ושוב מחשבות על דמונים...

[Fairywitch]

../images/Emo41.gifושוב מחשבות על דמונים...

הם מרגע לרגע הופכים להיות בעיניי הנושא הכי מרתק בטרילוגיה

אז כמה דברים:

שמתם לב שלנשים תמיד יש דמונים ולגברים תמיד יש דמוניות? כלומר- האדם והדמון תמיד משלימים ביחד זכר ונקבה. מעניין למה פולמן בחר את זה כך.

תהיתי למה ניתן להשוות את מה שקורה לילדים הקטועים- הם מסתובבים כמו שיכורים או משהו כזה, והמבוגרים הקטועים סתם נראים חסרי רגשות ואטומים. למה הייתם משווים את זה במונחים שלנו? זה לא נראה לי כמו אוטיזם- כי הם מתקשרים באופן כללי. אני פשוט מנסה להבין מה בעצם קורה להם. מסכנים

באותו עניין- כשליירה ו-וויל נפרדים מהדמונים שלהם הם מרגישים נורא והכל, אבל לא הופכים להיות אטומים או "שיכורים". למה? האם זה בגלל שהם עוברים לעולם המתים? אם היו נשארים בעולם שלהם הייתה לזה אותה השפעה (יותר נכון- כמעט אי השפעה)?

מה מרגיש ילד/אדם שמישהו אחר נוגע לו בדמון בלי רשות? כלומר- שוב- למה הייתם משווים את זה? כי ליירה סובלת מזה נורא.

ושוב באותו עניין- וויל וליירה מרשים זה לזו לגעת בדמון (אוי, זה נשמע גס

)- זה פשוט יפה

כאילו הם נוגעים זה בנשמתו של זה- תרתי משמע. פשוט פואטי. ח"ח לפולמן

מקסים

 

[Inbal dot com]

בקשר לראשון,../images/Emo168.gif

זה נכון, לרוב הגברים יש דמוניות ולרוב הנשים יש דמונים, זה אפילו היה רשום בספר הראשון אני חושבת. אבל יש גם יוצאי דופן, שהדמון של זכר הוא זכר והדמון של נקבה היא נקבה. יש סיכוי שהאנשים האלו הם הומוסקסואלים או לסביות (לפי מה שראיתי באתר חומריו האפלים שנפתח מחדש

).

 

[סתם עוד מעריץ]

הערות:

המחשבה הראשונה: אומרים את זה בספר הראשון וזה לא תמיד כך. לאחד הטבחים בקולג' ג'ורדן יש דמון בן. המחשבה השלישית: לדעתי זה היה בגלל שזה לא היה בכוח. בקיטוע הקשר נקרע ובהתרחקות מהדמון הוא מתרחב.

 

[האבק]

אחלה נושא ../images/Emo13.gif

אאל"ט זה מצויין בספר הראשון שבדר"כ לבנים יש דמוניות, לבנות יש דמונים, ויש יוצאי דופן (כמו שפירטו למעלה). בראיון שאלו את פולמן אם זה מעיד על הנטיות המיניות של אותו אדם (שיש לו דמון מאותו מין). אני לא זוכר בדיוק מה הוא ענה, אבל אאל"ט זה היה משהו כמו "לא החלטתי" או "לא בטוח".

מה קורה להם? הדמון שלהם הופרד מהם לגמרי. פשוט לקחו את הנשמה שלהם, את החבר הכי טוב שלהם שהיה איתם מרגע שהם נולדו, והם פשוט מחפשים אותו כל הזמן. אני חושב שההבדל בין מבוגרים לילדים זה פשוט כמות האבק שהצטברה עליהם. אנחנו יודעים שעל מבוגרים יש הרבה יותר אבק (המסמל את ההתבגרות, כמו גם התקבעות הדמון) וברגע שלקחו להם את הדמון, לקחו להם את האבק - והמודעות והחוכמה, ובעצם כל מה שמסמל האבק - נעלמו. אצל ילדים זה לא ככה, ואני צריך לחשוב על זה עוד קצת כדי לענות תשובה מפורטת יותר

אני חושב שההבדל הוא לא בגלל שהם הלכו בעולם המתים. מסופר שליירה ופאן עשו נסיונות להתרחק אחד מן השני כמה שיותר אבל בסופו של דבר נכנעו וחזרו אחת לשני. בעולם המתים לא הייתה להם ברירה. זה שהשיט את הספינה לא הפסיק, ופאן לא היה יכול להתקרב. אני חושב שאם הם היו ממש ממש רוצים הם היו יכולים לעשות את זה גם בעולם שלהם. גם בעולם של ליירה זה נעשה כל הזמן ע"י המכשפות. כמו שהם מספרות - כשמכשפה מתבגרת היא צריכה לעבור במקום כלשהו שרק בני אדם יכולים לעבור, ללא דמונים, והמכשפה צריכה להוכיח שהיא חזרה בכך שהיא עוזבת את הדמון שלה שם.

אי הנגיעה בדמונים של אחרים זה טאבו כמו שכתוב בספר. זה פשוט מעשה שלא יעשה. כמו שאנשים לא הולכים וממששים איברים מוצנעים של אחרים (בדר"כ..). הסצנה הקטנה הזו שפאן נתן לויל לגעת בו בסוף הספר השני היה ממש חזק, וממש משמעותי לדעתי. שם בעצם הם התחילו להתאהב, אבל מארי היא זו שהסבירה להם מה הם מרגישים בכלל. אני חושב שרק אנשים שבאמת אוהבים אחד את השני מסוגלים לתת לאחרים לגעת בדמון שלהם - בדבר הכי פרטי שלהם. חנה - אחלה נושא!

