~~המשך~~
מבנה התורה שבע"פ:
המשנה: המשנה כוללת 6 סדרים: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קודשים, טהרות (ר"ת זמ"ן נק"ט). כל אחד מסדרי המשנה מחולק למסכתות. למשל זרעים מחולק לברכות, פאה, דמאי, כלאיים, שביעית. בסדר מועד יש שבת, סוכה, פסחים וכך הלאה. המסכתות לא מסודרות לפי סדר כרונולוגי. מסתבר שהן מסודרות לפי עיקרון כמותי – קודם הגדולה ביותר, ועד הקטנה ביותר. מסכת גיטין קודמת לקידושין, כי היא יותר גדולה מקידושין. משניות שלא נכללו בסדר המשנה ונותרו בחוץ, נקראות ברייתות. הן לא נכללו ע"י רבי יהודה הנשיא במשנה, מסיבות שהוא לא מצא לנכון. מתוך הברייתות יש קובץ מיוחד שנקרא תוספתא – משניות המסודרות לפי סדר המשנה, אבל לא נכללו במשנה. התוספתות יצאו בספרים נפרדים, והברייתא כלולה בד"כ בתלמוד. כשהגמרא מצטטת משנה מששה סדרי משנה, היא מקדימה לה את המילה "תנן" – שנינו (למדנו). כאשר היא מצטטת ברייתא (או תוספתא) שלא נכתבה בסדר המשניות היא כותבת "תניא" – למדו, נלמד.
הגמרא:
תקופת התנאים – חכמי המשנה – מסתיימת עם עריכת המשנה ע"י רבי יהודה הנשיא. הוא חי בטבריה, שם ערך את המשנה (ירושלים היתה אז חרבה, ולא נתנו ליהודים להיכנס אליה). אח"כ באה תקופת האמוראים – חכמי התלמוד. (מה ההבדל בין גמרא לתלמוד? גמרא זה לגמור. בארמית לגמור זה ללמוד. כלומר גמרא ותלמוד זה אותו דבר – זה בארמית וזה בעברית). הלימוד נעשה בישיבות ע"י האמוראים, חכמי התלמוד. הם לא ראו עצמם מוסמכים לחלוק על התנאים. במשניות אנו מוצאים מחלוקות – יש דעה אחת ויש שנייה, וההלכה נקבעת עפ"י כל מיני כללים. האמוראים לא ראו עצמם מוסמכים לחלוק על התנאים, אפילו אם חשבו שהפירוש שלהם לא נכון ולא מתקבל על הדעת. הם ראו עצמם רק כמפרשים של דברי התנאים, ולא כמחדשים. לפעמים רואים בגמרא מחלוקת בין רב ושמואל, איך רב יכול לחלוק על המשנה? התשובה: "רב תנא הוא, ופליג". כלומר, רב הוא תנא, הוא היה אחרון התנאים וראשון האמוראים. רק לרב מותר לחלוק, לא לאמוראים אחרים. רב היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא. הוא ירד לבבל. לאחר מותו של רבי, התפתח הלימוד בבל, והמרכז בישראל הלך וירד (רוב העם היהודי היה בגולת בבל, ובא"י הלך והצטמצם היישוב היהודי בגלל רדיפות הרומאים והמצב הכלכלי הירוד). לכן יש לנו תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי. התלמוד הבבלי הוא שהתפתח והתרחב יותר, והוא שנלמד במשך כל הדורות מכאן ואילך. עליו נכתבו פירושים רבים. התלמוד הירושלמי הצטמצם יותר, ורוב הלומדים לא עסקו בו. ירושלים היתה חרבה ולא למדו בה. התלמוד הירושלמי נקרא כך מפני שבפי העם ארץ ישראל נקראה ירושלים (כשבאו העולים מאתיופיה הם אמרו שהם עלו לירושלים, למרות שהתכוונו לכל ארץ ישראל). התלמוד ירושלמי