אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
פרקים נבחרים
- פותח הנושא איה@
- פורסם בתאריך
הכרת טובה סוג של אומנות/אי אפשר
כך כתבה שלי מאי אפשר ב-4.8.02 הכרת טובה היא גם סוג של אומנות הבלוג נכתב ב- 4/8/2002 בשעה 04:27 אחי וגיסתי חזרו מפראג והביאו איתם את הבושם FlowersByKenzo במיוחד בשבילי כאות תודה על השמירה על האחיינית. אני אוהבת את הבושם הזה וכבר מזמן חשבתי לעצמי שלא יזיק אם יהיה לי אותו. הריח שלו מדהים והוא גם מעוצב יפה שזה פשוט עבירה לא לקנות... אבל יותר משאני אוהבת את הבושם ואת הריח אני אוהבת את העובדה שיש אנשים שיודעים שלא הכל מגיע להם, ואם עשו להם משהו טוב מותר להם להגיד תודה. האמת היא שהייתי מופתעת. אני לא חושבת שכל אחד שנוסע לחו"ל לשבוע צריך לחזור עם מתנות לחלק לכל הסביבה. זה לא הוגן, זה תובעני ולדעתי זה מוציא את כל החשק לנסוע... אבל כל-כך חימם לי את הלב לדעת שהם פשוט מעריכים את זה, מבינים שהיה לא קל ורוצים להביע את התודה שלהם. בפרט שאני מכירה מקרוב (יותר מדיי מקרוב...) אנשים שלא ממש יודעים איך לעשות את זה. אחותי הגדולה היא אחת מהאנשים האלה. היא הרבה מאוד פעמים מבקשת שאבוא לעזור לה, שאשמור על הילדים, שכשהיא וגיסי יסעו לבית מלון לנוח אני אשאר עם כל הילדים (בד"כ שישה. עכשיו כבר יש שבעה). לפעם אחת הייתם עדים, אבל היו עוד הרבה פעמים שלא כתבתי עליהן. אני באה, מזיעה, מתאמצת, בפירוש מקריבה מזמני, ולה זה כל כך ברור וכל כך טבעי שכך צריך להיות, שלפעמים אפילו את המילה "תודה" היא שוכחת להגיד. בפעם האחרונה היא פשוט לא אמרה כלום אחרי שהלכתי. כעסתי עליה באמת. יומיים אחר כך היא מתקשרת ובמקרה (אין מקרה...) אני עניתי לה לטלפון. היא שאלה אותי אם התאוששתי מהטיפול בילדים. עניתי לה שעדיין לא התאוששתי מזה שהיא לא טרחה לומר תודה (זה באמת התבטאות עדינה לעומת מה שהרגשתי) אז היא אמרה: "מה? לא אמרתי תודה? זה הרי ברור שאני מודה!" אמרתי לה רק "לא, לא אמרת" ובלב חשבתי לעצמי שמעניין מה היה קורה אם זה רק היה ברור שאני באה אבל לא באה באמת... הכי מעניין בכל הסיפור, שאנשים שלא יודעים להחזיר טובה או להכיר טובה עוד מתפלאים בסוף למה הרבה פעמים הם מקבלים את ה"לא"... אני לא חושבת שמישהו שעשו לו טובה צריך להיות מודאג כל חייו, אני גם לא חושבת שצריך כל פעם להביא בושם קנזו... אבל אין לי ספק שאם מישהו עשה לך טובה מותר וצריך להגיד תודה מכל הלב, ולהרגיש שאתה בהחלט חייב לו משהו. ואם הוא עשה לך משהו גדול אסור לקבל את זה כמובן מאליו. יש אנשים שיודעים את האומנות הזאת היטב, ויש אנשים שחייבים ללמוד אותה בדחיפות.
