רעיה, אני שמחה לגלות שגם הפעם
אנחנו חושבות דומה
ותודה על העידוד - צרת רבים... המשבר חלף עבר לו בלילה שבין שבת לראשון. "הפקק" של העצירות השתחרר והוקל לפשוש (וגם לאימו המותשת). הוא חזר להיות רגוע ומתוק. וכן, גם אני לא מאמינה בשיטת "פיתוח הריאות", אם כי מתחילה כבר להבחין קצת בין סוגי הבכי שלו - אנחנו מתחילים לתקשר על בסיס הבנה יותר ויותר (הלוואי וזה מה שהיה קורה גם במדינה
). באותו לילה, הדבר היחיד שהרגיע אותו היה כשאני הייתי חצי בשכיבה חצי בישיבה והוא היה מונח עלי, רק כך זכינו שנינו למעט שקט ומנוחה - וכך היה במהלך הלילה. לא רק בגלל השלווה שלו, אלא לא פחות בגלל הצורך שלי בקצת הפוגה וקצת שינה. ואכן בעניין רעשי הבית הטבעיים - החיים ממשיכים כרגיל, כולל טלפונים, מוסיקה, טלביזיה ודיבורים. הזמן היחיד שהבית עובר להדממה (עד כמה שזה בשליטה שלי), הוא לא כשהפשוש ישן אלא
כשאמא שלו ישנה... ואיך הסתדרת את באותה שנה ראשונה מוטרפת? עד כמה יכולת להעזר באחרים? גם במובן הטכני של כמה היו מוכנים לעזור, וגם במובן הנפשי שלך - עד כמה היית מסוגלת להיעזר ולהתמך? התחושה שלי מאז שעמית נולד היא שלא פחות משהוא ילמד ממני לגבי החיים, אני אלמד ממנו. ולמרות שחלפו רק כמעט 3 שבועות, אני כבר מרגישה שהפלא הזה שהתרחש, גורם לשינוי אצלי, ולא רק בסדר היום והעדיפות. עכשיו אנחנו אחרי ארוחת לילה/בוקר, והמלאך נרדם בשלווה עם הבעת סיפוק אטומית על פרצופו הקטנטן. זמן גם לאמא לחזור לישון. שיהיו לנו, לכולנו, זמנים שקטים. שחר