נערך בארץ ישראל שהיתה קטנה וענייה, ועיקר החכמים והתלמידים היו בגולת בבל. למרות זאת, נהגו חכמי בבל כבוד בחכמי ארץ ישראל. רב אשי אמר: אחד מהם (מחכמי ארץ ישראל) כשניים מאיתנו (חכמי בבל)! ישנו סדר הירארכי: התורה, המשנה והגמרא. האמוראים, חכמי התלמוד בישיבות שבבל ובארץ ישראל, הרחיבו את האמור במשנה כשם שהמשנה מרחיבה את האמור בתורה. הגמרא מעמיקה, מפרשת ומרחיבה את האמור במשנה. הגמרא היא לימוד המשנה. לדוגמא: מצוות קריאת שמע – כל יהודי חייב לקרוא קריאת שמע בערב ובבוקר (היום מתחיל בערב). כתוב בתורה: "ודיברת בם בשכבך ובקומך". זה כל מה שכתוב בתורה. לא כתוב שצריך להגיד את פרשת שמע פעמיים וביום. מה פירוש "בשכבך"? מתי מתחיל ומתי מסתיים? מה פירוש "בקומך"? מה זה בכלל קריאת שמע – מה צריך להגיד? כל זה מבואר במשנה. המשנה פותחת בשאלה (סדר זרעים, מסכת ברכות): מאימתי קורין את שמע בערבית? (המשנה לא מודיעה שצריך לקרוא שמע בערבית, כי היא נסמכת על המצווה שכתובה בתורה, שידועה לכולם). המשנה יורדת לפרטים – ממתי עד מתי. ואח"כ – ממתי ועד מתי בשחרית. המשנה מסבירה ש"בשכבך" זה הזמן בו אנשים שוכבים לישון, לאו דווקא כשאתה שוכב במיטה, ו"בקומך" זה הזמן בו אנשים קמים. המשנה לא המציאה את הדברים, הם עברו במסורת מדור לדור. דוגמה שנייה, שאף היא לקוחה מפרשת שמע, היא המצווה להתקין מזוזה. בתורה שבכתב: "וכתבתם על מזוזות ביתיך ובשעריך". לא כתוב פרטים. האם בצד ימין, שמאל, מה זה בית, מה זה שער – הנושא הזה נידון בגמרא, בפרק ג' במסכת מנחות – שם נכנסים להגדרה מה זה בית, מה דינו של מעבר לחדר וכו'. דיון מדוקדק בכל פרטי הפרטים.
לשון התושבע"פ: הלשון של המשנה, שנכתבה בארץ ישראל, היא עברית צחה, קלאסית, מנוסחת בצורה מושכת את הלב. הלשון של התלמוד היא בעיקר ארמית, כי זו היתה השפה המקובלת הן בבבל והן בא"י, והאנשים הפשוטים דיברו וכתבו בארמית, לא בעברית, רק המלומדים כתבו בעברית (במשך הזמן הפכה העברית לשפת הספר, שפת האינטליגנציה). היה צורך לתרגם את התורה לארמית, כדי שהאנשים הפשוטים יוכלו להבין מה כתוב. התרגום של אונקלוס הוא מין פירוש, כי כל תרגום הוא בעצם פירוש (למשל, כשמתרגמים ספר תהילים לאנגלית, יש פסוקים שבעברית לא מבינים אותם, אבל באנגלית כן, כי זה כבר מפרש). גם פרקי תפילה חשובים נכתבו בארמית (קדיש וכו'), כי רוב העם לא הבין עברית. היום צריך להיפך, לתרגם לנו. רבים לא ידעו לקרוא. הכתובה כתובה בארמית, כדי שהחתן והכלה יבינו מה מדובר בה. גם ספר הזוהר כתוב בארמית. במשך השנים השימוש בשפה הארמית כשפת דיבור הלך ופחת, והיום אין היא שפה חיה. פירוש רש"י לתורה כתוב בעברית צחה, ובפירוש רש"י לתלמוד כבר יש המון ארמית, כי התלמוד עצמו כתוב ארמית. קשה להבין את פירוש רש"י לתלמוד בלי ידע בארמית.
