[אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לזה]
שנה אחרי. אולי יכולת ההדחקה שלי די דפוקה בסופו של דבר, אם זה משפיע ככה. אמא בוכה מול הנאום של אמא של גלעד שליט בטלויזיה, ואולי גם הייתי יכולה לבכות, אבל אני לא יכולה לידה. ובעצם לא יכולה בכלל. ומה אני בכלל מבינה. זה המשפט האהוב עליה לפעמים, "רק כשיהיו לך ילדים תוכלי להבין", והיא לא צריכה להוסיף אחרי זה את זה שהבן שלה נהרג, כולנו כבר יודעים, וזה רק יגרום לי לגלגל עיניים ולהגיד לה משהו ציני. מה אני מבינה בכלל. אין לי ילדים. איזה כיף לי. אני לא זוכרת הכל. אני זוכרת את היום הראשון, ואח"כ לא הרבה. אני זוכרת שנהרגו חיילים מהיחידה שלו. ואז הצלחתי לבכות. ואז היה את הקרב בבנת ג'בל. מהבוקר ניסינו לנחש כמה הרוגים. הכל שמועות. יודעים שזה גולני. כנראה מ-51. בהתחלה אמרו 15 הרוגים. אמאלה. בחדשות לא אמרו שוםדבר. בסוף סגרו על 8. זה פחות מ-15. אבל 8 הרוגים, לעזאזל. והמון פצועים. יום אח"כ הלכנו לחלק חבילות ברמב"ם. התנדבתי. זאתאומרת, התעקשתי ללכת. כמה אפשר לשמוע בעיות של ג'ובניקים ולהתחרפן מזה שאני לא עושה כלום והם נהרגים שם. עברנו בכל המחלקות. רשימה של המון חיילים, ואני מסתכלת לראות אם אני מכירה מישהו. אחד מהשכבה שלי. בנת ג'בל, אלא מה. בכלל לא ידעתי שהוא בגולני. הוא דווקא ממש שמח לראות אותי, וזה מוזר, להיפגש ככה אחרי שלא ראינו אחד את השני שנתיים, וגם כשלמדנו ביחד בקושי החלפנו יותר מכמה מילים. ועדיין, הוא שמח. בתוך כל הטירוף הזה. אני עדיין לא יכולה להבין את מה שהיה שם. בטיפול נמרץ לא נכנסנו אליהם. נתנו את החבילה למשפחות שחיכו בחוץ. אבל חוצמזה נכנסנו לכולם. גם לפצועים קשה. שריונר אחד, נשרפו לו כל הפנים. אבל עדיין אפשר היה לראות שיש לו עיניים יפות. ושהוא חתיך. ושבטח היו לו פנים יפות. אני לא זוכרת איך קראו לו. אני מנסה להיזכר, ואני לא מצליחה לזכור איך קראו לאף אחד מהם. גם לא להוא מהיחידה של אח שלי שסיפר לי שנהרגו לו חברים, ודברתי איתו קצת, אני כבר לא זוכרת איך קוראים לו. ואמרתי לו שגם אח שלי שרת שם.....אבל לא אמרתי לו שהוא מת. חבל להכאיב סתם. ראיתי היום כתבה על הלוחמים של בינת ג'בל, ולא הצלחתי להיזכר אם בקרתי מישהו מהם. אפילו את הפנים שלהם אני לא זוכרת. אולי כי היינו אצל המון חיילים, אולי כי סתם הדחקתי. לקראת הסוף בקרנו צנחן אחד שהיה פצוע קשה. אני לא זוכרת בדיוק איפה הוא נפצע. לא יכולנו להיכנס אליו כי הוא לא הרגיש טוב. אמא שלו יצאה אלינו, ואיך שהיא ראתה אותנו היא התחילה לבכות בהסטריה. היא לא דיברה הרבה עברית, עולה חדשה, רק אמרה לנו "תודה" כל הזמן. רק תודהתודהתודה. ומה כבר אפשר להגיד. שם כמעט נשברתי. מזל שזה כבר היה הסוף. ואז היתה אזעקה. עוד אחת. מצחיק שלא התרגשתי מהן, אולי לא ממש היה לי אכפת. למרות שזה נראה לי מוזר, שהקניון בקומה