../images/Emo41.gif פרידה - ממשפחת סהר ../images/Emo41.gif
אני כבר כמה ימים טובים, חושבת המון על כל התקופה בחיי במשפחת סהר ומרגישה שהגיע הזמן שלי להיפרד מהמשפחה, הדמעות מתחילות לזלוג כשאני כותבת את המכתב . חשבתי המון בשבוע שבועיים אחרונים, דיברתי עם המון אנשים, שמעתי הרבה דברים,מהסהרים כולם באמת אנשים מקסימים למרות שהרגזתי וכעסתי עליהם לפעמים, שחלקם הקטן רק קלטו אותי הכי טוב ככה הרגשתי בשיחות שלי (והצליחו להבין ולהתמודד עם העליות וירידות שלי, ולקלוט את הרגישות שלי מאחורי הכעס וההתקפות שלי לפעמים כשמשהו הציק לי ולא יכולה כמו כולם לבטא),מאמא, משי, מהרופא, מחברות לחיים,מחני, מעדי, מנוי, ועוד בטח שלא ציינתי, ומאנשים מהפורום השכן "להרגיש טוב". דיברתי אתמול עם חני וכהרגלה צדקה אתמול בטלפוןהגיע הזמן שאני צריכה לחזור לחיות נחתי מספיק כמו דב, ולא ספרים, ולא שיחות עם פסיכולוגים, ולא שיחות נפש ולא כלום, אני מכירה אותך רחל אם את תחליטי את תחיי ,שום דבר לא עומד בפנייך כשאת רוצה משהו, ואת ממש לא צריכה שירימו אותך הרמת את עצמך כל החיים, התעייפת בסדר נחת מספיק עכשיו תמשיכי לקום היא ליוותה אותי שנתיים בחיים-ידעה ושמעה והיתה חלק מכל הסודות שלי בחיים, אין משהו שהיא לא יודעת עלי, וראתה אותי בכל מצבי הרוח בשנתיים הקשות לחיי, ושמעה אותי המון בטלפון, וחטפה ממני המון המון פרידות כדי לא להפגע, (אני נפרדת לפני שנפרדים ממני ותמיד במכתב כי זה פחות מאיים),אם אני חושבת מי עוד הצליח להכיר אותי ככה מהרשת זה אילה(חברה שהכרתי מהרשת והפכה לחברה לחיים לרוב דרך הטלפון), ואם ברשת בלבד זה סהרה.סהרה יודעת עלי הרבה מעבר למילים הכתובות ככה הרגשתי תמיד, לפעמים לא הייתי מצליחה בשום אופן להסביר משהו והיא מצאה את הדרך להבין אותי, גם כשאני לא הבנתי את עצמי. הייתי איתכם אחים יקרים, חמישה חודשים, יום יום שעות רבות ביום, בפורום, בצט, באיסיקו, ועם כמה ממכם המיוחדים גם בטלפון.הכרתי אותכם, הרגשתי אותכם הרבה מעבר למילים הכתובות, תמיד חלמתי להכיר אנשים כמוכם,בתוכי אני מרגישה שאתם האנשים הכי הכי מקסימים בעולם, מלאי עוצמת רגשות, מלאי אכפתיות מהזולת, מלאי כאב, ויחלתי שאולי אולי אצליח לתת למי מכם קצת מהכוחות שלי, אולי אזכה לראות אותכם קצת יותר מחוזקים, מאמינים לפחות שיש עוד פתרון מלבד המוות, גם אם כרגע אתם לא יודעים מה הוא, אופטימים יותר רואים את האור. הבנתי שקטונתי , הבנתי שכל מה שלא אתן מעצמי לעשות לכם רק טוב, יהיה טיפה בים של כאב שאתם שרויים בו , ואפילו לצערי חלק עשו או ניסו לעשות מעשה של סיום הכאב , ואני נשארתי עם תחושת ריקנות בלב, תחושה של פיספוס מה שהאמנתי בו ללעזור מהנשמה ומהלב לזולת . אני מודה לארגון סהר-תמיכה על הקמתו כי בזכותו , קיבלתי את הזכות להכיר את כל המשפחה הנפלאה הזו, ותמיד תהיו איתי בלב כי המשפחה הזו היא המשפחה שלי לעד גם כשאני לא אהיה כאן, המשפחה הזו לימדה אותי המון על החיים, למדתי ממכם הכואבים מכל אחד ואחד, למדתי שיש בעולם גם אנשים טובים -סהרים שמאמינים כמוני באהבת הזולת ובנתינה , כאשר תלוש המשכורת שלהם הוא לא בשקלים, לא בדולרים, לא בשום מטבע מוכר , אלא אך ורק בחיוכים של מקבלי אהבתם אני כותבת ודמעות יורדות לי כל הזמן , כי לעולם לא ידעתי להיפרד, כל חיי תמיד נפרדתי במכתב פרידה=מוות לא רואים לא שומעים יותר, אך חני לימדה אותי והיא מוכיחה את זה עד היום, שפרידה-לא חייבת להיות מוות , פרידה לא חייב להיות ניתוק מוחלט, פרידה לא חייב להיות לא רואים ולא שומעים לעולם אז אני נפרדת ממכם עם דמעות בסוג הפרידה החדש שלמדתי, לא רוצה ללחוץ על כפתור שלח, קשה לי עם ההחלטה , פוחדת מפרידה אבל אולי חייבת ללמוד לעשות את זה כדי שלא אפחד להתחיל משהו חדש. אוהבת אותכם המון
רחל שבחרה להפסיק לחיות ליד החיים אלא בתוכם ורוצה להרגיש טוב ולא רק לשרוד.