כך כתבה שלי מאי אפשר ב-4.8.02 הכרת טובה היא גם סוג של אומנות הבלוג נכתב ב- 4/8/2002 בשעה 04:27 אחי וגיסתי חזרו מפראג והביאו איתם את הבושם FlowersByKenzo במיוחד בשבילי כאות תודה על השמירה על האחיינית. אני אוהבת את הבושם הזה וכבר מזמן חשבתי לעצמי שלא יזיק אם יהיה לי אותו. הריח שלו מדהים והוא גם מעוצב יפה שזה פשוט עבירה לא לקנות... אבל יותר משאני אוהבת את הבושם ואת הריח אני אוהבת את העובדה שיש אנשים שיודעים שלא הכל מגיע להם, ואם עשו להם משהו טוב מותר להם להגיד תודה. האמת היא שהייתי מופתעת. אני לא חושבת שכל אחד שנוסע לחו"ל לשבוע צריך לחזור עם מתנות לחלק לכל הסביבה. זה לא הוגן, זה תובעני ולדעתי זה מוציא את כל החשק לנסוע... אבל כל-כך חימם לי את הלב לדעת שהם פשוט מעריכים את זה, מבינים שהיה לא קל ורוצים להביע את התודה שלהם. בפרט שאני מכירה מקרוב (יותר מדיי מקרוב...) אנשים שלא ממש יודעים איך לעשות את זה. אחותי הגדולה היא אחת מהאנשים האלה. היא הרבה מאוד פעמים מבקשת שאבוא לעזור לה, שאשמור על הילדים, שכשהיא וגיסי יסעו לבית מלון לנוח אני אשאר עם כל הילדים (בד"כ שישה. עכשיו כבר יש שבעה). לפעם אחת הייתם עדים, אבל היו עוד הרבה פעמים שלא כתבתי עליהן. אני באה, מזיעה, מתאמצת, בפירוש מקריבה מזמני, ולה זה כל כך ברור וכל כך טבעי שכך צריך להיות, שלפעמים אפילו את המילה "תודה" היא שוכחת להגיד. בפעם האחרונה היא פשוט לא אמרה כלום אחרי שהלכתי. כעסתי עליה באמת. יומיים אחר כך היא מתקשרת ובמקרה (אין מקרה...) אני עניתי לה לטלפון. היא שאלה אותי אם התאוששתי מהטיפול בילדים. עניתי לה שעדיין לא התאוששתי מזה שהיא לא טרחה לומר תודה (זה באמת התבטאות עדינה לעומת מה שהרגשתי) אז היא אמרה: "מה? לא אמרתי תודה? זה הרי ברור שאני מודה!" אמרתי לה רק "לא, לא אמרת" ובלב חשבתי לעצמי שמעניין מה היה קורה אם זה רק היה ברור שאני באה אבל לא באה באמת... הכי מעניין בכל הסיפור, שאנשים שלא יודעים להחזיר טובה או להכיר טובה עוד מתפלאים בסוף למה הרבה פעמים הם מקבלים את ה"לא"... אני לא חושבת שמישהו שעשו לו טובה צריך להיות מודאג כל חייו, אני גם לא חושבת שצריך כל פעם להביא בושם קנזו... אבל אין לי ספק שאם מישהו עשה לך טובה מותר וצריך להגיד תודה מכל הלב, ולהרגיש שאתה בהחלט חייב לו משהו. ואם הוא עשה לך משהו גדול אסור לקבל את זה כמובן מאליו. יש אנשים שיודעים את האומנות הזאת היטב, ויש אנשים שחייבים ללמוד אותה בדחיפות.
