../images/Emo41.gifפאנפיק גזעי ביותר../images/Emo41.gif
להלהלהלה. פרק 4 או חמש. ה"אתר" של מקפליי ושל אוריה זה אתר סטייל מייספייס/במה חדשה כזה. -------------------------------------------------------------------------------- היה זה שבוע וחצי אחרי שאוריה נפגשה עם הארי והנציגים מחברת התקליטים. הם הבוסים שלה, מוזר שיש לה בוס לרוב האנשים בגילה הבוסים שלהם הם הורי ילדים קטנים ששומרים עליהם בשעות הלילה והצהריים, לא בעלי חברה תקליטים גדולה, מאנגליה. אוריה חייכה לעצמה בסיפוק עד עכשיו הצליחה דיי יפה והיא בקושי הגיעה למחצית חייה. היא פתחה את המחשב הנייד והתיישבה על מיטתה. בעודה פותחת את האתר שלה ובדקה את תיבת האימיילים שלה קיבלה טלפון מעדי. "הלו?" שאלה אוריה בעודה צחקקה למראה התמונות המצחיקות שדודה שלך לה. "נו, ראית את זה כבר?" עדי אמרה. "מה? את מה ראיתי?" אוריה שאלה את עדי מסוקרנת. "את מה שמקפליי כתבו" אמרה עדי בחוסר סבלנות. "מה הם כתבו?" אוריה שאלה, מסתקרנת יותר ויותר. "כנסי לאתר שלהם ואז לשלך" אמרה עדי. "אוקיי, אני אעדכן אותך בהמשך" אמרה אוריה, נפרדה מעדי ונכנסה לאתר של הלהקה. היא ראתה שדאגי עידכן: 'היי חברה! אחנו מאוד מתרגשים להתחיל לעבוד על האלבום החדש שלנו! לפניי שבועיים חתמנו חוזה עם כותבת שירים ומפיקה משנית הישר מישראל. לעידכונים נוספים ממנה וסתם כדי לראות מי זאת הינה האתר שלה. שלכם, Dougie XOXOXO' אוריה סיימה לקרוא את העידכון בחיוך, היא העריכה אותם על זה שהם הזכירו אותה וציינו את העובדה שהם חתמו איתה על החוזה. היא נזכרה, שבעוד שבועיים וחצי היא הולכת לפגוש אותם וחיוך רחב יותר ואמיתי יותר התפשט על פניה. היא לא הייתה עצובה, ישראל תחכה לה והיא ציפתה לזה, היא ציפתה לחיות עם הבנים, היא ציפתה ללמוד באנגליה וכמובן ציפתה לכתוב. היא נכנסה לאתר שלה וראתה שמספר התגובות והכניסות באתר שלה עלה, המון תגובות מחזקות נכתבו מצד מעריצות של מקפליי, היא הייתה בשוק. כולם כול כך העריכו את העבודה שלה. היא שמחה, מוזה תקפה אותה, היא עידכנה גם היא באתר שלה: היי. אני שמחה מאוד להודיע שאכן חתמתי עם מקפליי חוזה לפניי כשבוע וחצי, שבועיים. נפגשתי עם הסוכן שלהם והנציג מחברת התקליטים, היה כיף. מצפה לעבוד איתם בעתיד. כמו כן אני רוצה להודות לכולם על התגובות, כול פעם אני מאושרת לקרוא אותם מחדש. קפצו לבקר שוב! שלכם, אוריה.' היא סיימה לכתוב את העידכון והתחילה לכתוב שיר חדש, על התחלה חדשה וציפייה לעתיד. אחרי שכתבת את הנקודה האחרונה בפואמה קצרה שכתבה היא הרגישה מאושרת. תמיד, כשאוריה הייתה מסיימת לכתוב הייתה בה התחושה הזאת, שהכול בהיר ומסודר יותר. אחרי שהתקשרה לעדי והן עשו את סבב הצרחות המסורתי אוריה הרגישה את הערב יורד ונרדמה. היה זה יום מתיש. הבחינות של סוף השנה, לקראת התעודות נגמרו אומנם