פרקים נבחרים
- פותח הנושא איה@
- פורסם בתאריך
החוטיני / ROM - משקיעתה של זריחה
כך כתבה ROM - משקיעתה של זריחה ב-25.8.02 אחיותי, בנות, נשות התהילה, שאלה לי אליכן. ניסיתי, באמת שניסיתי, אמנם בגיל מאוחר, בגיל המקשיש של 30. וזה אחרי שכל השנים היה לי אנטי רציני לעניין. ולא אנטי של מה בכך היה הוא, אלא אנטי שטופח בבית פולני טוב, ע"י אמא פולניה מן המניין. אז החלטתי שבגיל 30 הגיע הזמן להיפטר מן האנטי ולפחות לנסות את העניין, הרי משנתה של אמי גורסת כי "עד שלא מנסים לא יודעים". או בשפת ביתנו: "איך אתה יודע שאתה לא אוהב קישואים, הרי לא ניסית?" טוב בואו לא נסחף, לא לגבי כל דבר היא אומרת את זה. לגבי סמים היא בטח לא תגיד את זה, גם לגבי המזרח הרחוק לשם הרחקתי בנעורי היא לא אמרה את זה. come to think of that הנושא היחיד עליו היא אמרה זאת היה בעצם, ההההמממ.... אוכל. לא משנה. בכל אופן בגילי הבוגר לכל הדעות, החלטתי הגיע הזמן לברר את סוגיית החוטיני. כן חברים, אני מודה. אני רום, ואני בת 30 ועד היום לא ניסיתי ללבוש תחתוני חוטיני. (עכשיו אתם צריכים כולכם להריע לי ולומר לי ווי לאב יו רום). שנים הצקתי לחברותי בשאלה "זה לא מפריע לך שזה נכנס לך לתחת?" התשובות נעו בין "מתרגלים לזה מהר מאד ואז כבר לא מרגישים" לבין מבטי תמיהה-חמלה. ובכן הלכתי ורכשתי לי תחתוני חוטיני סקסיים להפליא בגוונים סגולים, מפוספסים, קטנטנים וחמודים. אין מה לומר, לחיי המין זה עושה פלאים. רק מלראות את מבטם של פרטנריי למיטה, מבטי הערצה לעבר ישבני, זה היה שווה. אבל עד כאן. באמת עד כאן. עם כל הכבוד לכם, ולסקס הנפלא, יש גבול למה שבחורה מוכנה לעשות למען סקס. גם אם הוא נפלא. ניסיתי, באמת שניסיתי, הלכתי עם זה יום שלם. בהתחלה באמת הצלחתי לאמץ לעצמי (איכשהו, עד היום לא ברור איך), את הגישה של "אחרי חצי שעה מתרגלים וא"כ כבר ממש לא מרגישים דבר". אבל בסוף היום הגעתי עם עצבים הביתה וכל מה שרציתי היה להוציא את החוט מהתחת. פרטן מיי פרנץ´. אז אולי תוכלו לומר לי בנות, אחיות, איך איך אתן עושות את זה? אתן יודעות מה, עזבו. הסברים ממש לא יעזרו. פרטנרי לחיי המין שלי יצטרכו להסתפק בתחתונים רגילים. מה יש תחרה שחורה כבר לא עושה את זה?
