תימניה מתימן
New member
../images/Emo41.gifמידע מורחב על החינה התימנית../images/Emo41.gif
קצת רקע כללי על תערובת החינה: מבחינה הכימית, החינה היא חומר אורגני המורכב משתי טבעות בלתי רוויות המתחמצנות לצבע אדום זהוב ומצוי בעלי הכופר בשיעור של אחוז אחד. תהליך החמצון גורם לחיטוי האיברים הנצבעים, וכאשר נמרח החומר על הראש הוא מכווץ את העור, מביא לחיזוק שורשי השיער ומונע את נשירתו. מנהגים בתימן: בעבר הייתה בתימן קהילה יהודית גדולה ומגוונת, וכתוצאה מכך גם טקסי החינה היו מגוונים ושונים מאזור לאזור. לכל עיר בתימן היה לבוש אחר לחינה, כאשר הגיוון היה במראה הכללי, בתכשיטים, באומנות ובצבעים. לקישוטי החינה התימניים, איתם מקשטים את הרגליים והידיים של הכלה, קוראים נאגש. בתימן היה נהוג לעשות חינה לגברים וחינה לנשים, כאשר הגברים חוגגים עם החתן והנשים עם הכלה, בהפרדה מוחלטת. נשות העיר הגדולה (צנעה) חגגו בבית והביאו נשים מהכפרים שישירו וירקדו (יהוד אל'בלד). הסיבה הייתה שזה לא היה צנוע שנשות צנעה יעשו זאת. הכלה ישבה כמו מלכה כל הערב ולא רקדה, רק קיבלה ברכות. הלבוש המסורתי: לבוש החינה התימני מאד צנוע, רואים רק את הפנים. הלבוש והתכשיטים נחשבים כאומנות, כאשר את התכשיטים בעבודת יד (פיליגרן) עשו בעיקר גברים, ואילו הרקמה נעשתה ע"י הנשים (אל'חייט - רקמה תימנית). בימי קדם לבשו בצנעה את הגרגוש ('קרקוש') אלמזהר (הכובע הנמוך) שיש עליו מספר סוגי תכשיטים כמו קובל, ריאל, סלסאט, סלוס וזנאביל. במאה האחרונה, בהשפעת האומנות הערבית, נכנס התשבוק לולו (הכובע הגדול עם הפרחים). את טקס החינה עושים שבוע לפני החתונה. מבחינת הלבוש, עד לפני 10 שנים נהגו בארץ לעשות חינה תימנית עם לבוש בסגנון צנעה בלבד. לאחר העלייה מצפון תימן לפני עשור, התחילו לראות בארץ גם תלבושות חינה כפריות יותר, מצפון תימן, שנקראות חיידן וסעד'ה. אז איך בנויה התלבושת התימנית האותנטית? אם נתחיל מלמעלה, אז הדבר הראשון זה הכובע הגדול שנקרא תשבוק, כאשר מתחתיו נמצא הלאבה (תכשיט הסנטר) ובצדדים יש את משאגר, אקווז ודנאדל (התכשיטים שנופלים מצדי הראש). שרשראות החזה בנויות מדוגאג, כתוב, ריאל וקהארב. בנוסף, יש שלושה סוגי צמידים העשויים כסף: שומליאת, קובור וטפאייאט. השמלה עשויה מבד מזה'ר (מוזהב). הכלה לובשת גם רגליות שנקראות כביר, אשר מגיעות עד הברכיים ברקמה של חוט כסף שנקרא שריט. הטקס עצמו: כיום החינה מתנהלת כאשר מלבישים את שני בני הזוג בתלבושת לפי מסורת צנעה. בהתחלה מוציאים את הזוג מחדר ההלבשה לאולם בשירה תימנית (זאפה). לאחר מכן מגיע הקטע המוסיקלי של ההרקדה התימנית שכולל מגוון שירים בתימנית. אחרי זה, באמצע הערב, מלבישים את ההורים והילדים בתלבושות מסורתיות ומחליפים לזוג את התלבושת הגבוהה (תשבוק) לתלבושת הנמוכה (הקרקוש) ומוציאים אותם שוב בשירה תימנית אותנטית. אחרי שממשיכים לרקוד, כולם מורידים את הלבוש האותנטי, והחתן והכלה בלבד עוברים ללבוש כפרי (חיידני) ורק הם יוצאים בזאפה (תהלוכה) לטקס חינה עצמו. כשהזוג מגיע לבמה שרים את שיר החינה (יעגין אל'חינה, לישת החינה). לאחר הלישה, יש ריקוד עם החינה שנקרא אלא'נזלת. עכשיו מגיע טקס הברכות, כאשר מעלים את החינה לבמה ומתחילים לברך. הורי הכלה (שעשו את הערב) מברכים ראשונים, אח"כ הורי החתן ונציגים בכירים. בסוף יש הרקדה אחרונה וסיום הערב.
