שרשור לשרית הפסיכולוגית

[אוליביה12]

היא דופקת את הראש בקיר../images/Emo178.gif../images/Emo122.gif

אלה שלי בת שנה וחודשיים. מתוקה, חכמה ומפותחת: הולכת עם ידיים ולאורך רהיטים, מקשקשת ובעלת אוצר מילים של 20 מילים לפחות (באמת אגיע הזמן שארשום ואספור), אוכלת יפה בעצמה אוכל מוצק (וגם עדיין יונקת). הכל טוב, אבל היא עושה משהו שקצת מטריד אותי - היא דופקת את הראש בקיר, או בחלון, או בטלויזיה (המכובה בדרך כלל)... במה שלא יהיה. כבר יש לה שפשוף קטן המצח. לפעמים היא בוכה מהכאב של המכה. שאלתי את הגננת בגן ושם היא לא עושה את זה. אני מפסיקה אותה מיד כשהיא מתחילה עם זה. בעלי, פסיכולוג (לא-התפתחותי), אומר שהכל בסדר ושזו פשוט דרך לגירוי עצמי לגיטימי לגיל זה. אבל זה נראה לי מוזר, התנהגות אוטיסטית קצת (אני מקווה שאני לא פוגעת עם השימוש במילה הזו). אשמח לחוות דעת וירטאלית - יש מה לדאוג? המון המון

 

[אוליביה12]

מקפיצה ליום חדש../images/Emo42.gif

 

[ענת סימון]

אוליביה.

בעל המקצוע שיוכל לענות לך כאן היא שרית ארביב ימיני הפסיכולוגית ההתפתחותית שלנו. היא עסוקה בימים אילו אבל אני מקווה שתתפנה בקרוב ותוכל לפתוח שרשור.

 

[אוליביה12]

../images/Emo51.gif ענת, אחכה למחר ../images/Emo140.gif

 

[ממש ברגע האחרון]

מקפיצה לשרית הפסיכולוגית

שאלתי שאלה זו כבר לפני מספר ימים ואני מחכה ששרית תקרא... למרות שזה הילד השלישי (האחרים בני 9 ו 12)עדיין צריכה עזרה ומבקשת לדעתך: בעוד חודש וחצי, מתכנן בן הזוג נסיעה זוגית לשנינו, לארבעה ימים (חו"ל). גיא יהיה בן שמונה חודשים וחצי. אני איתו בחופשת לידה אררררוכה, אך מחזיקה מטפלת שבאה אלינו מדי יום לחמש -שש שעות. גיא אוהב אותה מאד והיא מחזירה לו אהבה רבה. היא גם מסתדרת נהדר עם הגדולים. בנסיעה היא תטפל בו שעות ארוכות וכמו כן יבואו לעזור גם הוריי. (הם מלאי כוונות טובות אבל חסרי בטחון ומבוגרים מאד. הם יוכלו לעזור בעיקר עם הגדולים, וישארו לישון פה בלילה). גיא ישן לילה שלם ואינו יונק. האם ליסוע עם כאב לב? איך אפשר לדעת אם הוא יתגעגע לאימא שמפנקת אותו כל כך? איך אפשר לדעת אם הוא יהיה עצוב? האם דמותי חקוקה בו באיזושהי דרך, כך שהוא כבר מתגעגע או שאני בבחינת "נמצאת - יופי, לא נמצאת - לא נורא, אז יש לי מטפלת מקסימה"? אני חצויה. מצד אחד יודעת כמה הנסיעות האלו כיפיות וחשובות לזוגיות, אני יודעת להתנתק ולהסתחרר מהיופי והחידוש שבחוץ; מצד שני, אני משאירה פירורון מתוק בבית שאני כל כך קשורה אליו (שני הגדולים מתורגלים בנסיעותינו). יש לציין שגיא ישן יפה, אוכל יפה ובגדול, תינוק נוח. את אביו הוא רואה ממילא מעט (היי טק), אז זה אחרת, אני מניחה. או שאני טועה... ודרך אגב, בשני הילדים הראשונים, השארתי בלי בעיות בגיל הזה, אבל רק ללילה אחד. לחדד את השאלה: מה גיא ירגיש? האם בחלוף הימים הגעגועים מתגברים או שאין לו מדד לזמן. כל מידע שיוכל לעזור לי לנסות להבין מה יעבור לו במוח היפה והמתוק שלו...ודרך אגב, כבר עכשיו הוא לא מתלהב ללכת לסבים שאותם הוא רואה פעם בשבועיים. אל המטפלת הוא הולך ברצון. סליחה שזה ארוך אך אני זקוקה לעצתך כי אפשר עוד לבטל/לדחות, זו לא שאלת חיים. (כשאני קוראת את השאלה, נשמע שאני לא רוצה ליסוע. וזה לא כך).

