../images/Emo41.gifשלום רב לחברי פורום מסע פולין../images/Emo70.gif
בראשית דברי ארשה לעצמי להביע תודה לחיים - מנהל פורום תרבות פולין, על דבריו הנבונים.
יחד עם זאת, אני מודה גם לידידינו החיפאי, המשיט סירות מפרש במימיו הצלולים
של מפרץ הקישון, על הפרובוקציה הגסה
היא מופיעה כאן באתר מסע פולין. אני שלם עם כל מילה שכתבתי לאיש במסר, וגם עם הציטוט שציטטה אמא של. אכן היגע הזמן להוריד כפפות, ללמד לקח ולהפיק לקחים
תחילה אציג את עצמי- אני יליד קרקוב (1947), בן יחיד להורים ניצולי השואה. הורי היו אנשים משכילים, אשר רכשו את השכלתם בפולין עוד לפני המלחמה. אמי - ילידת קראקוב, הייתה הבת הבכורה במשפחה חרדית, אשר קבלה מאביה היתר ללמוד. בוגרת הגימנסיה העברית בקראקוב (הציונית והחילונית) וסמינר מורות בית יעקוב. החלה ללמד בעיר שדה בשנת 1938. אמי שרדה את גטו קראקוב, ושישה מחנות ריכוז נאציים על אדמת פולין ומחוצה לה, בתוך זה שנה באושוויץ. היא ואחותה הקטנה שרדו. לקראת סיום המלחמה, כאשר הובלו ברכבת משא יחד עם אסירות יהודיות אחרות, הופצצה הרכבת ע"י מטוסי בנות הברית. הקרון בו היו אמי ואחותה, נפגע פגיעה ישירה. אסירות רבות, אשר נשארו עד אותה עת בחיים, נהרגו בהפצצה.
אימי נפצעה מרסיס בברך ואחותה נפצעה בראש. הן הצליחו להיחלץ מהרכבת. הרוסים כבר היו בסביבה. פולקובניק (קולונל) רוסי, שדיבר רק רוסית ורק ידע לומר להן- "יה יבריי" אני יהודי, עזר להן כפי יכולתו. בדרך לא דרך הן הצליחו לחזור לקראקוב. אושפזו בבית חולים פולני, ורופא פולני פרופ' לשצ'ק, שהיה ידוע כאנטישמי, ניתח את אמי והציל את רגלה. בזכותו היא יכלה ללכת. אחרי שהחלימה והשתחררה מבית החולים, הלכה אמי לראות את בית הוריה ברחוב הרב מייסלס 9. התגוררו שם כמובן אנשים אחרים, האישה שפתחה לה נתנה לה להיכנס. היא ביקרה את בית הוריה בפעם האחרונה. בצאתה, הנשים התחבקו. היה זה כבר אחרי שהיא ואבי הכירו בבית החולים. אבי - יליד קראקוב, הבן הצעיר במשפחתו, היה בוגר האקדמיה למסחר בקראקוב, שירת כחייל בשירות החובה, ועבד עד פרוץ המלחמה כמנהל חשבונות, בחברת יבוא-יצוא גדולה בקראקוב. היה חייל בצבא הפולני, לקח חלק בקרבות של יחידתו פלוגת חי"ר קרקובאית של גדוד חי"ר מס' 12. אבי סיפר לי שכאשר נפל בשבי הגרמני יחד עם יחידתו, ציוו על כל היהודים לצעוד קדימה, אבי, בלונדיני עם עיניים כחולות צעד קדימה. הגרמני, שפיקד עליהם, ניגש אליו וסטר על פניו באומרו- "חזור לשורה", בחושבו שאבי לא הבין, כאשר החל לחזור החלו חבריו הפולנים לצעוק- "יודה, יודה". הגרמני ניגש אליו, התנצל על סטירת הלחי ואמר בפליאה- "אתה יהודי?!". אבי שרד את גטו קראקוב, שנה במחנה הריכוז פלאשוב, ועם חיסולו היה במחנות עבודת כפייה עד השחרור ע"י הרוסים. סבי מצד אבי, שהה אצל בנו בטרנוב, שם נרצח באכזריות באקציה הגדולה בכיכר העיר בשנת 1942. דודי, האח של אבי, נרצח יחד עם אשתו ושני ילדיו באושוויץ. במקום לעלות לארץ, כפי שרצה, עלה