../images/Emo41.gifיציאה מהמאטריקס המוזיקלי
חשבתי להתחיל בפינה חדשה... להכיר לפורום אמנים שיוציאו אותו מהשגרה העולמית בהקשבה לאומנים מיינסטרימים...וגם כאלה שלא... אם יש אמן שיתן את האופציה לצאת מהמאטריקס.. הוא חייב להיות אמן אינדי... אין יותר אינדי מלהקת death cab for cutie. מבחינת אינדי, היא הדבר הכי לוהט שיש (אולי אני סותר את עצמי בכל ההמלצה הזאת בגלל זה). בכל מקרה, למי שמכיר את האתר השרת העיוור, שמגיש ביקורות מוזיקה של הגולשין (משהו בסגנון עין הדג מוזיקלי), משם אני מביא את הביקורת הבאה. בטח אתם חושבים למה אני לא מפרסם ביקורת משלי פה, אז אני אגיד לכם שאם הייתי כותב המלצה על אלבום, הייתי כותב אותה בשרת העיוור ומעתיק לפה. (מקווה שזה לא ניגוד אינטרסים אם מנהלי תפוז רואים את זה, אבל זה לא שאני מנהל שם פורום או משהו). בקיצור, זו ביקורת על הלהקה כולה, וגם על האלבום שלהם transatlanticism מ-2003. האמת היא שאני מעדיף את plans החדש (יחסית, 2005)... אבל הביקורות הזו מסכמת את כל הלהקה. death cab for cutie :: transatlanticism מאת: debaser לינק ישיר לביקורת מונית מוות לחמודי? מה יהיה עם השמות האלה? לפעמים, גם הכנת מיץ פטל יכולה להיות אמנות. תחשבו על השניות האלו בהן התרכיז נשפך לו לאט לאט מקצה הבקבוק לתוך הכוס המתמלאת, והניסיון הכמעט פיזיקלי לחשב עוד כמה טיפות זה כבר יהפוך את הנוזל הפשוט הזה לעיסה דביקה ומתוקה, שאחרי שהיא נשפכת על הרצפה היא כל כך דביקה, שלידה גם דניאל סלומון נהיה טום וייטס. Death cab for cutie היא הניסוי המוזיקלי המוצלח ביותר לעשיית מיץ פטל. בן גיבארד, הסולן העסוק מאוד (הוא מנהל גם קריירה כסולנה של The postal service, יחד עם ג'ימי טמבורילו), הוא נקודת ההשקה האבסולוטית, בין המתוק למריר, הילדותי והמבוגר. ואולי זאת ההגדרה המושלמת של סצינת האינדי פופ, שדת' קאב היא ממבשרות תור הזהב הנוכחי שלה, לצד להקות מבריקות כמו Spoon או Broken social scene, שלא להזכיר את אחת הלהקות הטובות שהמאה ה-21 זימנה לנו, The shins. בכלל, האינדי פופ הוא כנראה הסצינה החשובה ביותר של העת הנוכחית, כשמנסים לבחון את השתלבות האלטרנטיבה בקהל הרחב: ההצלחה של סדרה כמו The OC, שפסקולה מלא כרימון במיטב האינדי פופ שאפשר להציע, רק מראה שהמעבר הזה הוא לא בבחינת ייהרג ובל יעבור, שלא נאמר דבר רצוי: האיזון המוחלט של להקה כדת' קאב בין יומרות אמנותיות להצלחה מסחרית הוא יותר ממעודד. הוא נותן תקווה שעוד הרבה ילדים יבינו שאיכות זו לא מילה גסה. אבל זה לא תמיד היה ככה. דת' קאב קיבלה באלבום הנוכחי את ההכרה שמגיעה לה אחרי מספר לא קטן של ניסויים ותעיות אחרי הדרך הנכונה: בין Guided by voices ל-REM, דת' קאב נפלה כלהקה שלא ממש יודעת מה היא רוצה, או יותר נכון כמו מי היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. האלבומים הראשונים שלהם אמנם שיוו להם את מראה להקת הקולג'ים שיודעת על לשיר על בחורות ופרנויות, לא משהו חדש ודבר שקל מאוד לשכוח במסיבת בירה טובה. בתדירות שזה קורה בקולג'ים, סביר להניח שדת' קאב פור קיוטי היו עוברים מהר מאוד לתהום הנשייה של כל אותן להקות שניסו להיות הפסקול המושלם לנעורים מאוחרים וגמרו בתור עוד חיקוי מייקל