקה), רצוי עם גלגלים תוצרת 57. לא רע, עדי, לא רע בכלל. ואז היא התחילה לכתוב. יום בהיר אחד, נטלה את הקולמוס שופע הדיו, ושירבטה מספר שורות לחיבור בתנ"ך. לאחר מעבר מרופרף נוסף על הטקסט, הבינה הילדה, שכרגע כתבה משהו שהיה גורם להולדן קולפילד להתגאות בה. יותר מדי "לעזאזלים", פחות מדי פשרות. במונולוג אחד, חד וצורם, גרמתי לשאול לשפוך את קיטונו על הדף האחרון ביומנו, טרם יצאתו לקרב. "שמואל סנוב מחורבן", שיננתי באזנו ללא הרף, "ואתה פשוט השעיר לעזאזל. שכח מצדק, חביבי, הכל פוליטיקה. דוד משבט יהודה, וזה כבר בעצם אומר הכל". שאול נאנח, וחזר לכתוב את שהכתבתי לו ביומן. נפרדנו לשלום, הזלתי דמעה פה ושם, והוא הלך לדרכו. חזרתי הביתה ברגליים שפופות, כשמקננת בי החלטה נחושה. יעודי הוא לכתוב. הצהרה דרמאטית, מעשים קלושים. זה התחיל בשרבוטים למיניהם, פאנפיקים וכדומה, ואז, גיליתי, שאני מתעבת את הז`אנר. לא ארחיב, אלא אומר, שלדעתי הוא גניבה ספרותית לשמה, פרוזה בגרוש. איוולות, קשקוש בלאבוש, חרטה בארטה, וכיוצא באלה. הלאה. ליזל הייתה הראשונה שבנערותי המעונות. בצל האלפים, אי-שם בבוואריה, שוטטה ליזל כרוח תהום ביערות האפלים של טרם המלחמה. הילדה הקטנה, הלא מודעת. הלא כבר סיפרתי עליה. אבל אחר כך באה אנאבל אנזרוז. וגם סלמה לון. ועוד כמה ריבות אומללות. אבל למה, בעצם? למה, בעוד שפרוזאיסטים אחרים מכלים את נפשם בניסיון להקריץ שיחת חולין בבית קפה מקומי ברעננה, ניו יורק או קורדיסטאן, לתאר האנג-אובר של גיבורה משעשעת סטייל בריג`יט ג`ונס (תבורך!), אני תקועה אי שם בעיירה השוממת עם הקדושה המעונה התורנית. למה, בעוד ששאר בני גילי, תבוא עליהם הברכה, עסוקים בהזדווגות חייתית עם בני המין השני, ובמקרים אחרים גם זה לא, אני יושבת ומחכה לרט-הית`קליף-רוצ`סטר? הו, לא נאה ולא יאה לי, לכל הרוחות. אבל, לעזאזל, כבר אין מה לעשות. הסמים אצלי עמוק בדם, אתם מבינים. ולמען האמת? זה לא עד כדי כך מפריע לי, במישור המציאותי הזה. אז אני אצטרף למזר, ביג דיל. זה מתחיל להפריע, כשזה מחטט לי בכתיבה. אז? אז הגיע הזמן להכרזת מלחמה. אני בוהה במסמך הריק, ומרפרפת באצבעותי מילים ומשפטים. מקווה שאולי, פעם אחת ויחידה, ברונטה, מי מבין השתיים, תעשה עמי חסד ותניח לי לנפשי. בראשי עולה תמונה טיפיקלית לזמננו. הא, כמו שצריך! עודדתי את עצמי. טפיחה מוקדמת מדי על השכם. הישיבה התמימה בבית הקפה, שהחלה בשני ידידים תמימים המנהלים שיחת חולין זו או אחרת, השתבשה כראוי. באמצע הפסקה בה ידיד א` מסביר לידיד ב` על הנפלאות שבהחזקת אקוואריום בחדר האמבטיה, נפתחת דלת הדיינר במכה, ומשב רוח עז פרץ פנימה. שקט. מתח. גברת לבושה לבן, רעולת פנים וגבוהה להפליא מתקתקת פנימה בעקביה. היא נראית קשוחה, וכמה אזרחים אמריקאים הגונים מתלחשים ביניהם ליחושים נוסח: "זו היא". ידיד ב` (זה בלי האקוואריום, עם כל הכבוד!) בוהה בה במבט זגוגי. להפתעת הנוכחים, הנפתעים והאף מפוחדים קמעה (שהרי בינתיים מסתבר שהיא שייכת למאפיה וכו`), הוא קם באיטיות, תוך בהיה ממושכת, ומסיר את הרדיד הדקיק מעל פניה. אלה, צחורות וענוגות, נחשפות בפתאומיות. זוג עיניים אפרפרות דומע לאט. הוא מחבק אותה... נושק לה. היא כבר לא לבד. ברנש מחורבןסדגש|. הניסיון הזה, השיא, בעצם, הבהיר לי ברורות, כמו קול מסתורי המקנן בתוכי: "אין לך סיכוי, ילדה. הרעל עמוק בפנים. הוא ישאר רטרוצ`סטרהיתקליף, היא תישאר... את. חבל." "Frankly, my dear, I don`t give a damm", השבתי לו תוך אנחת-גרידא, וחזרתי לסלמה. הזנחתי אותה לאחרונה, המסכנה.
