מחשבותיהן של מרי קייט ואשלי
אוקיי אני רוצה לפרסם טור שכאילו מרי קייט ואשלי חושבות אותו בעצם (כל פעם מישהי אחרת), ה´פרקים´ מבוססים על דברים שקרו לתאומות אבל חוץ מזה הכל בדיון. אני מביאה כאן את ´הפרק´ הראשון. בבקשה הגיבו (תגידו אם נגיד צריך לעשות את זה יותר מצחיק, וכו´...) הקדמה לפרק ראשון- מרי קייט: עשיתי את מרי קייט כפלספנית קצת, כי לדעתי זה מתאים לאופי שלה. כאן אנחנו מגלים שהיחסים בין התאומות לא לגמרי מושלמים, כי אין דבר כזה להיות מושלם. לפעמים האשלי הזאת יכולה לעלות לי על העצבים. אז מה אם לא זכיתי באמי? היא בכלל לא הייתה מועמדת! אבל ליזי עיצבנה אותי הכי הרבה- "לא נורא, מתוקה. הכל בסדר". היא מתנהגת כאילו היא האקטינג-קואץ´ שלי או משהו. לפחות טרנט הביא לי זר פרחים. אוי, חמניות. אני צריכה להודות לו. הוא כזה מתחשב. כשהגענו הבייתה מהטקס רק רציתי לישון. ברחתי לחדר שלי, חצי בוכה (בלימוזינה הסתגרתי בצד ובכיתי קצת. אני אוהבת לבכות. זה נורא משחרר, לדעתי). הורדתי נעליים ונשמתי לרווחה. זו בהחלט הייתה הקלה. ידעתי שאם אני אפתח את המחשב ואפעיל את המסנג´ר, מלא מעריצים ישלחו לי הודעות נחמה. ידעתי שזה רק יגרום לי לבכות יותר, ואז אני לא אצליח להרדם. נפלתי על המיטה ועצמתי את העיניים. נזכרתי בטקס. ניסיתי לדמיין אותי זוכה- עולה לבמה ומקריאה את הנאום שכתבתי, אבל לא הצלחתי. ראיתי את עצמי עולה לבמה, ואז אני שומעת מישהו אומר- "רדי מהבמה! בכלל לא זכית!". פקחתי מהר את העיניים, וטרנט היה מולי. הוא הוציא זר חבצלות מאחורי הגב שלו, חיבק אותי ולחש לי "היית נפלאה". ניסיתי להגיד תודה אבל לא הצלחתי. במקום זה יצא לי "אבל לא זכיתי". טרנט הסתכל לי בעינים ואמר לי שאני רק בת 16- ואין לי מה למהר. יש לי עוד המון שנים לזכות באמי, הוא אמר. אני מקווה שהוא צודק. כשאני חושבת על זה עכשיו- אני צריכה להעריך את אשלי. אני לא הייתי מתמודדת עם זה כל כך יפה אם היא הייתה מועמדת ואני לא. אני ואשלי, אנחנו צוות. אנחנו תמיד יחד. כשגיליתי שאני מועמדת והיא לא- היה לי מוזר. בכלל לא הסתכלתי על הרשימה שפורסמה באינטרנט. רק אנשים התחילו להגיד לי מזל טוב. ביררתי על מה מדובר, ועדיין לא ידעתי שאשלי לא מועמדת. אחרי כמה ימים קיבלתי את המכתב הרשמי ואז הבנתי. הרגשתי גאה בעצמי, אבל לא היה לי נעים ´להשאיר את אשלי מאחור´. הייתי רוצה לנסות את מזלי לבד. בלי אשלי, אני מתכוונת. אני חושבת שזה יהיה מעניין. לפעמים אני שוכבת במיטה, ומתפלספת עם עצמי. מדמיינת איך החיים שלי היו נראים אם לאמא לא היה משעמם והיא לא הייתה לוקחת אותנו לFull House. כרגע היו לי חיים רגילים. אף פעם לא הייתי רגילה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני משחקת. ´מאז שאני זוכרת את עצמי´. אני זוכרת את עצמי מאז ומעולם. לא בדיוק זוכרת, אבל התמונות מזכירות לי. התמונות. כל כך הרבה תמונות... אף פעם לא הבנתי את ההערצה אלינו. ברור שיש לי פוסטר של בראד פיט בחדר, אבל מה? לאנשים יש פוסטר שלי בחדר? זה מוזר! הייתי רוצה לבקר בבית של מעריץ מארץ אחרת. מצרים, נגיד. יש לנו שמה מעריצים בכלל? הלוואי. מעריצים לא מבינים שבלעדיהם לא הייתה לנו קריירה. הם ממעיטים בערכם. לפעמים האקטינג-קואץ´ שלנו אומר לנו שאנחנו ממעיטות בערכנו. נגיד, ב"להגיע לשם", אמרנו שלא נצליח לשחק איזה סצינה, ואז הוא עודד אותנו, והצלחנו. וואי, אהבתי לצלם את "להגיע לשם". לנהוג. לנהוג זו חוויה. אשלי היא החברה הכי טובה שלי. זתומרת, כשאנחנו לא רבות. וזה בקושי קורה. היחסים ביני ובין אשלי מסובכים. או שאנחנו ´בסט פרנדס´ שמגלות לשנייה הכל, או שאנחנו רבות ולא מדברות אחת עם השנייה. הריב הגדול האחרון שלנו היה כש´מזל תאומות´ התחילה. אשלי רצתה לשחק את ריילי. אני גם רציתי לשחק את ריילי אבל שייקראו לה קלואי. בקיצור- בלאגן שלם. בלגנתי לה את החדר, היא סיפרה לחבר שלי שקרים עלי, והמשכנו ככה עד שאמא לקחה אותנו לשיחה והסבירה לנו שזה מאוד לא בריא לריב, וזה לא טוב לאף אחת מאיתנו ובטח שלא ליחסי הציבור. אז מהר עשינו סידרת צילומים כדי להראות לעולם שאנחנו אוהבות אחת את השניה. אני לבשתי ג´ינס צמוד כהה עם סטרפלס פסים צהוב-ורוד. אשלי לבשה חצאית ורודה, גופיה צהובה וג´קט ג´ינס. היה נורא כיף בצילומים, במיוחד שהתחלנו מלחמת חול עם הצוות, ובנינו ארמונות חול. אבל עכשיו אשלי שוב מעצבנת אותי, בגלל האמי. אבל זה כבר סיפור אחר. מה דעתכם? נא להגיב!
כל חבר שירצה לעשות טור אישי שיתפרסם אחת ליום או שבוע (אפשר גם לבחירתכם), שיפנה אליי בשרשור הזה. ליוני (numero uno) יהיה בקרוב מאוד קטגורייה משלו במאמרים: "הטור של יוני". מראש אני אומר- לא כל מי שירצה יוכל לכתוב טור אישי (ד"א, על התאומות בלבד). יש כאלה שמתאימים יותר ויש כאלה שמתאימים פחות. אז אנא, לא להפגע. שלכם-