סטייפ. ואז הופיעה קולדפליי. לדעתי, ללא ההצלחה המטאורית של קולדפליי בארצות הברית, דת' קאב וגיבארד הבלתי נלאה לא היו מקבלים את ההכרה שלה הם ראויים. דמותו של כריס מרטין כגבר החדש האולטימטיבי, בין הבכיין לרומנטיקן, גבר-גבר שלא פוחד להזיל דמעות, פתחה לגיבארד את הדלת אותה הוא ניסה לפרוץ בכוח במשך כמה שנים. במובן הזה, אפשר לראות בדת' קאב מקבילה כמעט מושלמת של קולדפליי: החל מההשפעות ועד הדמויות הזהות של מרטין וגיבארד, שני כותבי מילים בחסד שמנסים לשלב אהבה למלודיות מתחנפות ורצון עז לשבור קירות עם תופים. רק אחרי ההצלחה של קולדפליי, גיבארד הצליח לחבר אלבום קוהרנטי ונהיר כמו Transatlanticism, שמקפל בתוכו את כל הניסיון שדת' קאב צברו בדרכם להיות אחת התקוות הגדולות מבחינתי של העשור הנוכחי, בכל מה שקשור להוצאת אנשים מהמטריקס המוזיקלי שבו הם חיים. במובן הזה אפשר להגיד שיש באלבום הזה אפילו מעט חשיבות: אני לא חושב שהיה אלבום אינדי פופ שמכר יותר ממנו, ואולי דרכו, כמו כל אותם אנשים ששמעו נירוונה והגיעו אחר כך לסוניק יות', כך כל מי שישמע את דת' קאב אולי יגיע ל-The decemberists. ומה יש בו, שהופך אותו למיץ הפטל המושלם? כל אותם סופי שבוע שבהם ההתלבטות היא בין כישלון אחד למשנהו, זעם נעורים מקופל בפסנתר ורגל שלא נחה מהפדאל ב-''Expo 86'', שיר הנושא של שמונה דקות, שהמוטו שלו הוא ''אני צריך אותך הרבה יותר קרוב'' - כולנו צריכים קצת קיטש בחיים ההפוכים שלנו - הקול המושלם של גיבארד שנע בין סופרן לסופרן בלי רצון לחתוך לו את הביצים באופן סופי. דת' קאב היא ארבע שנות קולג' מקופלות בארבעים ומשהו דקות של אנשים שרצים כדי להמשיך לעמוד בקצב הזה של החיים, הניסיון הנואש להספיק הכול בזמן כל כך קצר ולא להשאיר פינה ריקה. שלא נאמר בגיל 46 שאיבדנו תקופה בחיים שלנו, שהייתה ילדות, הייתה נערות ואהבנו, כמה שאהבנו. גיבארד שר ''I'm waiting for something to go wrong'' ופוגע בול בהרגשה הזאת של ''תתקשר לא תתקשר''. ''I've got a hunger that puts my stomach into nuts''. גיבארד באלבום הזה מתעלה על עצמו מילולית בין עצבים לאהבה - ''אני קורא ללא אור'' - בין השנה החדשה ללא החלטות לגיטרות הנפלאות שיש באלבום הזה. ושוב, האיזון הזה בין המתוק למר, בין העצוב יותר לעצוב פחות. כלי נשיפה שפתאום נכנסים והמון המון לב. כל הכסף שיש בעולם ללהקות כמו קין או סנואו פטרול לא יצליחו לכבות את האש בעיניים של גיבארד, שיכול בקלות להיות גיבור אלטרנטיבי לכל אותם אנשים שמחפשים קיטש בצורה הנסבלת שלו. לגיבארד אני מאמין, על להקות כמו קין אני יורק. מי ששמע את הביצוע המבריק שלו ל-''Complicated'' הדבילי של אווריל לאבין, יודע מה המשמעות של אש בעיניים לביצוע של שיר, פתטי ככל שיהיה. בעצם, כמו כריס מרטין, על גיבארד קמה או נופלת הלהקה הנפלאה הזאת, שאולי יש לה צוות מסייע טוב, אבל אצבעות המידאס בהם בורך גיבארד הופכת אותו לאדם שראוי לשים אליו לב בשנים הקרובות, כאחד מהאנשים שמובילים את יציאת מצרים של האינדי פופ מחושך האלמוניות לאור של ההכרה בכישרון העצום שלו. מי שכבר שמע את האלבום של The postal service יודע שיש כנראה רק בן אדם אחד בעולם שיודע לכתוב שירי אהבה כמו ''Such great heights'', ולא קוראים לו כריס מרטין.
