פרקים נבחרים 20.4.02- 14.4.02

[איה@]

../images/Emo41.gifפרקים נבחרים 20.4.02- 14.4.02../images/Emo41.gif

 

[איה@]

אני אפגוש אותה במקרה - חזרה לאזרחות

כך כותב Chunkage בחזרה לאזרחות ב-14.4.02 טיפה על עצמי ועוד משהו קטן... למרות שאני אף פעם לא אזדקק לה, למרות שרק הכאיבה לי, ארד על ברכי מדאגה, אבזבז את כל יומי כדי לראות את חיוכה. וכשהשמש מאירה הכל סביבה, מותירה אותי ללא כל דבר להציע. למרות שאני אינני במחשבותיה, למרות שהיא לא רוצה אותי בסביבתה, יצאתי לדרכי לחפש אחריה, רק בשביל לבדוק שהכל טוב והיא בטוחה, בטוחה מכל סכנה. השמש שוקעת מעל לקרב, השחר מפציע והכל כמו חדש. זה שיר של קינגס אוף קונביניס, ששמעתי אצל שוקי היום ופתאום הוא ממש הסתדר לי עם הספור שהיה לי עם מיה. ניסיתי לתרגם אותו לעברית וזה מה שיצא לי. בכל מקרה, הרמתי ידיים, הבנתי שאם אמצא אותה ביום מן הימים זה יהיה במקרה, ככה סתם בתל אביב או באיזה פאב. במקרה. או כמו שמאיר אריאל פעם אמר (ואני מצטט): "אני רוצה לפגוש אותה פתאום במקרה אחרי שכבר אשכח אותה כליל. אני רוצה שזה יהיה לגמרי במקרה- ילדה קטנה אהבתי בגליל." ותודה לכל מי שהאיר את עיני בנוגע לעניין זה. אגב, אני ערן ואני משוחרר בערך 3 חודשים. תמיד כתבתי אומנם לא בצורה מסודרת ולא תמיד ביומן, לשמחתי המקום הזה יעזור לי לשמור את הכל מסודר וגם לקבל טיפה תגובות - הדובדבן שבקצפת!

 

[ohad m]

בוקר טוב - תחילתו של יום חדש / איה

כך כותבת איה מהחצר של איה: חמש בבוקר. יום חדש. שבוע חדש. ציוץ של ציפורים. ריח של פריחה. חם. אמרו שיהיה שרב. שלווה. בכל מקום אחר בעולם התחלה כזו מובילה להמשך יום אופטימי ומאושר, במקרה הגרוע להמשך יום רגיל ושיגרתי אז למה אני יושבת כאן בחרדה? בשאלה - איך יעבור היום הזה? איזו תופת מחכה לנו בהמשך היום? למה אני מרגישה שהשלווה מזויפת?! ובעוד כמה שעות הכיעור והרוע ישלטו, וריח אבק השרפה ישתלט על ריח הפריחה? אני היא זו שמתחילה לאבד שפיות? אנחנו? העולם?........ בכל כלי התיקשורת ראיינו היום את המחבלת שלא הצליחה הסתכלתי עליה. וניסיתי להבין. כבר הרבה זמן אני חושבת על המתאבדים האלו. מנסה להבין את המסלול שהם עוברים. איך מרגיש בן אדם שיודע שבעוד כמה שעות הוא הולך למות? יושבת המחבלת, בחורה צעירה, רואים שפעם צבעה את השיער לבלונד, מי שצובעת שיער לבלונד היא: א. לא דתיה, ב. אחת שרוצה לחיות, שרוצה להראות יפה. היא לא יודעת מה לעשות בידיים. אותן ידיים שהיו צריכות להפעיל את המטען מתפתלות עכשיו בחוסר נוחות. איך היא מרגישה? היא שמחה שלא התפוצצה? שהיא חיה? או עצובה ומתוסכלת שלא הצליחה במשימה? היא אמא. ומוכנה שגם הבת שלה תהיה שהאידית. היא מדקלמת סיסמאות. לא בהצלחה גדולה. כאילו התכוננה למבחן ואחריו תשכח מה למדה. אין לה אש בעינים היא לא נראית לי פאנטית, אז איך? למה? אומרים שממסטלים אותם. אולי. אבל יצר החיים אמור לשלוט על כל סם. לפחות באינסטיקט. איך זה שהם לא מתחרטים? בורחים בדקה ה-90? מחליטים שהם רוצים לחיות! חרא של חיים.....אבל לחיות! לא מבינה את זה. עוד שאלה שמתרוצצת לי במח. העיתונאים. כתבי החדשות. איך הם מרגישים כשיש פיגוע? זו נקודה עדינה אני יודעת, ובכל זאת, הרי זו העבודה שלהם. כשיש ארוע הם מתעוררים לתחיה, מרגישים את האדרנלין זורם להם בדם. יש אקשיין. יש חדשות. זה לא עוד יום שיגרתי שמחפשים נושאים לדווח עליהם בנרות. מסקרן אותי איך הם מרגישים. מצד אחד כשיש ארועים יום העבודה שלהם עובר עליהם "בענין" בהתרגשות ביצירתיות. מצד שני הם בטח כואבים ומותשים שוב ושוב לחזור על התיאורים הזוועתים. מצד שלישי יום שיגרתי הוא יום עבודה משעמם...... ואף אחד לא אוהב "עבודה משעממת". אלו עובדות - רק כשיש חדשות רעות יש פריצה של חדשות, עוד לא קרה בהיסטוריה שהפסיקו שידורים והכניסו מבזק חדשות בגלל - שהמציאו תרופה שמצילה חיים. או שנולדה יצירת אומנות מדהימה. אולי לזה מתכוונים אלו שמתפללים לימות המשיח. זהו אני שומעת את עובד העיריה שמוציא את פחי הזבל מהחצר, ואת המשאית של תנובה שפורקת סחורה ע"י המכולת. זה הזמן לרדת לקנות לחמניה טריה, ולאחל שהיום יעבור בשלום. בוקר טוב עולם!