כך כתבה ROM - משקיעתה של זריחה ב-25.8.02 אחיותי, בנות, נשות התהילה, שאלה לי אליכן. ניסיתי, באמת שניסיתי, אמנם בגיל מאוחר, בגיל המקשיש של 30. וזה אחרי שכל השנים היה לי אנטי רציני לעניין. ולא אנטי של מה בכך היה הוא, אלא אנטי שטופח בבית פולני טוב, ע"י אמא פולניה מן המניין. אז החלטתי שבגיל 30 הגיע הזמן להיפטר מן האנטי ולפחות לנסות את העניין, הרי משנתה של אמי גורסת כי "עד שלא מנסים לא יודעים". או בשפת ביתנו: "איך אתה יודע שאתה לא אוהב קישואים, הרי לא ניסית?" טוב בואו לא נסחף, לא לגבי כל דבר היא אומרת את זה. לגבי סמים היא בטח לא תגיד את זה, גם לגבי המזרח הרחוק לשם הרחקתי בנעורי היא לא אמרה את זה. come to think of that הנושא היחיד עליו היא אמרה זאת היה בעצם, ההההמממ.... אוכל. לא משנה. בכל אופן בגילי הבוגר לכל הדעות, החלטתי הגיע הזמן לברר את סוגיית החוטיני. כן חברים, אני מודה. אני רום, ואני בת 30 ועד היום לא ניסיתי ללבוש תחתוני חוטיני. (עכשיו אתם צריכים כולכם להריע לי ולומר לי ווי לאב יו רום). שנים הצקתי לחברותי בשאלה "זה לא מפריע לך שזה נכנס לך לתחת?" התשובות נעו בין "מתרגלים לזה מהר מאד ואז כבר לא מרגישים" לבין מבטי תמיהה-חמלה. ובכן הלכתי ורכשתי לי תחתוני חוטיני סקסיים להפליא בגוונים סגולים, מפוספסים, קטנטנים וחמודים. אין מה לומר, לחיי המין זה עושה פלאים. רק מלראות את מבטם של פרטנריי למיטה, מבטי הערצה לעבר ישבני, זה היה שווה. אבל עד כאן. באמת עד כאן. עם כל הכבוד לכם, ולסקס הנפלא, יש גבול למה שבחורה מוכנה לעשות למען סקס. גם אם הוא נפלא. ניסיתי, באמת שניסיתי, הלכתי עם זה יום שלם. בהתחלה באמת הצלחתי לאמץ לעצמי (איכשהו, עד היום לא ברור איך), את הגישה של "אחרי חצי שעה מתרגלים וא"כ כבר ממש לא מרגישים דבר". אבל בסוף היום הגעתי עם עצבים הביתה וכל מה שרציתי היה להוציא את החוט מהתחת. פרטן מיי פרנץ´. אז אולי תוכלו לומר לי בנות, אחיות, איך איך אתן עושות את זה? אתן יודעות מה, עזבו. הסברים ממש לא יעזרו. פרטנרי לחיי המין שלי יצטרכו להסתפק בתחתונים רגילים. מה יש תחרה שחורה כבר לא עושה את זה?
כן, צמות זה מאוד אני. / נוי נוי
כך כתבה נוי נוי מוירטואל קרמבו מי שעבר מתחת לבלוק של נוי-נוי היום בסביבות השעה ארבע, יכול היה לשמוע את זעקות השבר שלה. "מאאאאם! תפסיקי למשוך ככה את השיער שלי! זה מחובר לאיפושהו, את יודעת!!" "תשתקי", אומרת מאם, אמא בימים כתיקונם, "תראי איזה צמות יפות ייצאו לך בסוף." אמא שלי מעולם לא יכלה לעמוד בפיתוי הגדול לעשות לי ניסויים בשיער, והיום כשהצטרפתי אליה לקניות היא רכשה את המכשיר המצועצע הזה שעושה צמות ברגע (עלק צמות. אותי לימדו שצמה נומלית עשויה משלוש קווצות שיער, לא משתיים). בבית היא הדביקה אותי לכיסא, משכה לי את השיער מכל הכיוונים על מנת להכשירו למלאכה ("מאאאאם! קיבינימט, אני עוד משתשמשת בשיער הזה!!") ועשתה לי צמות. כן, צמות זה מאוד אני. כל צמה נחתמה בחרוז פלסטיק צבעוני (זה בא באריזה), ועכשיו יש על הראש שלי משהו שנורא רוצה להיות צמות אפריקאיות. זה בסדר, מרחוק באמת לא מרגישים בהבדל. מאוד אלאניס מוריסטי. אני עוד מתלבטת אם לצאת עם זה החוצה. ********