 

[שרית ארביב ימיני]

נסיעה לחו"ל

שלום, הגיל שסביב שמונה חודשים הוא הגיל בו אמורה להתפתח אצל התינוק היכולת לקביעות אובייקט, כלומר היכולת להבין שחפץ שנפל (למשל)לא נעלם, אלא יש לחפשו במקום אחר. קביעות אובייקט רגשית (אמא נעלמה אך עדיין אמא קיימת) מתפתחת אט אט בשנה הראשונה לחיים ואף מעבר לכך, אך בגיל הזה היא עדיין אינה מבוססת, בוודאי שלא לפרק זמן כה ארוך. קשה לי להתייחס לשאלה האם גיא יתגעגע. באופן מודע, לא בטוח. אך היעלמותה של אמא לפרק זמן שמבחינתו הוא נצח (אין מושג זמן בגיל זה) בוודאי משמעותית.בנוסף, בגיל כזה עדיין אין אמצעים להסביר לתינוק ולהכין אותו לקראת המתרחש, מה שמוסיף על הקושי. עם זאת, האם ייגרם לגיא נזק בלתי הפיך? בוודאי שלא. הוא יהיה עם דמויות מוכרות, בסביבתו הביתית והמוכרת ואחרי שאמא תחזור ניתן יהיה לתקן את החוויה. אני יודעת שאני לא פותרת את הדילמה, אבל אני חושבת שזו החלטה שרק אתם מסוגלים לקבל -לשיקולכם... שרית.

 

[ממש ברגע האחרון]

תודה, שרית

כמו שכתבת, הדילמה נשארת... חג שמח לך ולבני משפחתך.

 

[ענת סימון]

../images/Emo41.gif שרשור לשרית הפסיכולוגית

אני פותחת שרשור שאלות לשרית . שרית תענה ביום רביעי על השאלות. תודה שרית

 

[BaLuna]

../images/Emo41.gifשאלה לגבי "לא"../images/Emo41.gif

שלום שרית, קטנטונת ב שנה ושלושה חודשים, מפטפטת המון, ומתפתחת יפה (טפו). לפני כמה שבועות גילתה את הכולת שלה לומר "לא". מאז בד"כ אמרה לא רק כשבאמת לא רצתה משהו, או כשטעינו במה שביקשה. בימים האחרונים "לא" היא המילה היחידה כמעט שהיא אומרת... כל דבר הוא "לא", גם אם היא כן רוצה. ודווקא אני מתייחסת אליה ברצינות כשהיא אומרת שאינה רוצה משהו, כי אני מאמינה שהיא יודעת טוב מאוד מה היא רוצה ומה לא (אני כותבת את זה כי כבר היו "חכמים"שיעצו לי לא להתייחס כי "בגיל הזה היא לא יודעת מה היא רוצה"). אבל הכל "לא". ומהכיוון השני, בימים האחרונים אני מרגישה שהא מנסה אותנו כל הזמן בדברים שיודעת שאסורים עליה. בכל "לא" שאומרים לה, היא מתחילה ליילל ואפילו לבכות. אני מסבירה לה שיש דברים שאמא לא מרשה, אבל יש דברים שמותר ומנסה לעניין אותה בהם. לפעמים זה עוזר ולפעמים לא. מאז שהיתה פצפונת היתה לי תחושה שהיא יודעת לעמוד על דעתה, אבל עכשיו נהיה מאוד קשה להתמודד עם זה. האם זה שלב שיעבור? איך אפשר להתמודד בדרך המכבדת את צרכיה אבל גם את הגבולות שאני שמה לה? תודה רבה!