 

[איה@]

לילה יורד על העיר / אוהד- הבלוג

כך כתב אוהד מ- הבלוג-וובלוג עברי נושך ב-14.4.02 לילה יורד על העיר ירח נחבא בין צמרות של עצים ילדים שותקים, ילדים מתחבאים ואין אפילו צל, צל של רחמים. לילה אפל, לילה קודר, חם בחוץ, ואין אורות. הנשים פוסעות, שקטות אין שמחה, אין נגינות. נצנוץ של שחר, בין עננים, פס דק של אור, בין צמרות של עצים. אנשים זעים, עיניים נפקחות, אך אין תקווה, אין חלומות. הבוקר הגיע, בוהק ושורף כל האין מתעורר לחיים צמרות של עצים כורעות בפני החמה אנו סובלים בחום היוקד ולא יודעים על מה.

 

[איה@]

אשת המילואימניק......./לי

כך כתבה לי מ-כמעט ארבעים ב-15.4.02 יום זכרון - יום מוזר להתחלות חדשות ערב, כמעט יום הזכרון, בן הזוג אי שם בצו 8, לא ממש בלב הסכנה, 5 דקות ממנה, אבל היום כל המדינה זה חמש דקות ממנה אם לא פחות. כבר 16 יום שהוא שם, טקסי יום הזכרון בבתי הספר של הילדים בוטלו, האוויר עומד, ואני מעבר לעצב הממלכתי המחייב, תקועה עם דכאון אישי קטן וקטנוני שהולך ומשתלט עלי. הצורך להכנס לנישה של "אשת.." , אשת המילואימניק, אשת החייל האמיץ, ואז פתאום כתבה בעתון על בלוגים והחלטה שגומלת - זהו , במקום לחפש תרפיסטית טובה לכל תחלואי אוטוטו ארבעים שמשתלטים להם - זה המקום לבוא חשבון, עם עצמי בעיקר, איתכם, איתו, איתן, אולי אפילו עם הטאבו - הילדים, כאן לא מכירים ולא שואלים למחרת :מה עד כדי כך?...הגזמת הפעם" אז זה ניסיון בלי התחיבות לעתיד. המשך יבוא.

 

[איה@]

עצמאות / האוניברסיטה של אבשי

כך כתב אבשי ב- האוניברסיטה של אבשי ב-15.4.02 ברוב הערים בארץ החליטו העיריות והמועצות לבטל את חגיגות יום העצמאות אם זה בגלל בעיות בטיחות ואם זה כאות הזדהות עם כל אלה שנפלו בתקופת הלחימה האחרונה. אני יכול להבין אבל קשה לי לקבל את זה. אני חושב שאם ביום העצמאות שלנו אנחנו נשב בבית מפחד או מאבל, אין שום טעם למלחמה הזו כי הם נצחו אותנו כבר מזמן. יהורם גאון אמר בתוכנית הרדיו שלו ביום שישי שיש "לשמוח" ויש "להיות שמחים" ושכל אחד מהם הוא משהו אחר לגמרי. בתוך הלב מותר לנו להתאבל וצריך שככה יהיה, אבל כלפי חוץ אנחנו חייבים להמשיך ולהראות את השמחה והבטחון בנצחון ובצדקה. צריך שתהיה התשתית של השמחה ומי שמרגיש לא טוב עם זה לא חייב להשתתף, אבל לא חס וחלילה להראות לאויבים שלנו שנחלשנו ושגם ביום העצמאות שלנו אנחנו לא עצמאיים. אם הם יגרמו לנו לשבת בבית, מה כ"כ עצמאות ביום העצמאות הזה?