כך כתבה נוי נוי מוירטואל קרמבו מי שעבר מתחת לבלוק של נוי-נוי היום בסביבות השעה ארבע, יכול היה לשמוע את זעקות השבר שלה. "מאאאאם! תפסיקי למשוך ככה את השיער שלי! זה מחובר לאיפושהו, את יודעת!!" "תשתקי", אומרת מאם, אמא בימים כתיקונם, "תראי איזה צמות יפות ייצאו לך בסוף." אמא שלי מעולם לא יכלה לעמוד בפיתוי הגדול לעשות לי ניסויים בשיער, והיום כשהצטרפתי אליה לקניות היא רכשה את המכשיר המצועצע הזה שעושה צמות ברגע (עלק צמות. אותי לימדו שצמה נומלית עשויה משלוש קווצות שיער, לא משתיים). בבית היא הדביקה אותי לכיסא, משכה לי את השיער מכל הכיוונים על מנת להכשירו למלאכה ("מאאאאם! קיבינימט, אני עוד משתשמשת בשיער הזה!!") ועשתה לי צמות. כן, צמות זה מאוד אני. כל צמה נחתמה בחרוז פלסטיק צבעוני (זה בא באריזה), ועכשיו יש על הראש שלי משהו שנורא רוצה להיות צמות אפריקאיות. זה בסדר, מרחוק באמת לא מרגישים בהבדל. מאוד אלאניס מוריסטי. אני עוד מתלבטת אם לצאת עם זה החוצה. ********
בונו / MADOG מכלבשותה
כך כתב MADOG מכלבשותה ב- 27.8.02 אני יושב לכתוב עכשיו לבלוג, בפעם הראשונה, כדי לפרוק. להתנקות. לשטוף את הזיעה הבוץ הדם והדמעות מהנשמה. שמעתי שמועה, שזה מה שעושים בבלוג, אז אני אנסה לספר בתמונות את היום הרע הזה, אולי ככה קצת אתנקה. 10:00 בבוקר בחווה. בונו הרועה הגרמני של ג´ימי מרגיש רע. נשכב בצד ועושה פרצופים מסכנים. טלפון לוטרינרית הקבועה, איבחון זריז והרגעה - "יהיה בסדר. תגיעו אלי בחמש כשאהיה במרפאה." וטרינרית מאוד ידועה, לא נסמוך לה על המילה? 13:00 אנחנו שוטפים את הקיא והצואה המיימית שהכלב שילשל במשרד, מבחינים כי מצבו הורע. אני מחפש אותו וקולט שהוא נעלם. תבינו, רועה גרמני בן חמש לא נעלם סתם. אף פעם. הוא תמיד צמוד לג´ימי. מחפשים אותו ומוצאים שוכב בין השיחים בחוץ. הרגשה נוראית, הכלב מחפש מקום למות. 13:02 כולנו בטנדר, ג´ימי נוהג, אני וגמד הלילה מקדימה בקבינה ובונו שוכב מאחורה. טסים מחוץ לחווה. בטלפון מוצאים וטרינר בסביבה. מודיעים שאנחנו מגיעים עם כלב גוסס. דוהרים בכבישים כפריים אחוריים על מאה עשרים. 13:14 צומת אחת לפני הוטרינר, בונו אוסף את שארית כוחותיו ומתרומם כדי לומר לג´ימי שלום אחרון. מכניס את הראש לקבינה, מאחורי הראש של ג´ימי, ונשען עליו בכבדות. אני רואה שהראש נתפס לו ודוחף אותו לאחור בעדינות. הראש נתפס בחלון, כי כל הגוף קרס מאחור. אני רואה אותו נמרח לאיטו במורד הקיר המפריד בין הקבינה לארגז. ג´ימי לוחץ בכל הכוח על הגז. 14:00 בונו על שולחן הניתוחים. אני וג´ימי עומדים ליד הוטרינר ומשתדלים לא להפריע. פתאום צפצוף אחד ארוך. הכלב הפסיק לפעום. הוטרינר מבצע מספר פעולות חירום והקו הישר חוזר להיות עקום. 16:10 ג´ימי ואני עובדים בחווה, מעבירים משטחי עץ לבניית מרפסת תצפית חדשה. מנסים לשכוח את בונו שבחדר ההתאוששות, בכלוב חמצן עם סיכוי קלוש ביותר להתאוששות. הכלב סבל