"סמים זה רע", Take 2 מספרים, שהייתה לה אחות, לשרלוט. הלא היא אמילי. אמילי ברונטה כתבה מספר שירים, שלמען האמת, לא קראתי מעודי, אך רומאן אחד שחיברה, קראתי גם קראתי. "אנקת גבהים", המגולל את מערכת היחסים הסאדו-מזוכיסטית בין קאתרין ארנשאו להיתקליף חסר השם, מהווה, למעשה, את השפל שבנעלה. רומאנטיקה חבויה, משחקי כוחות. האחד גורם סבל לשני. ההיא מתחתנת עם הבלונדי, ההוא נושא לאישה את אחותו בתגובה. ומאמלל אותה, אך זהו עניין של מה בכך. קאתי משתגעת. היתקליף - דעתו נטרפת. קאתי נפטרת בלילה בו ילדה את בתה-בכורתה. היתקליף איש מר ואכזר. אין טעם, עבורו, להיות הגון. את ההמשך, קוראים יקרים, לא תצליחו לשער בנפשכם לעולם. ואין טעם, בעצם, כי אני מדברת פה על רומאנטיקה. ורוע. הו, הרוע. היתליף אכזר, סדיסטי, רוצח לעת מצוא, מכה, ראוי לשמצה. שפל. אז למה, לעזאזל, התאהבתי בו כל כך? אלוהים יודע. וזה לא הסוף. הגבר (העיקרי) בחיי: ניחשתם נכון, מדובר ברט. איך היא לא שמה לב, אותה דרומית מטופשת העונה לשם סקארלט, כי רט, הוא-הוא המסתתר מאחורי אותו מסך ערפל, שהופיע בחלומה לעתים תכופות כל כך? הוא תמיד היה שם בשבילה, על זרועותיו השריריות, שפמו הקצוץ ומבטו המלגלג. הו, רט. האידיליה שלי לאהבה באשר היא. כלומר, חלק ממנה. חלופות המבטים ביניהם... "ניצוץ" פה, "ניצוץ" שם, כפי שטרחה להזכיר לנו מרגרט מיטשל (תבורך!) עם סיומה של כל פסקה מרגשת. הם דיברו דפים שלמים זה עם זו. סקארלט התמרמרה על מחסורה בכסף, רט שיסע אותה בביטול. "כסף לא חשוב, מחמל נפשי". נו באמת, לך תגיד את זה לה. במסיבת הצלי, בתחילת הספר, אי-שם בתריסר אלונים יהי זכרה ברוך, סקארלט מופיעה בשמלת המחשוף הירוקה, לתאוות עיניהם של כל גברי הדרום. ההאמילטונים, הטארלטונים... כולם היו שם. סביבה. ורט? רט ראה אותה בפעם הראשונה. וצחק. איש לא עשה לה זאת בעבר. המבט הלגלגני בעיניים... הלא כל הסצנה החיזורית הזו לא היתה אלא מופע בידור בשבילו. אף גבר... מעולם. אבל הוא כן. הוא לגלג עליה, הוא קנטר אותה, כמעט אנס אותה - הוא אהב אותה, לעזאזל. ולי לא נותר אלא לשקוע מאחורי הספר, כרך א` או ב`, ולצלול אל תוך האשליה המתוקה, שיש בה, באהבה יד-שניה. מילא. לא פעם אמרתי לעצמי, שאני רוצה להיות נאהבת כמו סקארלט, מיוחסת כמו ג`יין, ומאומללת, רק קצת, בשביל הדרמה, כמו אותה קאתי, תנוח על משכבה בשלום. הרי היא מתה, לכל הרוחות, ואני רוצה גורל זהה לשלה. פשוט נורא, אני שקועה עמוק בתוך הסם. ולצאת? לעולם, הו, לא! והכל על ידי אותו אחד ויחיד, אותו תייר בריטי (הן יש ללכת לפי הסטטיסטיקה), רצוי עם גלגלים תוצרת 57. לא רע, עדי, לא רע בכלל. ואז היא התחילה לכתוב. יום בהיר אחד, נטלה את הקולמוס שופע הדיו, ושירבטה מספר שורות לחיבור בתנ"ך. לאחר מעבר מרופרף נוסף על הטקסט, הבינה הילדה, שכרגע