צדק אמריקאי / רדיקלים חופשיים
כך כתב אמיר מרדיקלים חופשיים ב- 4.8.02 צדק אמריקני (אגדה אורבנית) אוגוסט פה ושכלי מתייבש. החדשות המזוויעות ברדיו, החום הכבד, המצב הכלכלי והפוליטי, כל אלה כבדים מנשוא. מתחשק לברוח למקום קריר ובטוח כקלגארי, קנדה שם מתלוננת לוריין על הקור, הגשם וסימני השלג בקיץ. ובכן, תמיד טוב להווכח שהטמטום אינו נחלת המזרח התיכון בלבד. ידידי ספיר שלח אלי את הקטע הבא (שמקורו ומתרגמו אינם ידועים לי). לאחר שפרסמתי, הסתבר שאלו בסך הכל "אגדות אורבניות" כפי שמכנים אותן בארה´ב ותודה לאור מהעולם על פי אור שהאיר את עינינו והציג את המקור. ובכל זאת, מה אומר, שווה לקרוא ולהתגלגל... "כזכור לחובבי השטויות, לפני כמה שנים פסק בית משפט בארצות הברית פיצוי של 2.9 מיליון דולר לסטלה ליבק בת ה- 81 שסבלה מכוויות בגלל כוס קפה ששפכה על עצמה במקדונלדס. נדהמנו וחייכנו. מקדונלדס הנמיכה את הטמפרטורות בקפה שלה. עורכי דין בכל אמריקה ניסו למצוא שופכי קפה על עצמם כדי לפתוח בהליכים. בעקבות המקרה נוסד גם פרס שנתי, "פרס סטלה", לתביעות הכספיות המוזרות ביותר בארצות הברית. להלן רשימה של מועמדויות. כל אחד מן המקרים האלה מוכיח מה אפשר להשיג בארצות הברית בעזרת עורך דין טוב (או בית משפט דפוק). ובעצם, לא רק בארצות הברית: 1. בינואר 2000 זכתה קתלין רוברטסון מטקסס ב- 780 אלף דולר אחרי ששברה את קרסולה, בגלל שמעדה על פעוט שהתרוצץ בתוך חנות רהיטים. בעל החנות הופתע מפסק הדין, בהתחשב בעובדה שהילד הפרוע הנ"ל היה בנה של רוברטסון עצמה. 2. ביוני 98´ זכה קרל טרומן בן ה- 19 ב- 74 אלף דולר פלוס הוצאות רפואיות, לאחר ששכנו דרס את כף ידו בהונדה אקורד. טרומן כנראה לא שם לב שמישהו יושב ליד הגה המכונית בשעה שניסה לגנוב ממנה את צלחות הגלגלים. 