אבל זאת הייתה רק הקצפת המרה שבקצה העוגה. נשארו להם חזרות למסיבת סיום, כתיבת ספר המחזור שהיא, כמובן, לקחה בזה חלק. אחרי הכול שכתבה של אוריה סיימה השנה את חטיבת הביינים, היה זה נהוג לעשות ספר מחזור ומסיבת סיום מושקעת לתלמידים. *********************************************************************************************************************************** עברו שבועיים מאז התקרית האחרוה והמשמעותית עם הלהקה. זהו זה. היום היום הגדול. אוריה כבר סיימה ללמוד. היה זה היום האחרון ללימודים, היא חזרה הבייתה עם עדי. בימים האחרונים אוריה ועדי היו בלתי ניתנות להפרדה, הן רצו לבלות כול רגע בחברתה של השנייה למקרה שלא יפספסו כלום.אוריה הרגישה מועקה כבדה בימים האחרונים, מועקה מהסג שתוקפת לפניי נסיעות של זמן רב. היא נשמה נשימה ארוכה כדי להקל על הבחילה שלא עזבה אותה וכדי להרגיע את הלב שעיקצץ לה כול הזמן. היא לא עיקלה שזה הסוף. סוף לחיים של פעם, כשהיא תחזור מאנגליה היא תיהיה אדם שונה לחלוטין, היא ידעה זאת אבל עד עכשיו היא העדיפה להיות אופטימית ולא לקרוא לזה סוף, אלא התחלה אבל עכשיו, כאשר מסיבת הסיום עברה, המורים הפסיקו ללמד כבר מזמן וכולם התחילו להיפרד.גם מאמא שלה, אחרי הכול, היה לה קשה. ךלמרות היחסים הקרירים היא איך שהוא קיבלה תחושה שכשאמא שלה רוצה, היא יכולה להיות סבירה בהחלט. היא גם תתגעגע אליה, מי יפלרטט עם המורים באסיפות ההורים? היא צחקה לעצמה ומצאה את עצמה בוהה בלוח השעם הגדול והריק שעמד על המכתבה השינה שלה. מוזר היה לה לקרוא לה ישנה, אחרי הכול היא עוד לא בידיוק עזבה, מצד שני, היא כבר כמעט שבוע לא ממש מרגישה בחדר שלה. הכול היה ארוז מלבד בגדים ספורים, ספרים מעטים, מחברות ישנות ושאר דברים לא נחוצים נשארו. אך התמונות, המכתבים, הספרים האהובים עליה, רוב בגדיה והדיסקים שלה היו עמוק בתוך מזוודות ענקיות. היא סגרה את תרמיל הגב הצבעוני ומלא בסיכות וירדה למטה, עוד לא נפרדת לגמרי מחדרה האהוב, בו כתבה את רוב הקטעים שהכי אהבה, בו בילתה הרבה משעות היום, שם הרגישה באמת בבית. שאר הבית, בקומה התחתונה היה בעיצוב מכוער של אביה החורג, עיצוב מודרני וקר עם המון צבעים אפורים. אבל החד שלה היה בצעים חמים עם הרבה עץ וקישטוטים. לפעמים נדמה היה כאילו חדרה של אוריה היה חדר שבאמת חיו בו ולא כמו בכול שאר החדרים שרק התיימרו להיראות כאילו יצאו מקטלוג. אוריה, אימה, אביה החורג ועדי מצאו את עצמם בנמל התעופה. אוריה נפרדה מאמא שלה, עם טיפה דמעות, היא חיבקה את עדי חזק עם הרבה זמעות והתקדמה לעבר המדרגות הנעות, החלק האחרון שהיא צריכה לעבור לבד, בלי אף אחד. היא סיימה לעלות במדרגות הנעות וחזרה לרדת, חיבקה שוב את אוריה ואימה, לחצה לאביה החורג את היד וצחקה מהבדיחה השוביניסטית שפלט ואז היא הייתה מוכנה ללכת.