מדבר הנקרא "קיבה הפוכה". יש לאבחן ולנתח בתוך שעתיים כדי להציל. תודה לוטרינרית שאת שמה לא נזכיר, הוא הגיע לוטרינר רק אחרי למעלה מחמש שעות. כלב חלש יותר לא היה שורד גם את זה. הסיכוי להצלחת הניתוח היה אפסי. כל כלב אחר היה מורדם ישר. 16:25 הטלפון מצלצל. מבט אחד. שנינו ידענו מי על הקו. 18:00 ג´ימי ואני עומדים וחופרים, על גבעה קטנה בפאתי החווה. מקום ממנו רואים את הכל. מקום נעים עם בריזה וצל. מקום בו בונו היה רוצה להיקבר, אם רק התינוק המגודל היה יכול לדעת מה קורה. גמד הלילה, כלבתי האהובה, יושבת בצד עם מבט עמום. היא ראתה את בונו, אחיה החורג, שוכב בטנדר מאחורה. מת. היא והחברה של ג´ימי, שהגיעה בנתיים, עומדות בצד ואנחנו חופרים ובוכים. הדמעות מתערבבות עם הזיעה, החולצות של שנינו עוד מלאות בדם שנקרש זה מכבר, עכשיו נוספה גם שכבה דקה של עפר. כלב ששקל ארבעים ושנים קילו דרש בור גדול. העפנו באויר הרבה חול, זרקנו אחד לשני קטעים מהלוויה ב"מבצע סבתה", סרט הקאלט האהוב על שנינו, ובין צחוק לבכי לחפירה, ניסינו לעקל את העובדה. בונו מת. _____________________________________________ איבדתי היום חבר יקר מאוד ששמו היה בונו. כלב רועים גרמני, 42 קילו של טוב לב אימתני. הכלב של ג´ימי, כבשה בעור זאב שהיה לי כמו כלב שני. חיה מדהימה שלא עשתה רע מעולם לאף אדם או בהמה. כלב עם לב זהב והמון נשמה. מאות סיפורים יש לנו עליו, על המגושמות שלו, על ההתנהגות הגורית, על החברות האמיצה בינו לבין גמד הלילה שלי, על תרומתו האדירה להקמת החווה. הכלב הכיר ביני לבין ג´ימי, ואחרי כמעט חמש שנים התייחס אלי כאל אבא שני. רק שתבינו שהפעם האחרונה שבכיתי, היתה לפני שתים עשרה שנה, כשחזרתי לסוף שבוע מהטירונות וגיליתי שהכלבה שלי מימי התיכון נפטרה. לא ג´ימי ולא אני בכינו מעולם על מוות של אדם. לא משנה כמה קרוב היה, חבר או בן משפחה. משפט ישן אומר - "כשהאדם בצרה, אלוהים שולח לו כלב". בונו נקנה ע"י ג´ימי בכסף האחרון שהיה לו. מאז הוא הכווין אותו ואותי עד להקמת החווה. והיום, אחרי שמילא את תפקידו עלי אדמות, הוא עזב אותנו ונקבר בחווה שעזר לנו רבות בהשגתה. כל מי ששמע שבונו מת, והכיר אותו ואת כל הסיפור, אמר דבר אחד - "הוא היה כלב שחי חיים מלאים ושלמים", וזה היה נכון. הלוואי שעל כולנו יוכלו לומר את זה ביום מן הימים. _____________________________________________ הדבר היחיד שיש לי להוסיף הוא תודה מיוחדת לוטרינר ד"ר אייל נחמיאס מהמרפאה בצומת רופין. הלוואי וכל העוסקים בתחום היו עושים זאת מתוך אהבה אמיתית כמוהו. הכרתי לא מעט וטרינרים בחיי. ידועים יותר וידועים פחות. מאוד טובים וגם כמה שהיו חארות לא קטנים. אבל ד"ר אייל נחמיאס הרוויח היום ביושר את תואר הוטרינר הטוב ביותר בארץ. אנושי, מקצועי, אוהב חיות לפני שטרות (תתפלאו כמה זה נדיר). בן אדם ורופא. תודה אייל. אנחנו יודעים שעשית הכל. _____________________________________________ שלום צ´וק. אני והגמד נתגעגע אליך. תחסר לי כל פעם שאכנס לדירה של ג´ימי וכל בוקר שאגיע לחווה.
