נוי-נוי, מוירטואל קרמבו, כתבה: שנה לוירטואל קרמבו (*נכתב ב-7.10, עקב אילוצים טכניים מפורסם כעת, אנג´וי) ביום הזה ממש, לפני שנה, כתבתי לראשונה בוירטואל קרמבו. הו, הו, איך שגלגל מסתובב לו. תודה שהגעתם לטקס הדלקת המשואה. ואללה, שנה. אולי כדאי שאפסיק לחפש את הסמליות, את סגירת המעגלים, את ימי השנה לכל פיפס שאי פעם הוציא אותי מהשגרה. לא שהיו כל כך הרבה כאלה, אבל אני באמת צריכה להפסיק עם זה, כי אז זה יכול להוביל לאותן מחשבות נוראיות של "רבאק, שנה- שנה שלמה מאז אוקטובר 2001- ולא קרה כלום! איך??" ומה רציתי שיקרה, בעצם? הכלל הראשון בחיים עצמאיים הוא שאם לא תעשה משהו- שום דבר לא יקרה; ולמה כל כך קשה לי להודות בפני עצמי שהשנה החופשית שלקחתי מהריל וורלד היא בעצם אחד הדברים הכי טובים שקרו לי? לראשונה יכולתי פשוט לעצור ולהריח את הפרחים, כמו שאומרים. יכולתי לחשוב הרבה. ללעוס רעיונות. איזו תחושה נוראית זו כשהזמן בורח מבין האצבעות, לא ככה? ואני יכולתי למתוח כל דקה וכל שניה. יכולתי להקדיש את הזמן שלי לבילויים נטו. לאנשים. סתם לשבת בסלון, להשעין את הראש על הכתף של אמא שלי, לצפות בבני המשפחה שלי עסוקים איש-איש בענייניו ולהרהר: שרק יישאר ככה. אני רוצה שזה יישאר ככה תמיד. היה לי טוב השנה. האמת היא איפושהו בין שכנוע עצמי לכנות. אבל אני לא מתחרטת. יאללה, כוסאמו, לא מתחרטת על כלום. ממילא לא אוכל לשנות את זה. תזכירו לי לקרוא את זה בפעם הבאה שאתהה בקול רם לאן החיים שלי נעלמים ולאן אני מדרדרת אותם. ** אוקטובר 2001. נשענת על היד ונזכרת בחיוך. נראה כל כך רחוק. כל כך אופטימי. הייתי מאושרת לחלוטין. זה כל כך אידיוטי להתרפק על העבר רק מפני שהוא עבר ואח"כ סתם נהיה יותר גרוע, אבל אני נזכרת וטוב לי. איך גיליתי את עולם הבלוגים לראשונה, איך פתחתי את הדפיוצר בסטייג´. התרגשתי כל כך וכל תא בגוף שלי היה ספוג ב"היי" נפלא. התלהבות כזאת, חסרת מעצורים (עברי לידר). איך משחזרים את ההרגשה הזאת? והנסיבות, הנסיבות היו כולן לטובתי. עמדתי להשתחרר. ביליתי בחברת אנשים שאהבתי. נועה, שלעולם לא אשכח לה את הסוויץ´ שעשתה לי באישיות כשהיינו בצבא, בלי שתדע אפילו, עברה אז לגור בשכירות בב"ש כדי ללמוד באוניברסיטה. כמה חודשים אח"כ אמנם החליטה שזה לא בשבילה וארזה את עצמה בחזרה לאשדוד, אבל אז עוד חשבתי שזה יימשך. והיה לי כל כך נחמד לחשוב שהיא בסביבה. מוזר. תמיד כשאני חושבת שהיא תישאר בסביבה עוד הרבה היא עוזבת. מדגדג לי באצבעות לשלוח לה סמ"ס, להרים לה טלפון. אני אעשה את זה רק כשאתחיל ללמוד. זה המקום לומר, שאיפושהו בדצמבר 2000 שיעמם לי נורא, והייתי שולחת לה סמ"סים בשביל להעביר את הזמן. פעם דיברנו על זה שקרמבואים זה אחלה של דבר, אז כמה ימים אחרי זה, בהתקפת השיעמום, שלחתי לה הודעה: "I´m sending you a virtual krembo. mat´im?" היא, בתגובה, שלחה לי חיוכון וכתבה ליד "let it be". זהו, זה כל הסיפור, ואחר כך צץ לי השם הזה בראש כשפתחתי את הבלוג ואפילו לא זכרתי באותו הרגע מאיפה הוא הגיע. אבל אני סוטה מהנושא. וגם בכלל. העניין הוא, שאני לא זוכרת מתי הייתי ב"היי" כזה, כמו לפני שנה, כשפתחתי את הבלוג ואת הדפיוצר. זאת פשוט היתה אופוריה לא נורמלית. להסתער על המקלדת, ולכתוב קטעים. בהתחלה קצרים, אחר כך ארוכים יותר. רציתי לכתוב כמעט כמו שרציתי לנשום. בקושי עמדתי בפיתוי לפרסם כמה קטעים בבלוג באותו היום. אני זוכרת שהסתכלתי על אנשים ברחוב ואמרתי לעצמי "ולחשוב שאין להם בלוג!..." בוא´נה, איך הם חיים, האנשים האלה, בלי לתעד כל מה קורה להם וכל מה שעובר להם בראש?