 

[Fairywitch]

לגבי מין הדמונים-

צריך לשאול את פולמן אם לפי זה לביסקסואלים יש שני דמונים?

או אולי בכלל דמון אנדרוגיני...

 

[Fairywitch]

לגבי הקיטוע-

הבנתי מה קורה להם- השאלה היא למה אפשר להשוות את זה במונחים שלנו, למשל- לאוטיזם, סכיזופרניה, משהו כזה... אני חושבת שאולי לדכאון- כי בדכאון מרגישים ריקנות, אבדן, חוסר ערך- זה נראה לי הדבר הכי קרוב. ולגבי וויל וליירה- התכוונתי למה הם לא הפכו לחסרי-רגש או אבודים ושיכורים, לעומת הילדים שעברו קיטוע. אולי כמו שנאמר פה, זה בגלל שזה היה מבחירה ולא בכוח.

 

[סֵג]

לי זה מזכיר אנשים שחוזרים ממלחמה

ואיבדו שם את הראש. או כל מצב בו מפעילים עליך הרבה לחץ ואלימות בצורה עיקבית עד שאתה יוצא בסוף חצי אדם. אולי זה כל מצב שבו אתה מרגיש שאתה לא מרגיש.. שהעולם שדד ממך את הלב.

 

[Fairywitch]

../images/Emo45.gifאכן, כמו בדכאון.

זה מה שגם אני חושבת, כאמור.

 

[סֵג]

כנראה שאני ואת תופסים תדיכאון שלנו

שונה

או שאני כבר שכחתי איך בידיוק זה, אבל אנלא רוצה להתרברב

 

[Fairywitch]

אני מדברת על דכאון קליני-

כזה שבו האדם מרגיש ריקנות, חוסר סיבה לחיות, באמת כאילו שדדו לו את הלב ואת שמחת החיים. למרבה המזל לא קרה לי, אבל מכירה כאלה שכן. הדבר הכי קרוב שהרגשתי היה כשהכחבה שהייתה לי פעם (לפני בוני שלי הנוכחי) נפטרה. הרגשתי כאילו פיסה מהנשמה שלי נלקחה- ולעולם לא תושב לי

 

[עינת 101]

כי הדמונים של וויל וליירה לא באמת

נקטעו, הקשר ביניהם רק נמתח, אחרת למה הדמונים לא מתו ועדיין היו קשורים אליהם כשהם יצאו מעולם המתים?

 

[Fairywitch]

הו, זאת מחשבה מעניינת../images/Emo62.gif

שיש הבדל בין סתם להתרחק ולהיפרד מהדמון, לבין לעבור קיטוע. זה דווקא הגיוני- כי האכלנים באמת היו צריכים להמציא מכונה מיוחדת לקיטוע. כנראה שלא הספיק להם סתם להרחיק את הילד מהדמון שלו. יפה

 

[גברת קולטר]

אני חושבת...

שלגעת לך בדמון זה כנראה ממש גסות, אולי זה אפיו כמו לגעת בלשון של מישהו אחר...

 

[סֵג]

אני מסכים אם מה שהרבה אמרו כאן

שלגעת בדמון זה דבר אישי. דמון זה דבר שהוא גם חלק ממך וגם חלק נפרד ממך. זה קצת כמו איבר פנימי, אבל בחוץ, ובלי שילדה לכסות אותו. ואני גם משער שלגעת בדמון.. זה יותר מלגעת בפות של מישהי.. כאילו, נדמה לי שמישהי נוגעת לך בדמון יותר כמו שמישהי מקבלת אותך, שהיא רואה לעומק שלך ומאשרת את זה. משהו שאפשר לקרוא לו אהבה.

 

[Fairywitch]

מסכימה-זה יותר אינטימי מהטרדה מינית

או משהו כזה. אולי יותר כמו פלישה לנשמה של מישהו, נניח כמו לקרוא יומן של מישהו בפומבי... משהו כמו פלישה אכזרית לפרטיות של מישהו.

 

[Anne of green gables]

והמחשבות שלי -

זה לא תלוי באיזה דמון מדובר? כלומר, אאל"ט למשרתים היו דמונים כלבים. נדמה לי שכאן לא היתה חלוקה לזכר ולנקבה, אבל אולי אני טועה.

הם אכן נדמים כאוטיסטים, ואני חושבת שיש כאן רמיזה לקטיעת הדמיון שלהם והיכולת להביע רגשות, אם כי אחרי שמבינים שדמון הוא הנשמה, אז זאת רמיזה אכזרית מדי כלפי אוטיסטים - שאין להם נשמה.

אני חושבת שבעולם המתים החוקים קצת שונים. הם הרי לא נפרדו מהם לנצח. הם ידעו שאם יצאו מעולם המתים הם יתאחדו עם הדמונים שלהם שוב.

נגיעה בדמון ללא רשות - חדירה למחוזות הפרטיים ביותר בנשמה. כמו חיטוט פולשני במחשבות וברגשות של האדם. כשאני קראתי את הספרים, המשלתי את זה לנגיעה פיזית באיברים אינטימיים. זו גם הרגשה של חדירה לפרטיות, אבל מצד שני, לאנשים אהובים כן מרשים לעשות את זה.

נכון שליירה ו-ויל מרשים לגעת בדמונים זה של זה. זה רק מחזק את מחשבותי לגבי הסעיף הקודם. יופי של שאלות fairywitch.