כך כתב MADOG מכלבשותה ב- 27.8.02 אני יושב לכתוב עכשיו לבלוג, בפעם הראשונה, כדי לפרוק. להתנקות. לשטוף את הזיעה הבוץ הדם והדמעות מהנשמה. שמעתי שמועה, שזה מה שעושים בבלוג, אז אני אנסה לספר בתמונות את היום הרע הזה, אולי ככה קצת אתנקה. 10:00 בבוקר בחווה. בונו הרועה הגרמני של ג´ימי מרגיש רע. נשכב בצד ועושה פרצופים מסכנים. טלפון לוטרינרית הקבועה, איבחון זריז והרגעה - "יהיה בסדר. תגיעו אלי בחמש כשאהיה במרפאה." וטרינרית מאוד ידועה, לא נסמוך לה על המילה? 13:00 אנחנו שוטפים את הקיא והצואה המיימית שהכלב שילשל במשרד, מבחינים כי מצבו הורע. אני מחפש אותו וקולט שהוא נעלם. תבינו, רועה גרמני בן חמש לא נעלם סתם. אף פעם. הוא תמיד צמוד לג´ימי. מחפשים אותו ומוצאים שוכב בין השיחים בחוץ. הרגשה נוראית, הכלב מחפש מקום למות. 13:02 כולנו בטנדר, ג´ימי נוהג, אני וגמד הלילה מקדימה בקבינה ובונו שוכב מאחורה. טסים מחוץ לחווה. בטלפון מוצאים וטרינר בסביבה. מודיעים שאנחנו מגיעים עם כלב גוסס. דוהרים בכבישים כפריים אחוריים על מאה עשרים. 13:14 צומת אחת לפני הוטרינר, בונו אוסף את שארית כוחותיו ומתרומם כדי לומר לג´ימי שלום אחרון. מכניס את הראש לקבינה, מאחורי הראש של ג´ימי, ונשען עליו בכבדות. אני רואה שהראש נתפס לו ודוחף אותו לאחור בעדינות. הראש נתפס בחלון, כי כל הגוף קרס מאחור. אני רואה אותו נמרח לאיטו במורד הקיר המפריד בין הקבינה לארגז. ג´ימי לוחץ בכל הכוח על הגז. 14:00 בונו על שולחן הניתוחים. אני וג´ימי עומדים ליד הוטרינר ומשתדלים לא להפריע. פתאום צפצוף אחד ארוך. הכלב הפסיק לפעום. הוטרינר מבצע מספר פעולות חירום והקו הישר חוזר להיות עקום. 16:10 ג´ימי ואני עובדים בחווה, מעבירים משטחי עץ לבניית מרפסת תצפית חדשה. מנסים לשכוח את בונו שבחדר ההתאוששות, בכלוב חמצן עם סיכוי קלוש ביותר להתאוששות. הכלב סבל מדבר הנקרא "קיבה הפוכה". יש לאבחן ולנתח בתוך שעתיים כדי להציל. תודה לוטרינרית שאת שמה לא נזכיר, הוא הגיע לוטרינר רק אחרי למעלה מחמש שעות. כלב חלש יותר לא היה שורד גם את זה. הסיכוי להצלחת הניתוח היה אפסי. כל כלב אחר היה מורדם ישר. 16:25 הטלפון מצלצל. מבט אחד. שנינו ידענו מי על הקו. 18:00 ג´ימי ואני עומדים וחופרים, על גבעה קטנה בפאתי החווה. מקום ממנו רואים את הכל. מקום נעים עם בריזה וצל. מקום בו בונו היה רוצה להיקבר, אם רק התינוק המגודל היה יכול לדעת מה קורה. גמד הלילה, כלבתי האהובה, יושבת בצד עם מבט עמום. היא ראתה את בונו, אחיה החורג, שוכב בטנדר מאחורה. מת. היא והחברה של ג´ימי, שהגיעה בנתיים, עומדות בצד ואנחנו חופרים ובוכים. הדמעות מתערבבות עם הזיעה, החולצות של שנינו עוד מלאות בדם שנקרש זה מכבר, עכשיו נוספה גם שכבה דקה של עפר. כלב ששקל ארבעים ושנים