כתבה משהו שהיה גורם להולדן קולפילד להתגאות בה. יותר מדי "לעזאזלים", פחות מדי פשרות. במונולוג אחד, חד וצורם, גרמתי לשאול לשפוך את קיטונו על הדף האחרון ביומנו, טרם יצאתו לקרב. "שמואל סנוב מחורבן", שיננתי באזנו ללא הרף, "ואתה פשוט השעיר לעזאזל. שכח מצדק, חביבי, הכל פוליטיקה. דוד משבט יהודה, וזה כבר בעצם אומר הכל". שאול נאנח, וחזר לכתוב את שהכתבתי לו ביומן. נפרדנו לשלום, הזלתי דמעה פה ושם, והוא הלך לדרכו. חזרתי הביתה ברגליים שפופות, כשמקננת בי החלטה נחושה. יעודי הוא לכתוב. הצהרה דרמאטית, מעשים קלושים. זה התחיל בשרבוטים למיניהם, פאנפיקים וכדומה, ואז, גיליתי, שאני מתעבת את הז`אנר. לא ארחיב, אלא אומר, שלדעתי הוא גניבה ספרותית לשמה, פרוזה בגרוש. איוולות, קשקוש בלאבוש, חרטה בארטה, וכיוצא באלה. הלאה. ליזל הייתה הראשונה שבנערותי המעונות. בצל האלפים, אי-שם בבוואריה, שוטטה ליזל כרוח תהום ביערות האפלים של טרם המלחמה. הילדה הקטנה, הלא מודעת. הלא כבר סיפרתי עליה. אבל אחר כך באה אנאבל אנזרוז. וגם סלמה לון. ועוד כמה ריבות אומללות. אבל למה, בעצם? למה, בעוד שפרוזאיסטים אחרים מכלים את נפשם בניסיון להקריץ שיחת חולין בבית קפה מקומי ברעננה, ניו יורק או קורדיסטאן, לתאר האנג-אובר של גיבורה משעשעת סטייל בריג`יט ג`ונס (תבורך!), אני תקועה אי שם בעיירה השוממת עם הקדושה המעונה התורנית. למה, בעוד ששאר בני גילי, תבוא עליהם הברכה, עסוקים בהזדווגות חייתית עם בני המין השני, ובמקרים אחרים גם זה לא, אני יושבת ומחכה לרט-הית`קליף-רוצ`סטר? הו, לא נאה ולא יאה לי, לכל הרוחות. אבל, לעזאזל, כבר אין מה לעשות. הסמים אצלי עמוק בדם, אתם מבינים. ולמען האמת? זה לא עד כדי כך מפריע לי, במישור המציאותי הזה. אז אני אצטרף למזר, ביג דיל. זה מתחיל להפריע, כשזה מחטט לי בכתיבה. אז? אז הגיע הזמן להכרזת מלחמה. אני בוהה במסמך הריק, ומרפרפת באצבעותי מילים ומשפטים. מקווה שאולי, פעם אחת ויחידה, ברונטה, מי מבין השתיים, תעשה עמי חסד ותניח לי לנפשי. בראשי עולה תמונה טיפיקלית לזמננו. הא, כמו שצריך! עודדתי את עצמי. טפיחה מוקדמת מדי על השכם. הישיבה התמימה בבית הקפה, שהחלה בשני ידידים תמימים המנהלים שיחת חולין זו או אחרת, השתבשה כראוי. באמצע הפסקה בה ידיד א` מסביר לידיד ב` על הנפלאות שבהחזקת אקוואריום בחדר האמבטיה, נפתחת דלת הדיינר במכה, ומשב רוח עז פרץ פנימה. שקט. מתח. גברת לבושה לבן, רעולת פנים וגבוהה להפליא מתקתקת פנימה בעקביה. היא נראית קשוחה, וכמה אזרחים אמריקאים הגונים מתלחשים ביניהם ליחושים נוסח: "זו היא". ידיד ב` (זה בלי האקוואריום, עם כל הכבוד!) בוהה בה במבט זגוגי. להפתעת הנוכחים, הנפתעים והאף מפוחדים קמעה (שהרי בינתיים מסתבר שהיא שייכת למאפיה וכו`), הוא קם באיטיות, תוך בהיה ממושכת, ומסיר