להלהלהלה. פרק 4 או חמש. ה"אתר" של מקפליי ושל אוריה זה אתר סטייל מייספייס/במה חדשה כזה. -------------------------------------------------------------------------------- היה זה שבוע וחצי אחרי שאוריה נפגשה עם הארי והנציגים מחברת התקליטים. הם הבוסים שלה, מוזר שיש לה בוס לרוב האנשים בגילה הבוסים שלהם הם הורי ילדים קטנים ששומרים עליהם בשעות הלילה והצהריים, לא בעלי חברה תקליטים גדולה, מאנגליה. אוריה חייכה לעצמה בסיפוק עד עכשיו הצליחה דיי יפה והיא בקושי הגיעה למחצית חייה. היא פתחה את המחשב הנייד והתיישבה על מיטתה. בעודה פותחת את האתר שלה ובדקה את תיבת האימיילים שלה קיבלה טלפון מעדי. "הלו?" שאלה אוריה בעודה צחקקה למראה התמונות המצחיקות שדודה שלך לה. "נו, ראית את זה כבר?" עדי אמרה. "מה? את מה ראיתי?" אוריה שאלה את עדי מסוקרנת. "את מה שמקפליי כתבו" אמרה עדי בחוסר סבלנות. "מה הם כתבו?" אוריה שאלה, מסתקרנת יותר ויותר. "כנסי לאתר שלהם ואז לשלך" אמרה עדי. "אוקיי, אני אעדכן אותך בהמשך" אמרה אוריה, נפרדה מעדי ונכנסה לאתר של הלהקה. היא ראתה שדאגי עידכן: 'היי חברה! אחנו מאוד מתרגשים להתחיל לעבוד על האלבום החדש שלנו! לפניי שבועיים חתמנו חוזה עם כותבת שירים ומפיקה משנית הישר מישראל. לעידכונים נוספים ממנה וסתם כדי לראות מי זאת הינה האתר שלה. שלכם, Dougie XOXOXO' אוריה סיימה לקרוא את העידכון בחיוך, היא העריכה אותם על זה שהם הזכירו אותה וציינו את העובדה שהם חתמו איתה על החוזה. היא נזכרה, שבעוד שבועיים וחצי היא הולכת לפגוש אותם וחיוך רחב יותר ואמיתי יותר התפשט על פניה. היא לא הייתה עצובה, ישראל תחכה לה והיא ציפתה לזה, היא ציפתה לחיות עם הבנים, היא ציפתה ללמוד באנגליה וכמובן ציפתה לכתוב. היא נכנסה לאתר שלה וראתה שמספר התגובות והכניסות באתר שלה עלה, המון תגובות מחזקות נכתבו מצד מעריצות של מקפליי, היא הייתה בשוק. כולם כול כך העריכו את העבודה שלה. היא שמחה, מוזה תקפה אותה, היא עידכנה גם היא באתר שלה: היי. אני שמחה מאוד להודיע שאכן חתמתי עם מקפליי חוזה לפניי כשבוע וחצי, שבועיים. נפגשתי עם הסוכן שלהם והנציג מחברת התקליטים, היה כיף. מצפה לעבוד איתם בעתיד. כמו כן אני רוצה להודות לכולם על התגובות, כול פעם אני מאושרת לקרוא אותם מחדש. קפצו לבקר שוב! שלכם, אוריה.' היא סיימה לכתוב את העידכון והתחילה לכתוב שיר חדש, על התחלה חדשה וציפייה לעתיד. אחרי שכתבת את הנקודה האחרונה בפואמה קצרה שכתבה היא הרגישה מאושרת. תמיד, כשאוריה הייתה מסיימת לכתוב הייתה בה התחושה הזאת, שהכול בהיר ומסודר יותר. אחרי שהתקשרה לעדי והן עשו את סבב הצרחות המסורתי אוריה הרגישה את הערב יורד ונרדמה. היה זה יום מתיש. הבחינות של סוף השנה, לקראת התעודות נגמרו אומנם אבל זאת הייתה רק הקצפת המרה שבקצה העוגה. נשארו להם חזרות