 

[איה@]

עצמאות / ...Nevermind

כך כתבה ...Nevermind ב-17.4.02 חג עצמאות שמח עבר יום הזיכרון. עמדתי בצפירה, בטקס, ואז ישבתי, ושוב קמתי כי יש שתי צפירות, ואז ישבתי שוב, ועמדתי לשירת התקווה ותם הטקס. טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. זה משהו שקשור לכולנו, בהתחלה לא כ"כ, אח"כ מישהו מוכר נהרג, אולי יותר אולי פחות, אח"כ גדלים יותר ואז כל החבר´ה בצבא, ואז כל החברים במילואים. בסופו של דבר זה יגע בכולנו וכנראה ימשיך לפגוע ולהכות בנו במשך הרבה בזמן. ואני? אני קמה ועומדת, ושוב יושבת ועומדת ושוב יושבת ועומדת והולכת. לא יודעת, זה פשוט לא מרגיש לי נכון. אני בטח אמצא יום אחד את מה שכן נכון לרגעים האלה. עכשיו- ערב יום העצמאות. אני בבית כי מלאי הכוחות הנפשיים שלי, ובמידה מועטה גם הפיזיים קצת התרוקנו בימים האחרונים. כרגיל, הם בעיקר מתרוקנים, אבל לפעמים גם מתמלאים קצת. טוב, זאת הסיבה שאני בבית, ורוב האנשים מפחדים לצאת החוצה, אז הרבה אנשים בבית. רוב החברים שלי בבית. רובנו בבית. אנחנו מאוחדים, סוף סוף. כולנו באותו המקום, בבית. דגל תלוי בבית, כמו שצריך. אני מרגישה יום העצמאות. למען האמת אני גאה כמו תמיד, וכלום לא השתנה, איכשהו, למרות המצב. יוצא לי להסתובב הרבה בירושלים, והיא פשוט עושה לי טוב העיר הזאת. אני מרגישה כמה שאני אוהבת את העיר הזאת. אני אוהבת את הצפון הירוק, ואת המדבר הנקי, ואת המרכז, ואת הארץ היפה הזאת לעזאזל. את ה-ר-ו-ח שלה, ואת הגשם שלה, והשמיים שלה, והאדמה שלה, והכל שלה (חוץ מהשמש, חם לי ואני שונאת את זה). ולא, אין לי כ"כ תלונות נגד המנטאליות הישראלית.. לפעמים זה מעצבן, לפעמים זה בכלל לא. לפעמים נעים לראות, לפעמים לא. עם כל הדברים האלה יש ריח של הארץ, וההרגשה של הארץ וכל אלה עושים לי טוב. רוב הזמן. וזה מספיק. הארץ הזאת טובה בשבילי כמו שהיא. ככה. כן, אני חתיכת פטריוטית מטומטמת. אז מה? אז יום עצמאות שמח לכולם.

 

[איה@]