 

[שרית ארביב ימיני]

"לא" בגיל שנה ושלושה חודשים

שלום baluna התנהגותה של בתך אופיינית מאד לשלב ההתפתחותי בו נמצאת. היא מתחילה לפתח נפרדות, כולל רצונות ועמדות משלה ומתרגלת עמדה זו אתכם. חשוב לשמור על הקו הדק שבין כיבוד רצונותיה לשמירה על הגבולות. תגדירו לכם דברים אשר חשובים לכם כהורים, מסגרת וחוקים אותם תוכלו ליישם וכך לעזור לבתכם לתרגל התמודדות עם תסכול. על הדברים העקרוניים חשוב לא לוותר, תוך שיקוף רגשותיה של הילדה, בלי הסברים מיותרים. העמדה צריכה להיות אסרטיבית מחד,אך נותנת לגיטימציה לרגש מאידך. ("את כועסת, מותר לכעוס אבל אני לא מרשה לזרוק דברים"). בשאר הדברים אפשר יותר לתת מקום לרצונותיה של הילדה, אך אם נראה לכם שאמירת ה"לא" היא מלאכותית לא חייבים לקדש אותו. יש לקבל בכבוד את הבכי של הילדה כאשר אומרים לה "לא" למשהו שרוצה. אל תבהלו מהבכי ואל תראו צורך עליון בהרגעתה - מותר לבכות! (אני שוב ממליצה על הספר של אלטה סולטר- "התינוק יודע" בהקשר זה). כל עוד זה נעשה בסביבה מכילה ותומכת ויחד עם זאת אסרטיבית, הילדה תקבל את המסר ותחוש בטוחה יותר. בהצלחה! שרית.

 

[BaLuna]

../images/Emo51.gif וחגם שמח!

 

[מיקי241]

תלות ועצמאות

ביתי בת 8 חודשים מעטים הם הרגעים בהם היא מעסיקה את עצמה ומשחקת לבד. מאז שנולדה אני צמודה אליה ותמיד אני זו ששיחקתי איתה. עכשיו זה מרגיש כאילו היא לא מוכנה להיות רגע בעצמה על השטיח או במיטה ללא נוכחותי. גם כשאני נמצאת לצידה היא מעדיפה לטפס עליי והיא אף מנסה "לינוק" אותי ומנסה למצוץ את צווארי, ידיי, וכל שטח עור חשוף. גם כשאביה או אדם קרוב נוכח בחדר היא מעדיפה אותי. אני מתחילה להרגיש מעט חנוקה אני מניחה שזה שלב של חרדת נטישה? כיצד להתמודד? איך לעודד משחק עצמאי?

 

[שרית ארביב ימיני]

תלות ועצמאות

אחד הגורמים המשמעותיים ביכולת הנפרדות של התינוק היא עמדתה של האם. גיל שמונה חודשים הוא גיל בו מתחילים שלבי נפרדות פיזית (זחילה, עמידה ובהמשך הליכה) שמאפשרים התפתחותה של נפרדות רגשית. נסי לעזור לבתך מאד בהדרגה. הפני את תשומת לבה למשחק ותני לה להתמקד בו לכמה שניות, כשאת קרובה אליה. לאט לאט נסי להתרחק ועדיין להיות בטווח ראייה, כשאת מגדילה גם את טווח הזמן בו בתך משחקת. במקביל, כדאי לבדוק עם עצמך מהי עמדתך בנושא נפרדות, לפעמים התינוקות שלנו מביעים בהתנהגותם את רגשותינו ומשאלותינו שלנו.. ובגיל שמונה חודשים לעיתים קרובות קצת קשה לשחרר. זהו תהליך למידה וחוויה משמעותית גם לאם וגם לילד. במידה ואת לא רואה שיפור בשבועות ובחודשים הקרובים, פני אלי שוב ונחשוב ביחד... בהצלחה! שרית.