את הרדיד הדקיק מעל פניה. אלה, צחורות וענוגות, נחשפות בפתאומיות. זוג עיניים אפרפרות דומע לאט. הוא מחבק אותה... נושק לה. היא כבר לא לבד. ברנש מחורבןסדגש|. הניסיון הזה, השיא, בעצם, הבהיר לי ברורות, כמו קול מסתורי המקנן בתוכי: "אין לך סיכוי, ילדה. הרעל עמוק בפנים. הוא ישאר רטרוצ`סטרהיתקליף, היא תישאר... את. חבל." "Frankly, my dear, I don`t give a damm", השבתי לו תוך אנחת-גרידא, וחזרתי לסלמה. הזנחתי אותה לאחרונה, המסכנה.
יוסטשיה ויי
New member
גרסא מתוקנת לחלק ב'../images/Emo70.gif ../images/Emo18.gif
ההדגשות התפקששו, עמכם הסליחה.
---------------------------------- "סמים זה רע", Take 2 מספרים, שהייתה לה אחות, לשרלוט. הלא היא אמילי. אמילי ברונטה כתבה מספר שירים, שלמען האמת, לא קראתי מעודי, אך רומאן אחד שחיברה, קראתי גם קראתי. "אנקת גבהים", המגולל את מערכת היחסים הסאדו-מזוכיסטית בין קאתרין ארנשאו להיתקליף חסר השם, מהווה, למעשה, את השפל שבנעלה. רומאנטיקה חבויה, משחקי כוחות. האחד גורם סבל לשני. ההיא מתחתנת עם הבלונדי, ההוא נושא לאישה את אחותו בתגובה. ומאמלל אותה, אך זהו עניין של מה בכך. קאתי משתגעת. היתקליף - דעתו נטרפת. קאתי נפטרת בלילה בו ילדה את בתה-בכורתה. היתקליף איש מר ואכזר. אין טעם, עבורו, להיות הגון. את ההמשך, קוראים יקרים, לא תצליחו לשער בנפשכם לעולם. ואין טעם, בעצם, כי אני מדברת פה על רומאנטיקה. ורוע. הו, הרוע. היתליף אכזר, סדיסטי, רוצח לעת מצוא, מכה, ראוי לשמצה. שפל. אז למה, לעזאזל, התאהבתי בו כל כך? אלוהים יודע. וזה לא הסוף. הגבר (העיקרי) בחיי: ניחשתם נכון, מדובר ברט. איך היא לא שמה לב, אותה דרומית מטופשת העונה לשם סקארלט, כי רט, הוא-הוא המסתתר מאחורי אותו מסך ערפל, שהופיע בחלומה לעתים תכופות כל כך? הוא תמיד היה שם בשבילה, על זרועותיו השריריות, שפמו הקצוץ ומבטו המלגלג. הו, רט. האידיליה שלי לאהבה באשר היא. כלומר, חלק ממנה. חלופות המבטים ביניהם... "ניצוץ" פה, "ניצוץ" שם, כפי שטרחה להזכיר לנו מרגרט מיטשל (תבורך!) עם סיומה של כל פסקה מרגשת. הם דיברו דפים שלמים זה עם זו. סקארלט התמרמרה על מחסורה בכסף, רט שיסע אותה בביטול. "כסף לא חשוב, מחמל נפשי". נו באמת, לך תגיד את זה לה. במסיבת הצלי, בתחילת הספר, אי-שם בתריסר אלונים יהי זכרה ברוך, סקארלט מופיעה בשמלת המחשוף הירוקה, לתאוות עיניהם של כל גברי הדרום. ההאמילטונים, הטארלטונים... כולם היו שם. סביבה. ורט? רט ראה אותה בפעם הראשונה. וצחק. איש לא עשה לה זאת בעבר. המבט הלגלגני בעיניים... הלא כל הסצנה החיזורית הזו לא היתה אלא מופע בידור בשבילו. אף גבר... מעולם. אבל הוא כן. הוא לגלג עליה, הוא קנטר אותה, כמעט אנס אותה - הוא אהב אותה, לעזאזל. ולי לא נותר אלא לשקוע מאחורי הספר, כרך א` או