3. באוקטובר 98´ ניסה טרנס דיקנסון מפנסילבניה לעזוב בית שאליו פרץ. הוא עשה דרכו החוצה דרך המוסך, אך לא הצליח לפתוח את דלת המוסך מבפנים, מפני שהיתה זו דלת אוטומטית והמנגנון שלה היה מקולקל. הוא לא יכול היה גם לשוב אל תוך הבית, כיוון שטרק את הדלת המוליכה אל הבית כשנכנס למוסך, והיא ננעלה. בעלי הבית היו בחופשה, ודיקנסון מצא את עצמו נעול במוסך במשך שמונה ימים. במשך התקופה הזו הוא ניזון מארגז פחיות פפסי קולה ומשק גדול של מזון כלבים שהיו במוסך. אחרי שיצא משם, הוא תבע את חברת הביטוח של בעלי הבית בטענה שהמצב הזה גרם לו למועקה נפשית. חבר המושבעים הסכים לפיצוי בסכום של חצי מיליון דולר. 4. ג´רי וויליאמס מליטל רוק, ארקנסו, קיבל פיצוי בסך 14 אלף דולר וכן הוצאות רפואיות לאחר שננשך על ידי הכלב של שכנו. הכלב היה קשור בשרשרת, בתוך החצר המגודרת של בעליו. הסכום שנפסק לטובת הננשך היה נמוך מן התביעה, מפני שהמושבעים הסכימו שהכלב הוטרד באותו הזמן על ידי וויליאמס, שירה בו שוב ושוב ברובה אוויר. 5. במאי 2000 נדרשה מסעדה בפילדלפיה לשלם לאמבר קרסון 113 אלף דולר לאחר שהחליקה על שלולית של משקה קל ושברה עצם. המשקה הרטיב את הרצפה, כיוון שהעלמה קרסון זרקה אותו על החבר שלה 30 שניות קודם לכן, בעת מריבה סוערת. 6. עוד בחורה צעירה, קארה וולטון מדלוויר, תבעה בהצלחה את בעליו של מועדון לילה אחרי שנפלה מחלון חדר השירותים לאדמה, ושברה שתיים משיניה. זה קרה כאשר הבחורה ניסתה להתחמק מהמועדון דרך חלון בשירותי הנשים, במטרה להתחמק מתשלום 3.5 דולר עבור משקה ששתתה במועדון. היא זכתה ב- 12 אלף דולר ובהוצאות טיפול שיניים. 7. אבל הראוי לפרס הוא בפירוש מר גרזינסקי מאוקלהומה סיטי, שרכש בנובמבר 2000 קרוואן ממונע מחברת ווינבגו. בעת נסיעתו הראשונה, על הכביש המהיר, הוא שם את בקרת השיוט על מהירות של מאה קילומטר לשעה, עזב את כיסא הנהג ונכנס אחורה, לחדר שבקרוואן הנוסע, כדי להכין לעצמו כוס קפה. הקרוואן, כמובן, התנגש והתהפך. מר גרזינסקי תבע את חברת ויניבגו מפני שבספר ההוראות לא הופיעה אזהרה שאין לעשות דבר כזה. הוא זכה ב- 1.75 מיליון דולר, פלוס קרוואן חדש (חברת ווינבגו אכן שינתה את ספר ההוראות, רק למקרה שעוד מישהו יחשוב לעשות דבר דומה). עד כאן על מה שקורה בארצות הברית. תחשבו כמה כל אחד מאיתנו יכול היה לקבל, בשיטה הזו, מתביעה נגד הרצל."