השמיימה, בתימרות עשן הקרמטוריום. כאשר חזר לקראקוב בחליפת הפסים ופנה לביתו, קיבל אותו שוער הבית בקריאה- "מה, אתה עוד חי?". הוא פנה אל בית אחיו הגדול, אשר חי בקראקוב, אחיו הבכור, יליד שנת 1897, נשא לאישה פולנייה, ובשנת 1926 התנצר. את המלחמה עבר בקרקוב, עבד כפרוון. אבי התקבל בבית אחיו ביום רב, ואחיו, אשר לא דיבר עד אז על משפחתו, הציג אותו בפני בניו ואשתו- "זהו אחי הצעיר...". אחרי שבועיים של שיקום אצל אחיו יצא לדרכו. הורי נישאו בקראקוב. את החופה ערך להם רבה האחרון של קראקוב באותה העת, הרב לברטוב. אחרי תקופה קצרה, אבי החל לעבוד כמנהל חשבונות, הם שכרו חדר, והחלו להתארגן מחדש. אחרי שנולדתי קיבלו תוך זמן קצר הפנייה לדירה בה התגוררנו עד לעלייתנו לארץ במרץ 1957. אבי עבד ופרנס את המשפחה. אימי גידלה אותי והיניקה עד גיל 3 . בשנת 1950 הורי הגישו בקשה לעלות לישראל אך קבלו סירוב. אני יכל רק לברך על כך. בפולין של אחרי המלחמה, הורי החלו להשתקם ולחיות. הם למדו לחיות מחדש וליהנות מהחיים. בשנת 1950 השתלבה אימי במערכת החינוך היהודית, אשר התקיימה עד שנת 1953 ולאחר מכ, עם חיסול רשת החינוך היהודית, לימדה אנגלית בשיעורים פרטיים ועבדה עבור המכון ההיסטורי היהודי בורשה, בתרגום עבודות מחקר מאנגלית לפולנית. אמי הייתה מחנכת כיתה, בה למדו בני נוער יהודיים ניצולי השואה, ויתומי מלחמה רבים ביניהם. היא לימדה יידיש (הוראת עברית הייתה אסורה) ספרות יידיש והיסטוריה של עם ישראל. הורי הלכו להצגות התיאטרון היידי של אידה קאמינסקה בכל הופעותיו בקראקוב, להצגות התיאטרון הפולני, בילו עם חברים במועדוני לילה. בחופשות הקיץ, היינו נוסעים לכפר או לעיירות קיט ואבא היה מצטרף. בחורף היינו נוסעים לחופשות בזקופנה. ההורים שלי, אל-עף כל מה שעבר עליהם על אדמת פולין, לא הטיפו לי לשנוא את פולין או את הפולנים. הם ידעו להעביר לי את שמחת החיים, תרבות, מבלי לטעת בי שנאה ומשטמה לפולין. אני גדלתי בצל השואה, בבית שהשואה והאובדן היו חלק ממנו. יחד עם זאת הורי עשו מאמץ לגדל אותי כילד נורמלי עד כמה שאפשר. השתדלו לא להרעיל את נפשי בשנאה לפולין ולפולנים. בבית דיברנו רק פולנית. מה לעשות, הורי לא עזבו את פולין מיד אחרי המלחמה ואחרי פוגרום קיילצה ביוני 1946. הורי לא נדדו לגרמניה למחנות עקורים. לא עלו לארץ כמעפילים. לא היו במחנות עקורים בקפריסין. לא עלו לארץ בעלייה בלתי לגלית. לא הגיעו לארץ ב- 1948. לא חיו במעברה, באוהלים, בפחונים. לא חיו בארץ בתקופת הצנע. הורי החלו להשתקם ולחיות בפולין של אחרי המלחמה. הם למדו לחיות מחדש וליהנות מהחיים. זה הרקע בו גדלתי, וזה המקור לתפיסת עולמי, השונה כל כך מתפיסת עולמם של אלה, אשר נולדו בארץ להורים ניצולי השואה, אשר עלו לארץ בשנים הראשונות אחרי השואה, בסמוך או מיד אחרי קום המדינה, או בשנים הראשונות לקיומה. בברכה, Maxiu
בראשית דברי ארשה לעצמי להביע תודה לחיים - מנהל פורום תרבות פולין, על דבריו הנבונים.