אני כבר כמה ימים טובים, חושבת המון על כל התקופה בחיי במשפחת סהר ומרגישה שהגיע הזמן שלי להיפרד מהמשפחה, הדמעות מתחילות לזלוג כשאני כותבת את המכתב . חשבתי המון בשבוע שבועיים אחרונים, דיברתי עם המון אנשים, שמעתי הרבה דברים,מהסהרים כולם באמת אנשים מקסימים למרות שהרגזתי וכעסתי עליהם לפעמים, שחלקם הקטן רק קלטו אותי הכי טוב ככה הרגשתי בשיחות שלי (והצליחו להבין ולהתמודד עם העליות וירידות שלי, ולקלוט את הרגישות שלי מאחורי הכעס וההתקפות שלי לפעמים כשמשהו הציק לי ולא יכולה כמו כולם לבטא),מאמא, משי, מהרופא, מחברות לחיים,מחני, מעדי, מנוי, ועוד בטח שלא ציינתי, ומאנשים מהפורום השכן "להרגיש טוב". דיברתי אתמול עם חני וכהרגלה צדקה אתמול בטלפוןהגיע הזמן שאני צריכה לחזור לחיות נחתי מספיק כמו דב, ולא ספרים, ולא שיחות עם פסיכולוגים, ולא שיחות נפש ולא כלום, אני מכירה אותך רחל אם את תחליטי את תחיי ,שום דבר לא עומד בפנייך כשאת רוצה משהו, ואת ממש לא צריכה שירימו אותך הרמת את עצמך כל החיים, התעייפת בסדר נחת מספיק עכשיו תמשיכי לקום היא ליוותה אותי שנתיים בחיים-ידעה ושמעה והיתה חלק מכל הסודות שלי בחיים, אין משהו שהיא לא יודעת עלי, וראתה אותי בכל מצבי הרוח בשנתיים הקשות לחיי, ושמעה אותי המון בטלפון, וחטפה ממני המון המון פרידות כדי לא להפגע, (אני נפרדת לפני שנפרדים ממני ותמיד במכתב כי זה פחות מאיים),אם אני חושבת מי עוד הצליח להכיר אותי ככה מהרשת זה אילה(חברה שהכרתי מהרשת והפכה לחברה לחיים לרוב דרך הטלפון), ואם ברשת בלבד זה סהרה.סהרה יודעת עלי הרבה מעבר למילים הכתובות ככה הרגשתי תמיד, לפעמים לא הייתי מצליחה בשום אופן להסביר משהו והיא מצאה את הדרך להבין אותי, גם כשאני לא הבנתי את עצמי. הייתי איתכם אחים יקרים, חמישה חודשים, יום יום שעות רבות ביום, בפורום, בצט, באיסיקו, ועם כמה ממכם המיוחדים גם בטלפון.הכרתי אותכם, הרגשתי אותכם הרבה מעבר למילים הכתובות, תמיד חלמתי להכיר אנשים כמוכם,בתוכי אני מרגישה שאתם האנשים הכי הכי מקסימים בעולם, מלאי עוצמת רגשות, מלאי אכפתיות מהזולת, מלאי כאב, ויחלתי שאולי אולי אצליח לתת למי מכם קצת מהכוחות שלי, אולי אזכה לראות אותכם קצת יותר מחוזקים, מאמינים לפחות שיש עוד פתרון מלבד המוות, גם אם כרגע אתם לא יודעים מה הוא, אופטימים יותר רואים את האור. הבנתי שקטונתי , הבנתי שכל מה שלא אתן מעצמי לעשות לכם רק טוב, יהיה טיפה בים של כאב שאתם שרויים בו , ואפילו לצערי חלק עשו או ניסו לעשות מעשה של סיום הכאב , ואני נשארתי עם תחושת ריקנות בלב, תחושה של פיספוס מה שהאמנתי בו ללעזור מהנשמה ומהלב לזולת . אני מודה לארגון סהר-תמיכה על הקמתו כי בזכותו , קיבלתי את הזכות להכיר את כל המשפחה הנפלאה הזו, ותמיד תהיו איתי בלב כי המשפחה הזו היא המשפחה שלי לעד גם כשאני לא אהיה כאן, המשפחה הזו לימדה אותי המון על החיים, למדתי ממכם הכואבים מכל אחד ואחד, למדתי שיש בעולם גם אנשים טובים -סהרים שמאמינים כמוני באהבת הזולת ובנתינה , כאשר תלוש המשכורת שלהם הוא לא בשקלים, לא בדולרים, לא בשום מטבע מוכר , אלא אך ורק בחיוכים של מקבלי אהבתם אני כותבת ודמעות יורדות לי כל הזמן , כי לעולם לא ידעתי להיפרד, כל חיי תמיד נפרדתי במכתב פרידה=מוות לא רואים לא שומעים יותר, אך חני לימדה אותי והיא מוכיחה את זה עד היום, שפרידה-לא חייבת להיות מוות , פרידה לא חייב להיות ניתוק מוחלט, פרידה לא חייב להיות לא רואים ולא שומעים לעולם אז אני נפרדת ממכם עם דמעות בסוג הפרידה החדש שלמדתי, לא רוצה ללחוץ על כפתור שלח, קשה לי עם ההחלטה , פוחדת מפרידה אבל אולי חייבת ללמוד לעשות את זה כדי שלא אפחד להתחיל משהו חדש. אוהבת אותכם המון
