כך כתב אור ב- העולם על פי אור ב- 23.6.02 מפגש פיסגה במגרש החנייה פגשתי השבוע את אלוהים. זה קרה כשיצאתי מהסופרמרקט, עם ידיים עמוסות בשקיות פלסטיק נוטות להיקרע. הוא עמד במגרש החנייה ליד המכונית שלי ונראה שקוע במחשבות. זה היה יום חם במיוחד, ובהתחלה לא זיהיתי אותו, כי כבר עבר המון זמן מאז שראיתי תמונה שלו כשהייתי בכיתה ב´, אבל כשהתקרבתי לאוטו, מתנשף ומזיע, ישר קלטתי שזה הוא. הוא היה די גבוה, לבוש בג´ינס מהוה וחולצת טריקו עם הדפס של איזו להקה משנות השמונים. הוא היה מזוקן, כמו שזכרתי, אבל זקנו נראה מדובלל משהו. לא היה לי נעים להתחיל לדבר אתו, בכל זאת זה אלוהים והוא בטח יודע שאני מעולם לא הייתי טיפוס מאמין, אבל הרגשתי שאני חייב לשאול אותו כמה שאלות. "תגיד," שאלתי, "אתה יודע מה השעה?" הוא העיף לעברי מבט תמה, "כן." כל כך טיפוסי. תמיד הוא אהב לתת תשובות מעורפלות, שלא ממש עונות על השאלה ששאלת. היה לו גם שמץ של מבטא שלא הצלחתי לזהות. החלטתי לנסות שוב. "תסלח לי..." "מה?" "יש לך אש?" "לא, אני לא מעשן." לפחות הפעם הוצאתי ממנו יותר מהברה אחת. מספיק עם הגישושים, תפוס את עצמך בידיים ודבר דוגרי! "תגיד..." "המממ?" "אתה אלוהים, נכון?" "זה תלוי איך אתה מסתכל על זה," הוא ענה. "בדרך כלל כן, אבל אני בחופש עכשיו." "לא ידעתי שאתה יכול לקחת חופשות בתפקיד שלך," אמרתי בפליאה. "זה די קל כשאתה מחליט מהם החוקים ומשנה אותם לפי ראות עיניך," הוא ענה, וזיק שובב נדלק בעיניו, "הנה, תראה." הוא הניד בראשו לכיוון הצד השני של מגרש החנייה והקיש באצבעותיו. הפניתי מבטי לכיוון אליו סימן והספקתי לראות איך פח זבל שעמד ליד קיר הסופרמרקט הופך ליונה לבנה. היונה הביטה סביבה בבלבול למשך מספר שניות ואז פרסה כנפיה והתעופפה לה משם. אחרי שהיא נעלמה, הסתובבתי חזרה אל אלוהים. "טריק נחמד, אבל אני עדיין לא חושב שאתה יכול לקחת עכשיו חופש." "למה לא?" "אני לא יודע אם אתה קורא עיתונים," אמרתי בעודי פותח את מכסה תא המטען ומכניס את השקיות לאוטו, "אבל המצב עכשיו די מחורבן. הכלכלה על הקרשים, אנשים מתפוצצים על ימין ועל שמאל, והשחיתויות במדינה חוגגות." "נו, ולמה זאת הבעיה שלי?" "מה זאת אומרת למה? אנחנו העם הנבחר, לא? הבטחת לנו את הארץ הזאת, אתה לא יכול להתעלם ממה שקורה כאן!" "אוף, עוד פעם ´הבטחת לנו את הארץ הזאת´. אולי תפסיקו עם זה?" אמר אלוהים בכעס. סגרתי את תא המטען בטריקה, "מה אתה מתרגז? הבטחת, אז תקיים. מה שפייר פייר." "הבטחתי. הבטחתי," הוא סינן, ולפתע הרים את קולו, "רבאק, ארבעת אלפים שנה כבר עברו, אולי תרדו ממני כבר? נשבר לי הזין מהשטויות שלכם. אז הבטחתי, אז מה? הייתי אז אל צעיר והייתי צריך עם, אז אמרתי מה שרציתם לשמוע. אפילו עזרתי לכם קצת בהתחלה, שלא תגידו שאני סתם אל ותלכו לאלים אחרים, אבל ריבונו של עולם, כמה אפשר?" הוא החל לנופף באצבעו מול פרצופי. אני שונא שמנופפים אצבעות מול פרצופי. פתחתי את הדלת בצד הנהג ונעמדתי ליד האוטו הפתוח, מחכה שגל החום המחניק שעלה מתוכו יתפוגג. "זה בכלל לא עניין של זמן," השבתי, "זה עניין של הפרת חוזה. יש לנו התחייבות שלך בכתב שזאת ארץ הבחירה ושיש לנו זכות ראשונים עליה, אז אין פה בכלל ויכוח. ובכלל, בתור אל אתה צריך להפגין קצת אחריות ציבורית, ולא לצאת לחופש דווקא עכשיו." "לכו קיבינימט," הוא צעק, "חופשה ראשונה שאני לוקח בארבעת אלפים שנים. יש לך מושג כמה עבודה זה לנהל עולם שלם?! ואף אחד, חוץ מהספורטאים, לא אומר תודה אף פעם!" נכנסתי לרכב והתנעתי אבל השארתי את הדלת פתוחה, מחכה שהמזגן יצנן את האוטו הלוהט, "תראה, זה לא שאני לא מעריך את כל העבודה שלך. פשוט אני קצת מאוכזב מאיך שיצא העולם בינתיים. היה יכול להיות יותר טוב." "תנסה אתה פעם להיות אלוהים," הוא סינן לעברי, "ותראה שזה לא כל כך פשוט. זאת עבודה שדורשת המון ריכוז, יכולת ניתוח ואינסטינקטים בריאים..." "כן, כן, תפסיק לחרטט, הייתי במספיק ראיונות עבודה. אם זה היה תלוי בי, היית עף מכאן על טיל והיינו בוחרים אל חדש." "תפסיק לאיים עלי באיומי סרק, אתה יודע טוב מאוד שאין לכם שום סיכוי להיפטר ממני. ואם תנסו, ישר אני שולח לכם כמה מגיפות, או אולי עושה מדודו טופז ראש ממשלה." "יופי, ממש בוגר," הפטרתי. סגרתי את הדלת והעברתי הילוך לרוורס, והתחלתי לצאת ממגרש החניה. הוא רץ אחרי לכיוון היציאה ונופף בידו. עצרתי ופתחתי חלון. "מה אתה רוצה?" הוא התנשף לרגע ושאל, "יש לך סיגריה?" "חשבתי שאתה לא מעשן..." "נו," הוא חייך, "אז שיקרתי. עוד לא למדת לא להאמין לכל מה שאלוהים אומר?" הכנסתי לראשון ולחצתי על דוושת הגז. השארתי אותו עומד שם בפתח מגרש החנייה, מקלל נמרצות. אם כבר אל נקם, אז שישלם.