כך כתב אמיר מרדיקלים חופשיים ב- 4.8.02 צדק אמריקני (אגדה אורבנית) אוגוסט פה ושכלי מתייבש. החדשות המזוויעות ברדיו, החום הכבד, המצב הכלכלי והפוליטי, כל אלה כבדים מנשוא. מתחשק לברוח למקום קריר ובטוח כקלגארי, קנדה שם מתלוננת לוריין על הקור, הגשם וסימני השלג בקיץ. ובכן, תמיד טוב להווכח שהטמטום אינו נחלת המזרח התיכון בלבד. ידידי ספיר שלח אלי את הקטע הבא (שמקורו ומתרגמו אינם ידועים לי). לאחר שפרסמתי, הסתבר שאלו בסך הכל "אגדות אורבניות" כפי שמכנים אותן בארה´ב ותודה לאור מהעולם על פי אור שהאיר את עינינו והציג את המקור. ובכל זאת, מה אומר, שווה לקרוא ולהתגלגל... "כזכור לחובבי השטויות, לפני כמה שנים פסק בית משפט בארצות הברית פיצוי של 2.9 מיליון דולר לסטלה ליבק בת ה- 81 שסבלה מכוויות בגלל כוס קפה ששפכה על עצמה במקדונלדס. נדהמנו וחייכנו. מקדונלדס הנמיכה את הטמפרטורות בקפה שלה. עורכי דין בכל אמריקה ניסו למצוא שופכי קפה על עצמם כדי לפתוח בהליכים. בעקבות המקרה נוסד גם פרס שנתי, "פרס סטלה", לתביעות הכספיות המוזרות ביותר בארצות הברית. להלן רשימה של מועמדויות. כל אחד מן המקרים האלה מוכיח מה אפשר להשיג בארצות הברית בעזרת עורך דין טוב (או בית משפט דפוק). ובעצם, לא רק בארצות הברית: 1. בינואר 2000 זכתה קתלין רוברטסון מטקסס ב- 780 אלף דולר אחרי ששברה את קרסולה, בגלל שמעדה על פעוט שהתרוצץ בתוך חנות רהיטים. בעל החנות הופתע מפסק הדין, בהתחשב בעובדה שהילד הפרוע הנ"ל היה בנה של רוברטסון עצמה. 2. ביוני 98´ זכה קרל טרומן בן ה- 19 ב- 74 אלף דולר פלוס הוצאות רפואיות, לאחר ששכנו דרס את כף ידו בהונדה אקורד. טרומן כנראה לא שם לב שמישהו יושב ליד הגה המכונית בשעה שניסה לגנוב ממנה את צלחות הגלגלים. 3. באוקטובר 98´ ניסה טרנס דיקנסון מפנסילבניה לעזוב בית שאליו פרץ. הוא עשה דרכו החוצה דרך המוסך, אך לא הצליח לפתוח את דלת המוסך מבפנים, מפני שהיתה זו דלת אוטומטית והמנגנון שלה היה מקולקל. הוא לא יכול היה גם לשוב אל תוך הבית, כיוון שטרק את הדלת המוליכה אל הבית כשנכנס למוסך, והיא ננעלה. בעלי הבית היו בחופשה, ודיקנסון מצא את עצמו נעול במוסך במשך שמונה ימים. במשך התקופה הזו הוא ניזון מארגז פחיות פפסי קולה ומשק גדול של מזון כלבים שהיו במוסך. אחרי שיצא משם, הוא תבע את חברת הביטוח של בעלי הבית בטענה שהמצב הזה גרם לו למועקה נפשית. חבר המושבעים הסכים לפיצוי בסכום של חצי מיליון דולר. 4. ג´רי וויליאמס מליטל רוק, ארקנסו, קיבל פיצוי בסך 14 אלף דולר וכן הוצאות רפואיות לאחר שננשך על ידי הכלב של שכנו. הכלב היה קשור בשרשרת, בתוך החצר המגודרת של בעליו. הסכום שנפסק לטובת הננשך היה נמוך מן התביעה, מפני שהמושבעים הסכימו שהכלב הוטרד באותו הזמן על ידי וויליאמס, שירה בו שוב ושוב ברובה אוויר. 5. במאי 2000 נדרשה מסעדה בפילדלפיה לשלם לאמבר קרסון 113 אלף דולר לאחר שהחליקה על שלולית של משקה קל ושברה עצם. המשקה הרטיב את הרצפה, כיוון שהעלמה קרסון זרקה אותו על החבר שלה 30 שניות קודם לכן, בעת מריבה סוערת. 6. עוד בחורה צעירה, קארה וולטון מדלוויר, תבעה בהצלחה את בעליו של מועדון לילה אחרי שנפלה מחלון חדר השירותים לאדמה, ושברה שתיים משיניה. זה קרה כאשר הבחורה ניסתה להתחמק מהמועדון דרך חלון בשירותי הנשים, במטרה להתחמק מתשלום 3.5 דולר עבור משקה ששתתה במועדון. היא זכתה ב- 12 אלף דולר ובהוצאות טיפול שיניים. 7. אבל הראוי לפרס הוא בפירוש מר גרזינסקי מאוקלהומה סיטי, שרכש בנובמבר 2000 קרוואן ממונע מחברת ווינבגו. בעת נסיעתו הראשונה, על הכביש המהיר, הוא שם את בקרת השיוט על מהירות של מאה קילומטר לשעה, עזב את כיסא הנהג ונכנס אחורה, לחדר שבקרוואן הנוסע, כדי להכין לעצמו כוס קפה. הקרוואן, כמובן, התנגש והתהפך. מר גרזינסקי תבע את חברת ויניבגו מפני שבספר ההוראות לא הופיעה אזהרה שאין לעשות דבר כזה. הוא זכה ב- 1.75 מיליון דולר, פלוס קרוואן חדש (חברת ווינבגו אכן שינתה את ספר ההוראות, רק למקרה שעוד מישהו יחשוב לעשות דבר דומה). עד כאן על מה שקורה בארצות הברית. תחשבו כמה כל אחד מאיתנו יכול היה לקבל, בשיטה הזו, מתביעה נגד הרצל."