חשבתי להתחיל בפינה חדשה... להכיר לפורום אמנים שיוציאו אותו מהשגרה העולמית בהקשבה לאומנים מיינסטרימים...וגם כאלה שלא... אם יש אמן שיתן את האופציה לצאת מהמאטריקס.. הוא חייב להיות אמן אינדי... אין יותר אינדי מלהקת death cab for cutie. מבחינת אינדי, היא הדבר הכי לוהט שיש (אולי אני סותר את עצמי בכל ההמלצה הזאת בגלל זה). בכל מקרה, למי שמכיר את האתר השרת העיוור, שמגיש ביקורות מוזיקה של הגולשין (משהו בסגנון עין הדג מוזיקלי), משם אני מביא את הביקורת הבאה. בטח אתם חושבים למה אני לא מפרסם ביקורת משלי פה, אז אני אגיד לכם שאם הייתי כותב המלצה על אלבום, הייתי כותב אותה בשרת העיוור ומעתיק לפה. (מקווה שזה לא ניגוד אינטרסים אם מנהלי תפוז רואים את זה, אבל זה לא שאני מנהל שם פורום או משהו). בקיצור, זו ביקורת על הלהקה כולה, וגם על האלבום שלהם transatlanticism מ-2003. האמת היא שאני מעדיף את plans החדש (יחסית, 2005)... אבל הביקורות הזו מסכמת את כל הלהקה. death cab for cutie :: transatlanticism מאת: debaser לינק ישיר לביקורת מונית מוות לחמודי? מה יהיה עם השמות האלה? לפעמים, גם הכנת מיץ פטל יכולה להיות אמנות. תחשבו על השניות האלו בהן התרכיז נשפך לו לאט לאט מקצה הבקבוק לתוך הכוס המתמלאת, והניסיון הכמעט פיזיקלי לחשב עוד כמה טיפות זה כבר יהפוך את הנוזל הפשוט הזה לעיסה דביקה ומתוקה, שאחרי שהיא נשפכת על הרצפה היא כל כך דביקה, שלידה גם דניאל סלומון נהיה טום וייטס. Death cab for cutie היא הניסוי המוזיקלי המוצלח ביותר לעשיית מיץ פטל. בן גיבארד, הסולן העסוק מאוד (הוא מנהל גם קריירה כסולנה של The postal service, יחד עם ג'ימי טמבורילו), הוא נקודת ההשקה האבסולוטית, בין המתוק למריר, הילדותי והמבוגר. ואולי זאת ההגדרה המושלמת של סצינת האינדי פופ, שדת' קאב היא ממבשרות תור הזהב הנוכחי שלה, לצד להקות מבריקות כמו Spoon או Broken social scene, שלא להזכיר את אחת הלהקות הטובות שהמאה ה-21 זימנה לנו, The shins. בכלל, האינדי פופ הוא כנראה הסצינה החשובה ביותר של העת הנוכחית, כשמנסים לבחון את השתלבות האלטרנטיבה בקהל הרחב: ההצלחה של סדרה כמו The OC, שפסקולה מלא כרימון במיטב האינדי פופ שאפשר להציע, רק מראה שהמעבר הזה הוא לא בבחינת ייהרג ובל יעבור, שלא נאמר דבר רצוי: האיזון המוחלט של להקה כדת' קאב בין יומרות אמנותיות להצלחה מסחרית הוא יותר ממעודד. הוא נותן תקווה שעוד הרבה ילדים יבינו שאיכות זו לא מילה גסה. אבל זה לא תמיד היה ככה. דת' קאב קיבלה באלבום הנוכחי את ההכרה שמגיעה לה אחרי מספר לא קטן של ניסויים ותעיות אחרי הדרך הנכונה: בין Guided by voices ל-REM, דת' קאב נפלה כלהקה שלא ממש יודעת מה היא רוצה, או יותר נכון כמו מי היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. האלבומים הראשונים שלהם אמנם שיוו להם את מראה להקת הקולג'ים שיודעת על לשיר על בחורות ופרנויות, לא משהו חדש ודבר שקל מאוד לשכוח במסיבת בירה טובה. בתדירות שזה קורה בקולג'ים, סביר להניח שדת' קאב פור קיוטי היו עוברים מהר מאוד לתהום הנשייה של כל אותן להקות שניסו להיות הפסקול המושלם לנעורים מאוחרים וגמרו בתור עוד חיקוי מייקל סטייפ. ואז הופיעה