ב`, ולצלול אל תוך האשליה המתוקה, שיש בה, באהבה יד-שניה. מילא. לא פעם אמרתי לעצמי, שאני רוצה להיות נאהבת כמו סקארלט, מיוחסת כמו ג`יין, ומאומללת, רק קצת, בשביל הדרמה, כמו אותה קאתי, תנוח על משכבה בשלום. הרי היא מתה, לכל הרוחות, ואני רוצה גורל זהה לשלה. פשוט נורא, אני שקועה עמוק בתוך הסם. ולצאת? לעולם, הו, לא! והכל על ידי אותו אחד ויחיד, אותו תייר בריטי (הן יש ללכת לפי הסטטיסטיקה), רצוי עם גלגלים תוצרת 57. לא רע, עדי, לא רע בכלל. ואז היא התחילה לכתוב. יום בהיר אחד, נטלה את הקולמוס שופע הדיו, ושירבטה מספר שורות לחיבור בתנ"ך. לאחר מעבר מרופרף נוסף על הטקסט, הבינה הילדה, שכרגע כתבה משהו שהיה גורם להולדן קולפילד להתגאות בה. יותר מדי "לעזאזלים", פחות מדי פשרות. במונולוג אחד, חד וצורם, גרמתי לשאול לשפוך את קיטונו על הדף האחרון ביומנו, טרם יצאתו לקרב. "שמואל סנוב מחורבן", שיננתי באזנו ללא הרף, "ואתה פשוט השעיר לעזאזל. שכח מצדק, חביבי, הכל פוליטיקה. דוד משבט יהודה, וזה כבר בעצם אומר הכל". שאול נאנח, וחזר לכתוב את שהכתבתי לו ביומן. נפרדנו לשלום, הזלתי דמעה פה ושם, והוא הלך לדרכו. חזרתי הביתה ברגליים שפופות, כשמקננת בי החלטה נחושה. יעודי הוא לכתוב. הצהרה דרמאטית, מעשים קלושים. זה התחיל בשרבוטים למיניהם, פאנפיקים וכדומה, ואז, גיליתי, שאני מתעבת את הז`אנר. לא ארחיב, אלא אומר, שלדעתי הוא גניבה ספרותית לשמה, פרוזה בגרוש. איוולות, קשקוש בלאבוש, חרטה בארטה, וכיוצא באלה. הלאה. ליזל הייתה הראשונה שבנערותי המעונות. בצל האלפים, אי-שם בבוואריה, שוטטה ליזל כרוח תהום ביערות האפלים של טרם המלחמה. הילדה הקטנה, הלא מודעת. הלא כבר סיפרתי עליה. אבל אחר כך באה אנאבל אנזרוז. וגם סלמה לון. ועוד כמה ריבות אומללות. אבל למה, בעצם? למה, בעוד שפרוזאיסטים אחרים מכלים את נפשם בניסיון להקריץ שיחת חולין בבית קפה מקומי ברעננה, ניו יורק או קורדיסטאן, לתאר האנג-אובר של גיבורה משעשעת סטייל בריג`יט ג`ונס (תבורך!), אני תקועה אי שם בעיירה השוממת עם הקדושה המעונה התורנית. למה, בעוד ששאר בני גילי, תבוא עליהם הברכה, עסוקים בהזדווגות חייתית עם בני המין השני, ובמקרים אחרים גם זה לא, אני יושבת ומחכה לרט-הית`קליף-רוצ`סטר? הו, לא נאה ולא יאה לי, לכל הרוחות. אבל, לעזאזל, כבר אין מה לעשות. הסמים אצלי עמוק בדם, אתם מבינים. ולמען האמת? זה לא עד כדי כך מפריע לי, במישור המציאותי הזה. אז אני אצטרף למזר, ביג דיל. זה מתחיל להפריע, כשזה מחטט לי בכתיבה. אז? אז הגיע הזמן להכרזת מלחמה. אני בוהה במסמך הריק, ומרפרפת באצבעותי מילים ומשפטים. מקווה שאולי, פעם אחת ויחידה, ברונטה, מי מבין השתיים, תעשה עמי חסד ותניח לי לנפשי. בראשי עולה תמונה טיפיקלית לזמננו. הא, כמו שצריך! עודדתי את עצמי. טפיחה מוקדמת מדי