מכתב גלוי / חמדה ממקרו קוסמוס

כך כתבה חמדה ממקרו קוסמוס ב- 16.4.02 התגלגל לידי המכתב הבא, ואני רק מצטערת שלא אני היא שכתבה אותו קודם . מכתב גלוי אל העולם, מאת אזרח ישראלי עולם יקר, אני מבין שאנחנו, כאן בישראל, ממש עולים לך על העצבים. נראה שאתה ממש באמת מרוגז עלינו, ואפילו כועס (משתולל מכעס?) ואכן, נראה שכל כמה שנים אנחנו מרגיזים אותך מחדש... היום, זה ה"דיכוי האכזרי של הפלשתינאים", אתמול זו היתה לבנון, לפני כן היתה הפצצת הכור הגרעיני בעיראק, ומלחמת יום כיפור, ומבצע סיני. נראה כאילו שיהודים מנצחים, ותודות לכך ממשיכים לשרוד, פשוט מביאים לך את הסעיף.. כמובן, עולם יקר, שהרבה לפני שהיתה ישראל, היו אלה היהודים שהרגיזו אותך. הרגזנו את העם הגרמני, שבחר את היטלר, והרגזנו את העם האוסטרי שהריע לו כל הדרך לתוך וינה. הרגזנו אוסף שלם של עמים סלאבים - פולנים, סלובקים, ליטאים, אוקראינים, רוסים, הונגרים ורומנים, ואפשר עוד להסתכל רחוק רחוק אחורה אל תוך היסטוריה שלמה של רוגז עולמי בגללנו. הרגזנו את הקוזאקים של חמלניצקי ששחט עשרות אלפים מאתנו בשנים 9-1648. הרגזנו את הצלבנים, שבדרכם לשחרר את ארץ הקודש טבחו בנו במספרים שלא ניתן לנקוב בהם. במשך מאות שלמות הרגזנו את הכנסייה הקתולית, שעשתה כל שביכולתה כדי להגדיר את היחסים בינינו לבינה באמצעות האינקוויזיציה. והרגזנו גם את אויב הכנסייה הגדול, מרטין לותר, אשר בקריאתו לשרוף בתי כנסת ויהודים בתוכם, גילה רוח נוצרית אקומנית לתפארת. ובגלל שכל כך התרגזנו מהעובדה שאנחנו מרגיזים אותך, עולם יקר, החלטנו "לעזוב" אותך, ולהקים לנו מדינה יהודית. ההגיון שמאחורי זה היה, שאם מגע קרוב בינינו, כתושבים-זרים במדינות השונות המרכיבות אותך, כל כך מרגיז אותך, מעצבן ומפריע לך, מה יותר טוב מאשר להפגין את אהבתנו לך בכך שנעזוב אותך, ואולי כך גם נגרום לך לאהוב אותנו? ככה החלטנו לבוא הביתה, לאותה מולדת ממנה נזרקנו 1900 שנה לפני כן, על ידי העולם הרומאי, שכנראה גם הוא היה מרוגז עלינו. אבל מה, עולם יקר, נראה שממש קשה לרצות אותך. גם כשנפרדנו מהפוגרומים שלך, מהאינקוויזיציה, מהצלבנים ומהשואה, ופרשנו מן העולם הגדול כדי לחיות בדד במדינה הקטנה שלנו, מסתבר שאנחנו ממשיכים להרגיז אותך. עכשיו אתה מרוגז על שאנחנו "מדכאים" את הפלשתינאים המסכנים. אתה כועס עלינו כעס רב בשל העובדה שאנחנו לא משחררים את שטחי 1967, מה "שמהווה בבירור" מכשול לשלום במזרח התיכון. מוסקבה מרוגזת וגם וושינגטון מרוגזת. הערבים ה"רדיקאלים" מרוגזים, והנחמדים, המצרים המתונים, גם הם מרוגזים. ובכן, עולם יקר, אנא קח בחשבון גם תגובה של יהודי נורמלי מישראל: בשנים 1920, 1921, ו - 1929 לא היו קיימים שטחי 1967 כדי לסכל את השלום בין יהודים לערבים. נכון, גם לא היתה אז מדינה יהודית שתרגיז מישהו, אבל אותם פלשתינאים "מדוכאים" שחטו עשרות יהודים בירושלים, ביפו, בצפת ובחברון. 67 יהודים נטבחו ביום אחד בחברון בשנת 1929. עולם יקר, מדוע שהערבים/הפלשתינאים - יטבחו 67 יהודים ביום אחד בחברון ב - 1929? היתכן שזו תגובתם הכועסת כלפי התוקפנות הישראלית של 1967? או, מדוע נרצחו 510 יהודים - גברים נשים וילדים - על ידי פורעים ערבים בין השנים 1936 ל - 1939? האם זה יכול להיות בגלל רוגזם של הערבים על 1967? וכשאתה, העולם, הצעת, במסגרת האו"ם, תוכנית חלוקה בשנת 1947, שתיצור "מדינה פלשתינאית" לצד ישראל הקטנטנה, והערבים צעקו "לא" ויצאו למלחמה, והרגו 6000 יהודים - האם גם "התרגזות" זו נגרמה בגלל התוקפנות של 1967? ודרך אגב, עולם יקר, מדוע לא ראינו ושמענו אותך מתרגז אז? הפלשתינאים המסכנים, אשר היום הורגים יהודים במטעני נפץ ופצצות תבערה ואבנים, הם אותם אלה שגם כאשר היו בידיהם כל השטחים אותם הם דורשים היום, ניסו לזרוק את כל המדינה היהודית לים. אותם פרצופים מעוותים משנאה, אותה קריאה של "איטבח אל יאהוד" שאנחנו רואים ושומעים היום, נראו ונשמעו כבר אז. אותם אנשים, אותו חלום: להשמיד את ישראל. על מה שהם נכשלו לעשות אז, הם ממשיכים לחלום היום, ובכל זאת - לנו אסור "לדכא" אותם. עולם יקר, עמדת מן הצד בזמן השואה, ועמדת מן הצד ב - 1948 כאשר שבע ארצות יצאו נגדנו למלחמה שהליגה הערבית השוותה אותה בגאווה רבה לטבח המונגולי. עמדת מן הצד ב - 1967 כאשר אספסוף פרוע בכל בירה ערבית, הריע בטירוף לנאצר שנשבע לזרוק את היהודים לים. ואתה תמשיך לעמוד גם כן מן הצד מחר, אם ישראל תהיה על סף השמדה. ומאחר ואנו יודעים כי השמדת ישראל היא חלומם היומיומי של הערבים-הפלשתינאים, אנחנו נעשה כל מה שביכולתנו כדי להמשיך לחיות במדינה שלנו. אם זה מטריד אותך מאד, עולם יקר, חשוב על כמה פעמים לאורך השנים הטרדת אתה אותנו. ובכל מקרה, עולם יקר, גם אם באמת אנחנו מטרידים אותך כל כך, דע לך כי כאן בישראל יש יהודי אחד, שזה ממש לא מזיז לו. על החתום: אריאל בן עטר, ישראל.