קילו דרש בור גדול. העפנו באויר הרבה חול, זרקנו אחד לשני קטעים מהלוויה ב"מבצע סבתה", סרט הקאלט האהוב על שנינו, ובין צחוק לבכי לחפירה, ניסינו לעקל את העובדה. בונו מת. _____________________________________________ איבדתי היום חבר יקר מאוד ששמו היה בונו. כלב רועים גרמני, 42 קילו של טוב לב אימתני. הכלב של ג´ימי, כבשה בעור זאב שהיה לי כמו כלב שני. חיה מדהימה שלא עשתה רע מעולם לאף אדם או בהמה. כלב עם לב זהב והמון נשמה. מאות סיפורים יש לנו עליו, על המגושמות שלו, על ההתנהגות הגורית, על החברות האמיצה בינו לבין גמד הלילה שלי, על תרומתו האדירה להקמת החווה. הכלב הכיר ביני לבין ג´ימי, ואחרי כמעט חמש שנים התייחס אלי כאל אבא שני. רק שתבינו שהפעם האחרונה שבכיתי, היתה לפני שתים עשרה שנה, כשחזרתי לסוף שבוע מהטירונות וגיליתי שהכלבה שלי מימי התיכון נפטרה. לא ג´ימי ולא אני בכינו מעולם על מוות של אדם. לא משנה כמה קרוב היה, חבר או בן משפחה. משפט ישן אומר - "כשהאדם בצרה, אלוהים שולח לו כלב". בונו נקנה ע"י ג´ימי בכסף האחרון שהיה לו. מאז הוא הכווין אותו ואותי עד להקמת החווה. והיום, אחרי שמילא את תפקידו עלי אדמות, הוא עזב אותנו ונקבר בחווה שעזר לנו רבות בהשגתה. כל מי ששמע שבונו מת, והכיר אותו ואת כל הסיפור, אמר דבר אחד - "הוא היה כלב שחי חיים מלאים ושלמים", וזה היה נכון. הלוואי שעל כולנו יוכלו לומר את זה ביום מן הימים. _____________________________________________ הדבר היחיד שיש לי להוסיף הוא תודה מיוחדת לוטרינר ד"ר אייל נחמיאס מהמרפאה בצומת רופין. הלוואי וכל העוסקים בתחום היו עושים זאת מתוך אהבה אמיתית כמוהו. הכרתי לא מעט וטרינרים בחיי. ידועים יותר וידועים פחות. מאוד טובים וגם כמה שהיו חארות לא קטנים. אבל ד"ר אייל נחמיאס הרוויח היום ביושר את תואר הוטרינר הטוב ביותר בארץ. אנושי, מקצועי, אוהב חיות לפני שטרות (תתפלאו כמה זה נדיר). בן אדם ורופא. תודה אייל. אנחנו יודעים שעשית הכל. _____________________________________________ שלום צ´וק. אני והגמד נתגעגע אליך. תחסר לי כל פעם שאכנס לדירה של ג´ימי וכל בוקר שאגיע לחווה.
המסע לירושלים / איה מ"החצר של איה"
כך כתבה איה: נאלצתי לנסוע היום (בבוקר) לירושלים. עיר בה נולדתי וגדלתי. עיר אותה אני לא אוהבת בלשון המעטה. יצאתי מתחנת הרכבת בארלוזורוב ת"א באוטובוס בדרכי לבית חולים הר הצופים ירושלים. מזמן לא נסעתי באוטובוס. כבר בכניסה לרחבת האוטובוסים קלטתי תנועה ערה של משטרה ומאבטחים, החושים שלי התחדדו, נכנסתי לאוטובוס - איפה יושבים? קדימה ע"י הנהג? אחורה? משחק של אן דן דינו עם הגורל..... התיישבתי מקדימה. הנסיעה עברה חלק. נכנסו לתחנה המרכזית החדשה בירושלים. פעם ראשונה שלי שם. ירדנו לרחבה שמובילה לפרוזדור