על השכם. הישיבה התמימה בבית הקפה, שהחלה בשני ידידים תמימים המנהלים שיחת חולין זו או אחרת, השתבשה כראוי. באמצע הפסקה בה ידיד א` מסביר לידיד ב` על הנפלאות שבהחזקת אקוואריום בחדר האמבטיה, נפתחת דלת הדיינר במכה, ומשב רוח עז פרץ פנימה. שקט. מתח. גברת לבושה לבן, רעולת פנים וגבוהה להפליא מתקתקת פנימה בעקביה. היא נראית קשוחה, וכמה אזרחים אמריקאים הגונים מתלחשים ביניהם ליחושים נוסח: "זו היא". ידיד ב` (זה בלי האקוואריום, עם כל הכבוד!) בוהה בה במבט זגוגי. להפתעת הנוכחים, הנפתעים והאף מפוחדים קמעה (שהרי בינתיים מסתבר שהיא שייכת למאפיה וכו`), הוא קם באיטיות, תוך בהיה ממושכת, ומסיר את הרדיד הדקיק מעל פניה. אלה, צחורות וענוגות, נחשפות בפתאומיות. זוג עיניים אפרפרות דומע לאט. הוא מחבק אותה... נושק לה. היא כבר לא לבד. ברנש מחורבן. הניסיון הזה, השיא, בעצם, הבהיר לי ברורות, כמו קול מסתורי המקנן בתוכי: "אין לך סיכוי, ילדה. הרעל עמוק בפנים. הוא ישאר רטרוצ`סטרהיתקליף, היא תישאר... את. חבל." "Frankly, my dear, I don`t give a damm", השבתי לו תוך אנחת-גרידא, וחזרתי לסלמה. הזנחתי אותה לאחרונה, המסכנה.
ההדגשות התפקששו, עמכם הסליחה.
יוסטשיה ויי
New member
אני לא מחפשת דרכים
להגדיר את מה שאני כותבת באופן רשמי. התייחסתי אליו כאל מאמר לא משום שהוא דוגמא קלאסית ל"איך צריך להיות כתוב מאמר", אלא משום שהייתי חייבת להגדיר אותו בדרך זו או אחרת באופן זמני על מנת לתאר אותו. מה ניסיתי להעביר? ניסיתי להעביר תחושה. חווייה. התנסות. בלבול בין הדמיון למציאות. מידת ההשפעה של ספרים עלי; וכו' וכו'.
להגדיר את מה שאני כותבת באופן רשמי. התייחסתי אליו כאל מאמר לא משום שהוא דוגמא קלאסית ל"איך צריך להיות כתוב מאמר", אלא משום שהייתי חייבת להגדיר אותו בדרך זו או אחרת באופן זמני על מנת לתאר אותו. מה ניסיתי להעביר? ניסיתי להעביר תחושה. חווייה. התנסות. בלבול בין הדמיון למציאות. מידת ההשפעה של ספרים עלי; וכו' וכו'.
hiloosholetet
New member
אי אי אי הכישרון כואב ../images/Emo8.gif
בקריאה של המאמר או לחילופין- המאמרים שכתבת, נעתי בין כל כך הרבה מחוזות ספרותיים והיבטים שנונים. פשוט צללתי אל תוך הכתוב. יש לך סגנון כתיבה ייחודי, את בהחלט מתאימה לפורום!
בקריאה של המאמר או לחילופין- המאמרים שכתבת, נעתי בין כל כך הרבה מחוזות ספרותיים והיבטים שנונים. פשוט צללתי אל תוך הכתוב. יש לך סגנון כתיבה ייחודי, את בהחלט מתאימה לפורום!
יוסטשיה ויי
New member
הו! כמה נחמד מצדך. ../images/Emo9.gif
כמה כיף לשמוע דברים כאלה. תודה.
כמה כיף לשמוע דברים כאלה. תודה.
hiloosholetet
New member
כל עוד זה אמיתי זה מגיע לך! 
יוסטשיה ויי
New member
../images/Emo13.gif
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.