הראשונה הוא המרחב המוגן, וששמים פצועים בקומה רביעית וחמישית, וזה רק מזל שלא נפל שם טיל. עוד אחד ממחדלי המלחמה. והמון גולנצי'קים על א' ועל ב', עם נשק, המון כתבים של הטלויזיה. המון אלונקות בכניסה למיון, שמחכות לקבל פצועים. בדרך חזרה המחנק בגרון לא משתחרר. ואני לא יכולה לדבר על זה, או לחשוב על כל מה שראיתי שם. מה אני מבינה בכלל, איזה זכות יש לי. הם בגילי והם נהרגים ונפצעים ומאבדים חברים, ואני עדיין לא יכולה לקלוט. לא הייתי מוכנה לדבר על זה כשחזרתי הביתה. אמא ניסתה לדובב אותי, ולא הייתי מסוגלת. אפילו לא לזכור. שבוע אח"כ הוא נהרג. זה שוב יום חמישי בלילה, כמו שהיה כשהוא נהרג. כמה שבועות עברו מאז..? אני זוכרת את הדרך להלוויה ו"חורף 73" ברדיו, כמה דקות לפני שהגענו, ואיך שהתחלתי לבכות אז. כשהשיר נגמר אמרו ברדיו בפעם הראשונה את השם שלו, ושההלוויה תיערך עוד 10 דקות. הותר לפרסום. אולי בעצם עדיף לא לדעת דברים לפני שמודיעים אותם בחדשות, כי זה אומר שזה קרוב מדי. ואז הגיע לשם הרכב הצבאי של ההלוויות והחיילים הוציאו את הארון שלו וכולם התחילו ללכת אחריו, והיה כ"כ חם, וחשבתי שזה יהיה דפוק לגמרי אם תהיה אזעקה, אבל לא היתה. וזה עדיין היה דפוק לגמרי. אני לא זוכרת הרבה. עוד מעט שנה. הכל כבר סובב סביב זה. מזכירים אותו הרבה. עוד מעט. אני לא רוצה להיות שם שוב. יומיים אח"כ נסעתי אליהם לשבעה ברכבת מת"א, ובאמצע הדרך הרכבת האטה, וראיתי מהחלון מנחת של מסוקים, והיה שם אחד שבדיוק נחת או המריא, אני לא זוכרת. והמון מילואימניקים שנסעו לצפון, וזה עדיין נראה לי בלתי נתפס, כל המלחמה הזאת. בדיוק שבוע אח"כ המלחמה נגמרה. היה לי קשה להאמין, שזה באמת נגמר. עדיין פחדתי להקשיב לחדשות, כי כבר התרגלתי שבכל מהדורה מספרים על עוד חיילים שנהרגו. והפחד הזה, כשמקריאים את השמות שלהם. וההקלה, כשזה לא מישהו שאני מכירה. וייסורי מצפון, על זה שאני בכלל מרגישה הקלה. לא שמעתי הרבה חדשות מאז. אין לי כוח. לא לחשוב על זה ולא להיזכר ולא להרגיש. הדבר הראשון ששמעתי היום בבוקר זה שנהרג חייל. ואז אני מתחילה לחשוב מה עובר על המשפחה שלו, ואיך הודיעו להם, ואיך מעכשיו שום דבר לא יהיה אותו דבר בשבילם. זה זורק אחורה. אני כבר לא זוכרת איך הרגשתי כשנהרגו 10 חיילים ביום. פי 10 מזה? או שאולי כבר לא הרגשתי כלום..? היה היום בחברים את הפרק זה שצ'נדלר אומר שהוא לא יכול לבכות, ואז הם אומרים לו שהוא מת מבפנים, אבל בסוף גם הוא בוכה. ואני לא. בכיתי כשהיתה המלחמה, וכשהוא נהרג, אבל אח"כ כבר לא. שומדבר כבר לא גורם לי לבכות יותר.
דיונים בנושאי החיים בעיר בנוכחות קבועה של גורמי רשות, המאפשרת מענה מהיר ותקשורת יעילה. הכל קורה בפורום רעננה http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=1789
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=1800