שוב אכזבה / בדרך לאי שם
כך כתבה מיקה מהדרך לאי שם ב-7.8.02 שום דבר אינו כפי שהוא נראה באמת ... שוב אכזבה. בתוך כל האנדרלמוסיה בה אני נמצאת כרגע, חשבתי לכמה רגעים שמצאתי איזשהו אי של שפיות, איזשהו עוגן יציב להאחז בו, אחד כזה שמחמם לי את הלב מבפנים, שנותן תקוה, שאומר שאחרי הסערה הכל כך מוטרפת הזו, המבול הזה שלא מפסיק, יגיע השקט, הרוגע, תגיע השלווה, יגיעו בסוף הימים בהם רק נחייך ונאמר: "איזה אחלה עולם !", אבל לא. העוגן שמצאתי, נמצא רעוע ולא יציב, התקוה שננטעה - איננה עוד, האכזבה גדולה, הכאב עוד יותר, אך לשמחתי הבטחון הרב נשאר ואיתו החיוך, אמנם קצת עצוב אך מדי פעם נותן ניצנוץ שמזכיר - לא לוותר, לא להכנע לאנשים קטנים שמתמקדים בעצמם ומרוכזים רק בריבוע הקטן שלהם, למרות שעל פניו דואגים לתת את הרושם שמוכנים להיות שם תמיד בשבילך, שמוכנים להעניק מעצמם לאחרים. מסתבר שהכל אשליה (לגמרי לא מתוקה), כי בסוף היום, הם נשארים סגורים עם עצמם. לחשוב שאחרי רגעים רבים של אינטימיות מדהימה שחלקנו, היה אפשר לדבר על כל דבר שבעולם, בשיא הפתיחות והמוכנות לבנות את הקשר הזה כמשהו חזק יותר משנינו ומהתקופות הקשות בהן אנחנו נמצאים, אך כנראה שטעיתי. תחושות הבטן החזקות שוב לא איכזבו (טוב, צריך לסמוך על מישהו..), עצוב לי לגלות בכל פעם מחדש שיש אנשים שאינם יודעים לפתור בעיות בדיבורים ובוחרים באפשרות היות קלה - התחמקות וחוסר התמודדות, אני יודעת שקשה לעמוד ולהתמודד מול דברים, במיוחד מול הקשים שביניהם, ובמיוחד בתקופות קשות, אבל האנשים הקטנים שמעדיפים לוותר על דברים טובים באמת במקום להתמודד מולם, אלו בדיוק האנשים שאינני רוצה בחיי. אז היה שלום יקירי, באמת שהיה יכול להיות כאן משהו ממש טוב, אבל ויתרת. חבל. אני בוחרת להתקדם.
כך כתבה מיקה מהדרך לאי שם ב-7.8.02 שום דבר אינו כפי שהוא נראה באמת ... שוב אכזבה. בתוך כל האנדרלמוסיה בה אני נמצאת כרגע, חשבתי לכמה רגעים שמצאתי איזשהו אי של שפיות, איזשהו עוגן יציב להאחז בו, אחד כזה שמחמם לי את הלב מבפנים, שנותן תקוה, שאומר שאחרי הסערה הכל כך מוטרפת הזו, המבול הזה שלא מפסיק, יגיע השקט, הרוגע, תגיע השלווה, יגיעו בסוף הימים בהם רק נחייך ונאמר: "איזה אחלה עולם !", אבל לא. העוגן שמצאתי, נמצא רעוע ולא יציב, התקוה שננטעה - איננה עוד, האכזבה גדולה, הכאב עוד יותר, אך לשמחתי הבטחון הרב נשאר ואיתו החיוך, אמנם קצת עצוב אך מדי פעם נותן ניצנוץ שמזכיר - לא לוותר, לא להכנע לאנשים קטנים שמתמקדים בעצמם ומרוכזים רק בריבוע הקטן שלהם, למרות שעל פניו דואגים לתת את הרושם שמוכנים להיות שם תמיד בשבילך, שמוכנים להעניק מעצמם לאחרים. מסתבר שהכל אשליה (לגמרי לא מתוקה), כי בסוף היום, הם נשארים סגורים עם עצמם. לחשוב שאחרי רגעים רבים של אינטימיות מדהימה שחלקנו, היה אפשר לדבר על כל דבר שבעולם, בשיא הפתיחות והמוכנות לבנות את הקשר הזה כמשהו חזק יותר משנינו ומהתקופות הקשות בהן אנחנו נמצאים, אך כנראה שטעיתי. תחושות הבטן החזקות שוב לא איכזבו (טוב, צריך לסמוך על מישהו..), עצוב לי לגלות בכל פעם מחדש שיש אנשים שאינם יודעים לפתור בעיות בדיבורים ובוחרים באפשרות היות קלה - התחמקות וחוסר התמודדות, אני יודעת שקשה לעמוד ולהתמודד מול דברים, במיוחד מול הקשים שביניהם, ובמיוחד בתקופות קשות, אבל האנשים הקטנים שמעדיפים לוותר על דברים טובים באמת במקום להתמודד מולם, אלו בדיוק האנשים שאינני רוצה בחיי. אז היה שלום יקירי, באמת שהיה יכול להיות כאן משהו ממש טוב, אבל ויתרת. חבל. אני בוחרת להתקדם.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.