בטחון. נתבקשתי להניח את התיק שלי על שולחן מתכת מורם. לפסק ידיים ורגליים ושוטר משמר הגבול העביר עלי את "מקל" הבדיקה (אין לי מושג איך קוראים לזה) יפה. אמרתי לעצמי - אחלה בטחון יש כאן בעיר. ויצאתי לרחוב. לרחוב? - נראה לי כאילו נכנסתי לסרט מלחמה. אפשר היה לחתוך את המתח באויר. בכל פינה ניידת משטרה. בכל צומת ניידת חבלן. לא רחוק ממנה אמבולנס בהיכון. מאבטחים. שוטרים. חיילים. בכל פינה. כולם עם מבט ממוקד בעינים. מחפשים. מחכים. דרוכים. החלטתי שלא לוקחת צ´אנס. נסעתי במונית להר הצופים. לא לפני שדיברתי עם הנהג קודם לוודא שהמבטא שלו צברי לחלוטין. לאורך כל המסלול - ראיתי את כוחות הבטחון בכוננות. בבית החולים התמונה דומה. עברתי בדיקה דקדקנית. בהר הצופים היום לא לוקחים סיכון. מאבטחים בכל פינה. הביקור נגמר. בחזרה המליצו לי לנסוע בקו 28 שמגיע ישר לתחנה המרכזית. עמדתי בתחנה. עייפה כבר ומתה להגיע לתל אביב בחזרה. השמש קפחה. אחרי רבע שעה בערך הגיע אוטובוס. הייתי בטוחה שראיתי מס 28. שאלתי את הנהג: "מגיע לתחנה מרכזית"? כן הוא ענה, שילמתי. ותוך כדי ראיתי את אקדחו צמוד למותן. מוזר חשבתי לעצמי...... והתיישבתי קרוב אליו. ביציאה מהר הצופים במקום לפנות ימינה בדרך המוכרת והקצרה לתחנה, הוא המשיך ישר. ישר הכוונה לתוך הכפר הערבי שלמרגלות ההר. רגע. מה אתה לא נוסע דרך רמת אשכול שאלתי? לא. אני קו 23 ענה. אנחנו עוברים דרך העיר העתיקה. אבל אל תדאגי - אני מגיע לתחנה המרכזית. יופי! - ממש יום מוצלח יש לי היום....... חשבתי לעצמי. נו טוב רק שיסע מהר. איזה מהר ואיזה נעליים. חם ועמוס וצפוף על הכביש. והוא נכנס לסמטאות צרות. והדרך לא נגמרת. אלוהים לאן אנחנו נכנסים? מה זה? מילא צריכים לעבור במסלול הזה. אבל הוא גם עוצר בתחנות. ועולים נוסעים. והמבט שלהם לא חביב במיוחד. אני בלחץ. והדרך מתארכת ומתפתלת. סוף סוף הגענו לתחנה מרכזית. כדי להכנס הבדיקה עוד יותר קפדנית. ובנוסף לבדיקה הידנית המוכרת פיסוק ידים ורגלים ומעבר של "מקל הבדיקה" לאורך הגוף. התיק שלי עובר בתוך גלאי מתכות מוסע בדיוק כמו בשדה התעופה. התחנה עמוסה יותר מהבוקר בשוטרים וחיילים, שמדברים בקשר רות עבור. קבל. קיבלתי. רות. סוף. הכרוז ברמקול מתריע לשים לב לחפץ או אדם חשוד. מאבטחים עם אוזניות שקופות באוזן מסתובבים סביב. אוףףףףףף , תנו לי רק לצאת מכאן כבר. העצבים שלי מרוטים. הלחץ הזה, המתח הזה חונק בגרון. אני באוטובוס - שוב מן משחק כזה עם עצמי ועם הגורל - איפה לשבת? האוטובוס מתמלא. יוצאים לדרך. בשעה טובה הגענו לתל אביב. נכנסתי למונית הביתה ופלטתי "כמה טוב לחזור הביתה" - הנהג חייך ואמר לי את השלישית שאומרת לי את זה היום. כנראה שתל אביב נשארה מחוז השפיות האחרון במדינה. הלילה נכנסתי ל-ynet והבנתי למה.
