פריקת נשקים אחרונה/ עמרי
עמרי מ
מלך ליום אחד כותב: נו, אז בשעה טובה סיימנו טירונות. האמת? אחד החודשים היותר יפים בחיי ואני בהלם שאני בכלל מעלה את המשפט על שפתיי. הפחדים, החששות, המשברים, הכמעט-קפיצה-מקומה-שלישית-במסיבת-גיוס וכל שאר השטויות שחלפו במוחי עד אירועי העשרים וארבעה באפריל 2002, הלכו ולא ישובו עוד. עשיתי את זה, ואפילו עם חיוך גדול על הפרצוף! אוהל אפלולי, 17 נערים זרים, כולם הולכים לקורס חובלים, מורעלים חבל על הזמן, ואני. לא יכלו לשים אותי באוהל יותר נכון מזה. משה ושלומי עושים כל לילה תחרות נפיחות משמאלי, אלכס לא יודע כמעט עברית ובועז היתום מאב מימיני, מולי בזה אחר זה איתי הרכלן, אמיר הליצן, אורי החנת"ר הבתול, גיא-גיא הדיקטטור הלאומני, ירון המתנחל, חגי הסאדיסט (אני נראה כמו צ´ה גווארה?), ועוד כמה אנשים לא חשובים שרק מגדילים את המרחק ביני ובין אסי, החתיך העולמי (היה ברור שהוא סטרייט!!!). בימים הראשונים לא ידעו איך לאכול אותי, בימים האחרונים לא נתנו לי לצאת משדה ראייתם... גיל ריבה. ככה הם קראו לי, היו הולכים אחריי לכל מקום ולוחשים "לימו... לימו... לימוזין..." כעסו עליי כשהשוואתי את סמלי המדינה לאם של מקדונלד´ס. לא הבינו אותי כשכולם הלכו להתרחץ בתא מקלחות אחד, ואני מעדיף להתרחק מכולם בתא אחר. תמהו בכל פעם שאמרתי מילה נו-רא גבוהה כמו אינטגרציה או נרקיסיזם. אבל כשהעברתי את שיעור המורשת קרב על מבצע אנטבה, שבעים זוגות עיניים נישאו אליי בהערצה, ובשבת ויתרו על כדורגל בשביל לדבר איתי על הספר החדש של מיכל גוברין (הבזקים... מומלץ בחום). וכשירדתי למצב שתים אנשים נוספים ירדו גם בכוונה, וכשרציתי כתף איתנה עמדו לצידי בשורה ישרה. "בוא איתנו לחובלים, ניקח אותך במסעות על אלונקה" כך אמר אחד, אחר הציע שאהפוך להיות הפקידה הפלוגתית שלהם. אילו רק יכולתי... אולי הייתי איתם בסך הכל ארבעה שבועות, והם עומדים להיות ביחד עוד שש שנים, אבל אני כבר חתום אצלם רשמית כאח שווה בין אחים. חודש מצויין, הגדרתי לחברים חודש מצויין שייחרט בליבי לכל החיים ועכשיו כאן לבד, מדליק סיגריות בשרשרת חושב על מה שיהיה מחר, ואיך אסתדר במחלקה אחרת כל האחים שלי עושים עכשיו שבת ראשונה בלעדיי ואני בטוח שכמוני אליהם, גם הם מתגעגעים אליי וחכמים מתוך הרשת הבטיחו לי שיהיה בסדר תאמינו לי שלא חשבתי שבאמת יתגשם המסר עמרי (עוד לא ראינו מים, טירונות חובלים אפריל 02´)