קולדפליי. לדעתי, ללא ההצלחה המטאורית של קולדפליי בארצות הברית, דת' קאב וגיבארד הבלתי נלאה לא היו מקבלים את ההכרה שלה הם ראויים. דמותו של כריס מרטין כגבר החדש האולטימטיבי, בין הבכיין לרומנטיקן, גבר-גבר שלא פוחד להזיל דמעות, פתחה לגיבארד את הדלת אותה הוא ניסה לפרוץ בכוח במשך כמה שנים. במובן הזה, אפשר לראות בדת' קאב מקבילה כמעט מושלמת של קולדפליי: החל מההשפעות ועד הדמויות הזהות של מרטין וגיבארד, שני כותבי מילים בחסד שמנסים לשלב אהבה למלודיות מתחנפות ורצון עז לשבור קירות עם תופים. רק אחרי ההצלחה של קולדפליי, גיבארד הצליח לחבר אלבום קוהרנטי ונהיר כמו Transatlanticism, שמקפל בתוכו את כל הניסיון שדת' קאב צברו בדרכם להיות אחת התקוות הגדולות מבחינתי של העשור הנוכחי, בכל מה שקשור להוצאת אנשים מהמטריקס המוזיקלי שבו הם חיים. במובן הזה אפשר להגיד שיש באלבום הזה אפילו מעט חשיבות: אני לא חושב שהיה אלבום אינדי פופ שמכר יותר ממנו, ואולי דרכו, כמו כל אותם אנשים ששמעו נירוונה והגיעו אחר כך לסוניק יות', כך כל מי שישמע את דת' קאב אולי יגיע ל-The decemberists. ומה יש בו, שהופך אותו למיץ הפטל המושלם? כל אותם סופי שבוע שבהם ההתלבטות היא בין כישלון אחד למשנהו, זעם נעורים מקופל בפסנתר ורגל שלא נחה מהפדאל ב-''Expo 86'', שיר הנושא של שמונה דקות, שהמוטו שלו הוא ''אני צריך אותך הרבה יותר קרוב'' - כולנו צריכים קצת קיטש בחיים ההפוכים שלנו - הקול המושלם של גיבארד שנע בין סופרן לסופרן בלי רצון לחתוך לו את הביצים באופן סופי. דת' קאב היא ארבע שנות קולג' מקופלות בארבעים ומשהו דקות של אנשים שרצים כדי להמשיך לעמוד בקצב הזה של החיים, הניסיון הנואש להספיק הכול בזמן כל כך קצר ולא להשאיר פינה ריקה. שלא נאמר בגיל 46 שאיבדנו תקופה בחיים שלנו, שהייתה ילדות, הייתה נערות ואהבנו, כמה שאהבנו. גיבארד שר ''I'm waiting for something to go wrong'' ופוגע בול בהרגשה הזאת של ''תתקשר לא תתקשר''. ''I've got a hunger that puts my stomach into nuts''. גיבארד באלבום הזה מתעלה על עצמו מילולית בין עצבים לאהבה - ''אני קורא ללא אור'' - בין השנה החדשה ללא החלטות לגיטרות הנפלאות שיש באלבום הזה. ושוב, האיזון הזה בין המתוק למר, בין העצוב יותר לעצוב פחות. כלי נשיפה שפתאום נכנסים והמון המון לב. כל הכסף שיש בעולם ללהקות כמו קין או סנואו פטרול לא יצליחו לכבות את האש בעיניים של גיבארד, שיכול בקלות להיות גיבור אלטרנטיבי לכל אותם אנשים שמחפשים קיטש בצורה הנסבלת שלו. לגיבארד אני מאמין, על להקות כמו קין אני יורק. מי ששמע את הביצוע המבריק שלו ל-''Complicated'' הדבילי של אווריל לאבין, יודע מה המשמעות של אש בעיניים לביצוע של שיר, פתטי ככל שיהיה. בעצם, כמו כריס מרטין, על גיבארד קמה או נופלת הלהקה הנפלאה הזאת, שאולי יש לה צוות מסייע טוב, אבל אצבעות המידאס בהם בורך גיבארד הופכת אותו לאדם שראוי לשים אליו לב בשנים הקרובות, כאחד מהאנשים שמובילים את יציאת מצרים של האינדי פופ מחושך האלמוניות לאור של ההכרה בכישרון העצום שלו. מי שכבר שמע את האלבום של The postal service יודע שיש כנראה רק בן אדם אחד בעולם שיודע לכתוב שירי אהבה כמו ''Such great heights'', ולא קוראים לו כריס מרטין.