כך כתבה איה: נאלצתי לנסוע היום (בבוקר) לירושלים. עיר בה נולדתי וגדלתי. עיר אותה אני לא אוהבת בלשון המעטה. יצאתי מתחנת הרכבת בארלוזורוב ת"א באוטובוס בדרכי לבית חולים הר הצופים ירושלים. מזמן לא נסעתי באוטובוס. כבר בכניסה לרחבת האוטובוסים קלטתי תנועה ערה של משטרה ומאבטחים, החושים שלי התחדדו, נכנסתי לאוטובוס - איפה יושבים? קדימה ע"י הנהג? אחורה? משחק של אן דן דינו עם הגורל..... התיישבתי מקדימה. הנסיעה עברה חלק. נכנסו לתחנה המרכזית החדשה בירושלים. פעם ראשונה שלי שם. ירדנו לרחבה שמובילה לפרוזדור בטחון. נתבקשתי להניח את התיק שלי על שולחן מתכת מורם. לפסק ידיים ורגליים ושוטר משמר הגבול העביר עלי את "מקל" הבדיקה (אין לי מושג איך קוראים לזה) יפה. אמרתי לעצמי - אחלה בטחון יש כאן בעיר. ויצאתי לרחוב. לרחוב? - נראה לי כאילו נכנסתי לסרט מלחמה. אפשר היה לחתוך את המתח באויר. בכל פינה ניידת משטרה. בכל צומת ניידת חבלן. לא רחוק ממנה אמבולנס בהיכון. מאבטחים. שוטרים. חיילים. בכל פינה. כולם עם מבט ממוקד בעינים. מחפשים. מחכים. דרוכים. החלטתי שלא לוקחת צ´אנס. נסעתי במונית להר הצופים. לא לפני שדיברתי עם הנהג קודם לוודא שהמבטא שלו צברי לחלוטין. לאורך כל המסלול - ראיתי את כוחות הבטחון בכוננות. בבית החולים התמונה דומה. עברתי בדיקה דקדקנית. בהר הצופים היום לא לוקחים סיכון. מאבטחים בכל פינה. הביקור נגמר. בחזרה המליצו לי לנסוע בקו 28 שמגיע ישר לתחנה המרכזית. עמדתי בתחנה. עייפה כבר ומתה להגיע לתל אביב בחזרה. השמש קפחה. אחרי רבע שעה בערך הגיע אוטובוס. הייתי בטוחה שראיתי מס 28. שאלתי את הנהג: "מגיע לתחנה מרכזית"? כן הוא ענה, שילמתי. ותוך כדי ראיתי את אקדחו צמוד למותן. מוזר חשבתי לעצמי...... והתיישבתי קרוב אליו. ביציאה מהר הצופים במקום לפנות ימינה בדרך המוכרת והקצרה לתחנה, הוא המשיך ישר. ישר הכוונה לתוך הכפר הערבי שלמרגלות ההר. רגע. מה אתה לא נוסע דרך רמת אשכול שאלתי? לא. אני קו 23 ענה. אנחנו עוברים דרך העיר העתיקה. אבל אל תדאגי - אני מגיע לתחנה המרכזית. יופי! - ממש יום מוצלח יש לי היום....... חשבתי לעצמי. נו טוב רק שיסע מהר. איזה מהר ואיזה נעליים. חם ועמוס וצפוף על הכביש. והוא נכנס לסמטאות צרות. והדרך לא נגמרת. אלוהים לאן אנחנו נכנסים? מה זה? מילא צריכים לעבור במסלול הזה. אבל הוא גם עוצר בתחנות. ועולים נוסעים. והמבט שלהם לא חביב במיוחד. אני בלחץ. והדרך מתארכת ומתפתלת. סוף סוף הגענו לתחנה מרכזית. כדי להכנס הבדיקה עוד יותר קפדנית. ובנוסף לבדיקה הידנית המוכרת פיסוק ידים ורגלים ומעבר של "מקל הבדיקה" לאורך הגוף. התיק שלי עובר בתוך גלאי מתכות מוסע בדיוק כמו בשדה התעופה. התחנה עמוסה יותר מהבוקר בשוטרים וחיילים, שמדברים בקשר רות עבור. קבל. קיבלתי. רות. סוף. הכרוז ברמקול מתריע לשים לב לחפץ או אדם חשוד. מאבטחים עם אוזניות שקופות באוזן מסתובבים סביב. אוףףףףףף , תנו לי רק לצאת מכאן כבר. העצבים שלי מרוטים. הלחץ הזה, המתח הזה חונק בגרון. אני באוטובוס - שוב מן משחק כזה עם עצמי ועם הגורל - איפה לשבת? האוטובוס מתמלא. יוצאים לדרך. בשעה טובה הגענו לתל אביב. נכנסתי למונית הביתה ופלטתי "כמה טוב לחזור הביתה" - הנהג חייך ואמר לי את השלישית שאומרת לי את זה היום. כנראה שתל אביב נשארה מחוז השפיות האחרון במדינה. הלילה נכנסתי ל-ynet והבנתי למה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.