קצת רקע כללי על תערובת החינה: מבחינה הכימית, החינה היא חומר אורגני המורכב משתי טבעות בלתי רוויות המתחמצנות לצבע אדום זהוב ומצוי בעלי הכופר בשיעור של אחוז אחד. תהליך החמצון גורם לחיטוי האיברים הנצבעים, וכאשר נמרח החומר על הראש הוא מכווץ את העור, מביא לחיזוק שורשי השיער ומונע את נשירתו. מנהגים בתימן: בעבר הייתה בתימן קהילה יהודית גדולה ומגוונת, וכתוצאה מכך גם טקסי החינה היו מגוונים ושונים מאזור לאזור. לכל עיר בתימן היה לבוש אחר לחינה, כאשר הגיוון היה במראה הכללי, בתכשיטים, באומנות ובצבעים. לקישוטי החינה התימניים, איתם מקשטים את הרגליים והידיים של הכלה, קוראים נאגש. בתימן היה נהוג לעשות חינה לגברים וחינה לנשים, כאשר הגברים חוגגים עם החתן והנשים עם הכלה, בהפרדה מוחלטת. נשות העיר הגדולה (צנעה) חגגו בבית והביאו נשים מהכפרים שישירו וירקדו (יהוד אל'בלד). הסיבה הייתה שזה לא היה צנוע שנשות צנעה יעשו זאת. הכלה ישבה כמו מלכה כל הערב ולא רקדה, רק קיבלה ברכות. הלבוש המסורתי: לבוש החינה התימני מאד צנוע, רואים רק את הפנים. הלבוש והתכשיטים נחשבים כאומנות, כאשר את התכשיטים בעבודת יד (פיליגרן) עשו בעיקר גברים, ואילו הרקמה נעשתה ע"י הנשים (אל'חייט - רקמה תימנית). בימי קדם לבשו בצנעה את הגרגוש ('קרקוש') אלמזהר (הכובע הנמוך) שיש עליו מספר סוגי תכשיטים כמו קובל, ריאל, סלסאט, סלוס וזנאביל. במאה האחרונה, בהשפעת האומנות הערבית, נכנס התשבוק לולו (הכובע הגדול עם הפרחים). את טקס החינה עושים שבוע לפני החתונה. מבחינת הלבוש, עד לפני 10 שנים נהגו בארץ לעשות חינה תימנית עם לבוש בסגנון צנעה בלבד. לאחר העלייה מצפון תימן לפני עשור, התחילו לראות בארץ גם תלבושות חינה כפריות יותר, מצפון תימן, שנקראות חיידן וסעד'ה. אז איך בנויה התלבושת התימנית האותנטית? אם נתחיל מלמעלה, אז הדבר הראשון זה הכובע הגדול שנקרא תשבוק, כאשר מתחתיו נמצא הלאבה (תכשיט הסנטר) ובצדדים יש את משאגר, אקווז ודנאדל (התכשיטים שנופלים מצדי הראש). שרשראות החזה בנויות מדוגאג, כתוב, ריאל וקהארב. בנוסף, יש שלושה סוגי צמידים העשויים כסף: שומליאת, קובור וטפאייאט. השמלה עשויה מבד מזה'ר (מוזהב). הכלה לובשת גם רגליות שנקראות כביר, אשר מגיעות עד הברכיים ברקמה של חוט כסף שנקרא שריט. הטקס עצמו: כיום החינה מתנהלת כאשר מלבישים את שני בני הזוג בתלבושת לפי מסורת צנעה. בהתחלה מוציאים את הזוג מחדר ההלבשה לאולם בשירה תימנית (זאפה). לאחר מכן מגיע הקטע המוסיקלי של ההרקדה התימנית שכולל מגוון שירים בתימנית. אחרי זה, באמצע הערב, מלבישים את ההורים והילדים בתלבושות מסורתיות ומחליפים לזוג את התלבושת הגבוהה (תשבוק) לתלבושת הנמוכה (הקרקוש) ומוציאים אותם שוב בשירה תימנית אותנטית. אחרי שממשיכים לרקוד, כולם מורידים את הלבוש האותנטי, והחתן והכלה בלבד עוברים ללבוש כפרי (חיידני) ורק הם יוצאים בזאפה (תהלוכה) לטקס חינה עצמו. כשהזוג מגיע לבמה שרים את שיר החינה (יעגין אל'חינה, לישת החינה). לאחר הלישה, יש ריקוד עם החינה שנקרא אלא'נזלת. עכשיו מגיע טקס הברכות, כאשר מעלים את החינה לבמה ומתחילים לברך. הורי הכלה (שעשו את הערב) מברכים ראשונים, אח"כ הורי החתן ונציגים בכירים. בסוף יש הרקדה אחרונה וסיום הערב.