 

[מיקי241]

את מתכוונת לקושי שלי

לשחרר? מן הסתם את צודקת. היום יותר מאי פעם אני מבינה כמה רציתי לקשור אותה אליי... היום כשאני מבינה ורוצה לתת לה יכולות עצמאיות אני רואה את המראה. השגתי את מה שרציתי..

 

[אוצה]

גבולות, גבולות, גבולות (בן 1.7)

שלום שרית, תמיר ילד נבון ופעיל. חוקר המון, מדבר כ- 70 מילים (הרוב באנגלית- אנחנו דו לשוניים בבית, אני מדברת איתו אנגלית ובעלי עברית), ומפותח פיזית לגילו (הולך מגיל צעיר, שרירי ועצמאי מאוד- מגיע לכל פינה בבית, מטפס וכו'). אנחנו מתענגים עליו (כמו כל הורים נורמליים אני מאמינה) והגענו לגיל שאפשר להתחיל... כחודש שהוא מעמיד אותנו במבחנים. העניין הוא גבולות. קראתי ואני יודעת שזה בדיוק השל באבל נראה לי שאנחנו לא מתמודדים נכון. ראשית, אציין שההתנהגויות שלו מופיעות בעיקר אצלנו בבית ואצל הורי. אצל המטפלת- למשל, פחות באופן משמעותי. ברור שאצלה הוא מרגיש שהוא לא יכול להתנהג כך. ומה הוא עושה? בעיקר צורח כשלא מקבל משהו. זה יכול להגיע לאגרופים שלו ברגלים שלי. זורק חפצים על הרצפה (בכעס, או סתם כי זה "כיף" לו). למשל פותח את ארון כלי הפלסטיק ומשליך הכל לרצפה. באמבטיה- מצא משחק חדש- לזרק הכל החוצה מהמים. נכנס לטנטרומים של כעס (בכי, צעקות ושפת גוף עצבנית). פעם הוא היה נשכב על הרצפה אבל הפסיק לאחרונה. במשחקים עם ילדים אחרים (ויש לו הרבה אינטראקיציה עם ילדים) הוא לוקח מה שבא לו. הוא די פיזי גם כלפי ילדים גדולים ממנו. זה בערך הכל. אנחנו משתדלים לא לעודד התנהגות כזו. אם אני אומרת לא (או בעלי) כי משהו אסור או מסוכן, אני לא מותרת. משתדלת להפנות את תשומת ליבו למשהו אחר. בד"כ זה עובד ולפעמים לא. לא מזמן היינו בדואר והוא צרח וצרח עד שהתנצלתי בפני הפקידה (ואני תמיד אמרתי שהבן שלי ילא ישכב בסופר על הרצפה....). כשהוא מכה אני יורדת לגובה שלו ואומרת לו שלא נעים לי. גם שכאנחנו במקלחת אני אומרת לא לזרוק פעם אחת ובפעם השנייה לוקחת את מה שזרק ושמה על השיש (שיראה) ומסבירה שלא יוכל לשחק כי הוא זרק את הצעצוע מחוץ למים. זה מצחיק אותו. כשהוא לוקח משחקים מאחרים אני מחזירה ומסבירה לו שעכשיו תור ההוא לשחק וכו'. זה בד"כ נגמר בבכי או בעצבים (אלא אם יש לו חלופה לשחק וזה גם לא תמיד עוזר.) אנחנו ב"אימונים" כאלה רק חודש וכנראה שזה לא עושה את האימפקט הראוי כי הוא ממשיך בשלו. אני חוששת כי עוד פחות מחודש הוא ילך לגן ואני לא רוצה שהוא ירביץ לאחרים. אפשר עצות נוספות? תודה וחג שמח! לגבי

 

[שרית ארביב ימיני]