 

[איה@]

יום הזיכרון /מנצו - הגיגים

כך כתב מנצו מ-הגיגים ב-16.4.02 יום הזכרון ישבתי מרותק לטלויזיה וביני לבין עצמי הרגשתי שאני מתחבר בנשמתי לסיפוריהם של הנופלים. הרגשתי את המשא הכבד מנשוא יחד עם ההורים, האחים והאחיות. והנטל היה קשה מאד. במעבר חד עברנו לארועי יום העצמאות. ואני שואל את עצמי, כיצד ניתן למחות את אותן דמעות של צער ולנגבן בדמעות של שמחה ? אך כנראה אלה הם חיינו, אנו מטלטלים בין יאוש לתקווה משחר נעורנו. אינני מאמין שיש עוד עם עלי אדמות שישווה לנו והדבר ממלא את ליבי גאווה. אין כאן שאלה של ימין ושמאל, של דתי או חילוני או של בן עדה זו או אחרת. היום יותר מכל יום, נדחקות הצידה כל המחלוקות והתחושה היא שהגוף מתמלא מעצמו שוב והופך לחלק אחד שלם . התחושה מעניקה לך עוצמה וכוח לשאת את כל מה שעובר עלינו ומכאן חוסנו של העם הזה המעניק לכל אחד מאתנו את הכוח. זוהי היתה עוצמתו של העם הזה, אני משוכנע שמחר תחזורנה אותן בעיות ואותם לבטים, אך היום יותר מכל יום , אנו זקוקים לאותו חיזוק הנותן לנו את הכוח להמשיך. ביום כזה אני גאה להיות בן לעם היהודי.

 

[איה@]

מכבי ניצחה / ...Nevermind

כך כתבה ...Nevermind ב-19.4.02 מכבי ניצחה החיוך בדרך כלל לא היה מופיע ליד צמד המילים שלמעלה, וגם בדרך כלל לא הייתי אומרת אותם- כי זה פשוט לא היה מעניין אותי. אני לא חובבת כדורסל, וגם לא חובבת את רוב סוגי הספורט. אני כן אוהבת לרוץ- אבל במטרה לשרוף קלוריות. לא ´כפת לי אם מכבי תפסיד או תנצח. הגאווה הלאומית לא מציפה אותי כשהם מנצחים. למען האמת זאת קבוצה יותר זרה מישראלית. השחקנים הטובים הישראלים שלהם בדר"כ באים מגליל עליון, והם לא ממש מגדלים שחקני בית פנטסטיים. חוץ מזה, אם כבר כדורסל, אז בטח לא מכבי. כי אני חולה על ירושלים בנשמה ובדם ובראש ובלב ובאיפה לא- ומכך שהבחירה שלי תהיה בהפועל ירושלים. אבל הפעם. הפעם הניצחון שלהם עשה לי טוב. על הצלב קרס= מגן דוד, על דגלי פלסטין, על הקריאות הגזעניות, והאווירה הדי עויינת שם. חה, מגיע להם. דווקא . יריקה די מושלמת בפרצוף של כל המניפים למינהם. שיקפצו ותודה למכבי ת"א.