למסיבת סיום, כתיבת ספר המחזור שהיא, כמובן, לקחה בזה חלק. אחרי הכול שכתבה של אוריה סיימה השנה את חטיבת הביינים, היה זה נהוג לעשות ספר מחזור ומסיבת סיום מושקעת לתלמידים. *********************************************************************************************************************************** עברו שבועיים מאז התקרית האחרוה והמשמעותית עם הלהקה. זהו זה. היום היום הגדול. אוריה כבר סיימה ללמוד. היה זה היום האחרון ללימודים, היא חזרה הבייתה עם עדי. בימים האחרונים אוריה ועדי היו בלתי ניתנות להפרדה, הן רצו לבלות כול רגע בחברתה של השנייה למקרה שלא יפספסו כלום.אוריה הרגישה מועקה כבדה בימים האחרונים, מועקה מהסג שתוקפת לפניי נסיעות של זמן רב. היא נשמה נשימה ארוכה כדי להקל על הבחילה שלא עזבה אותה וכדי להרגיע את הלב שעיקצץ לה כול הזמן. היא לא עיקלה שזה הסוף. סוף לחיים של פעם, כשהיא תחזור מאנגליה היא תיהיה אדם שונה לחלוטין, היא ידעה זאת אבל עד עכשיו היא העדיפה להיות אופטימית ולא לקרוא לזה סוף, אלא התחלה אבל עכשיו, כאשר מסיבת הסיום עברה, המורים הפסיקו ללמד כבר מזמן וכולם התחילו להיפרד.גם מאמא שלה, אחרי הכול, היה לה קשה. ךלמרות היחסים הקרירים היא איך שהוא קיבלה תחושה שכשאמא שלה רוצה, היא יכולה להיות סבירה בהחלט. היא גם תתגעגע אליה, מי יפלרטט עם המורים באסיפות ההורים? היא צחקה לעצמה ומצאה את עצמה בוהה בלוח השעם הגדול והריק שעמד על המכתבה השינה שלה. מוזר היה לה לקרוא לה ישנה, אחרי הכול היא עוד לא בידיוק עזבה, מצד שני, היא כבר כמעט שבוע לא ממש מרגישה בחדר שלה. הכול היה ארוז מלבד בגדים ספורים, ספרים מעטים, מחברות ישנות ושאר דברים לא נחוצים נשארו. אך התמונות, המכתבים, הספרים האהובים עליה, רוב בגדיה והדיסקים שלה היו עמוק בתוך מזוודות ענקיות. היא סגרה את תרמיל הגב הצבעוני ומלא בסיכות וירדה למטה, עוד לא נפרדת לגמרי מחדרה האהוב, בו כתבה את רוב הקטעים שהכי אהבה, בו בילתה הרבה משעות היום, שם הרגישה באמת בבית. שאר הבית, בקומה התחתונה היה בעיצוב מכוער של אביה החורג, עיצוב מודרני וקר עם המון צבעים אפורים. אבל החד שלה היה בצעים חמים עם הרבה עץ וקישטוטים. לפעמים נדמה היה כאילו חדרה של אוריה היה חדר שבאמת חיו בו ולא כמו בכול שאר החדרים שרק התיימרו להיראות כאילו יצאו מקטלוג. אוריה, אימה, אביה החורג ועדי מצאו את עצמם בנמל התעופה. אוריה נפרדה מאמא שלה, עם טיפה דמעות, היא חיבקה את עדי חזק עם הרבה זמעות והתקדמה לעבר המדרגות הנעות, החלק האחרון שהיא צריכה לעבור לבד, בלי אף אחד. היא סיימה לעלות במדרגות הנעות וחזרה לרדת, חיבקה שוב את אוריה ואימה, לחצה לאביה החורג את היד וצחקה מהבדיחה השוביניסטית שפלט ואז היא הייתה מוכנה ללכת.
למה היא עצובה?!הילוווווווו!היא עומדת לעבוד עם מקפלי@@!