גבולות

אוצה שלום, ההתנהגות של תמיר מתאימה מאד לגילו, נורמטיבית ובריאה. עם זאת, חשוב מאד שהוא יזכה לתגובה הולמת ולא לצרכי משמעת, כי אם כדי שיוכל להרגיש בטוח ולפתח את כוחות האני שלו. כדאי שתשבו, את ובעלך ותגבשו מסגרת ברורה של חוקים וגבולות אותם תיישמו עם תמיר ועליהם תקפידו. כך יוכלו להיות גם "גבולות יזומים" ולא רק "גבולות מגיבים" ,שבאים כתגובה להתנהגות מצדו. הגישה מול תמיר (כפי שכתבתי ממש בתשובה למעלה) צריכה להיות אסרטיבית, נחושה, עקבית וממוקדת. הסברים וגישה רכה מדי אינם יעילים בזמן "התקף זעם" (אפשר להסביר אחר כך, אם רוצים). לא הייתי מרבה גם בהסחות דעת, כיוון שחשוב שתמיר כן יתרגל התמודדות עם תסכול. כדאי להפסיק התנהגות לא רצויה מיד, תוך מלל מתאים ופשוט ("תמיר, לא!"), אך להשתדל שלא בכעס. אמירות כגון "זה לא נעים לי" מתוחכמות מדי לשלב בו הוא נמצא. הוא כועס ואין לו דרך להביע את זה. כדאי להחזיק את ידו ולא לאפשר לו להכות, תוך אמירה - "תמיר, לא להרביץ!". בנוסף, חשוב לשקף לו את רגשותיו "אתה כועס, מותר לכעוס אבל לא מרביצים". כשבוכה מאד ,לאפשר זאת, תוך כדי החזקה שלו, כדי שירגיש שמכילים את רגשותיו. אני שוב ממליצה על הספרים של אלטה סולטר - "התינוק יודע" ו"גם הילד יודע" על חשיבות הבכי לצורך פורקן והבעה רגשית. הערה אחת - נראה לי מוקדם מדי לצפות ממנו לשחק בתור עם ילדים אחרים, זה עדיין גיל בו קיימת אגוצנטריות, משחק ליד ועם אחרים מתחיל רק סביב גיל שנתיים - שנתיים וחצי ומשתכלל בחודשים שאחר כך. לגבי הגן - אם הצוות החינוכי יודע להציב גבולות, תמיר יפנים. עובדה שגם היום הוא לא מתנהג כך אצל המטפלת, למשל... תחזיקו מעמד ובהצלחה - חשוב שעם כל הקושי תוכלו לראות גם את החשיבות שיש להתנהגותו של תמיר לצורך התפתחותו האישית והרגשית. שרית.

 

[פוצי של מוצי]

פחד מזרים

ביתי כבר כמעט בת 5 חודשים ומסביבות גיל חודשיין וחצי (!!!!!) מגיבה בבכי קורע לב כמעט אל כל אחד שרוצה להחזיק אותה. אני לא מדברת (חס ושלום

) על זרים ברחוב אלא על קרובי משפחה כגון סבתות ודודות. חשוב לי לציין שהיא רואה אותם בתדירות יחסית גבוהה של מס' פעמים בשבוע ולכן קשה לי לחשוב שהבעיה היא חוסר הכרות. גם את עניין הריח פסלתי כי לכל אחד ואחת מהם ריח שונה. הדבר דיי מטיש ומתסכל אותי. מצד אחד, אני כמעט ולא יכולה להעזר בעזרת המשפחה (למעט בעלי) משום שגם כשהם מגיעים לביקור אני לרוב עסוקה בלהרגיע אותה בגלל האורחים. המצב היחיד שבו היא מוכנה לחייך אליהם הוא כשהיא על הידיים שלי. מעבר לקושי הפיזי שלי, אני מתחילה לדאוג. כמה זמן זה עלול לקחת, מה אני יכולה לעשות ( ניסיתי הערה בהדרגה, תוך כדיי משחק שאני לידה- לרוב החכמה לא 'קונה' את השיטה הזו) והאם זה יכל להעיד על משהו? אחרי חוה"מ פסח אני מכניסה אותה למשפחתון. אני יודעת שהיא מאוד מסוקרנת מתינוקות אחרים לידה אך פוחדת מהתגובות שלה למטפלת ( שבכל הביקורים שלנו שם עד עכשיו היא הגיבה יפה, אבל שוב- אני הייתי לידה).

 

[שרית ארביב ימיני]

פחד מזרים

פוצי של מוצי שלום, הגילאים אותם תיארת מעט מוקדמים לשלב של חרדת זרים, אם כי התופעה של העדפת האם בהחלט קיימת גם בגילאים אלה אצל ילדים רבים. נשאלת השאלה לגבי עוצמת הבכי וכן שאלה חשובה לגבי יכולת ההרגעות. האם בתך נרגעת לאחר פרק זמן מסוים על ידיה של סבתא או דודה? האם אם תראה אותך לידה הדבר יסייע לה להירגע (או שאולי להפך?). האם הקושי קיים באותה מידה גם כאשר קיימת דמות אחת בלבד בנוסף אליך (כי במידה וזה קורה כשכל המשפחה מגיעה בכל זאת יש כנראה השפעה לרעש ולמספר האנשים). השאלה היא כיצד הרגישות הזו של בתך תשפיע על הסתגלותה למשפחתון, למשל. חשוב לבצע את התהליך מאד מאד בהדרגה ולמצוא את הקו העדין שבין השארות איתה שם כדי שתרגיש בטוחה, אך בהדרגה לאפשר למטפלת לקחת אחריות על יותר ויותר פעולות ואינטראקציות איתה ולא לחסום בנוכחותך את הווצרות הקשר ביניהן. במידה וההסתגלות למשפחתון נמשכת זמן רב או מופיעות התנהגויות מצוקה בבית (קשיי שינה, אכילה וכו') ניתן לפנות אלי שוב (גם בפורום וגם במסר). כפי שכתבתי בתשובתי הקודמת, לעיתים קושי של תינוקות קשור גם לקושי שלנו האמהות והתנהגותם משקפת את חששותינו ורצונותינו - את יכולה לבדוק את עצמך בנושא זה... בהצלחה! שרית.

 

[פוצי של מוצי]

אין ספק שהקושי אצלי קיים

אבל אני לא יודעת/חושת עד כמה זה חריג, בייחוד כשמדובר בילדה ראשונה. הבכי שלה יכל להגיע לעוצמות מאוד גבוהות וכמעט תמיד, כאשר אקח אותה חזרה בידיים, היא תירגע תוך מס' שניות בלבד (ולפעמים אף תחייך לסביבה כאילו ואומרת 'עכשיו אני גיבורה כי אני עם אמא'). למיטב ידיעתי, דווקא כשאני בסביבה והיא יכולה לראות (ואפילו לשמוע אותי) הקושי גדול יותר. אם אני בסביבה אין סיכוי שהיא תירגע אצל מישהו אחר. אם אני הולכת, זה יכל לחת גם שעה אבל היא בסוף נרגעת.

 

[hagitb1]

שלום שרית!!

ביתי בת 13.5 חודשים. מפותחת נפלא. בערך בשבועיים האחרונים היא לא יכולה להיות לבד רגע אחד. לדוגמא: אני הולכת רגע להביא לה משהו והיא רואה אותי היא מיד תבוא אחרי תמשוך לי במכנסיים ותושיט לי ידיים כדי שאני ארים אותה. בסביבות גיל 8 חודשים התחילה אצלה חרדת נטישה שהתבטאה ברצון להיות צמוד אלי כל הזמן. ואכן הייתי לידה כל הזמן. לאחר זמן מה, חודשיים נראה לי, זה שכח והיא התחילה להעסיק את עצמה שוב ללא צורך שאני אהיה צמודה אליה *כל* הזמן. נראה לי שזה שוב חרדת נטישה אצלה. היתכן?? שאלה נוספת, ליה התחילה להיות מאוד מאוד דעתנית. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה ומה היא לא רוצה. אבל, לפעמים אני מוצאת את עצמי במצבים שאני לא יודעת כיצד להתנהג. ואני אתן דוגמא: תמיד כשאני מדברת בטלפון לידה היא מיד לוקחת לי את הטלפון ואם אני ממשיכה לדבר לידה היא מתחילה לצעוק. האם בגיל כזה, יש כבר טעם להתחיל לומר לה(היא מבינה את כל מה שאנחנו מדברים איתה) "אמא מדברת עוד מעט אני אתפנה" או מיד לנתק ולתת לה את מבוקשה. מה שאני שואלת בעצם זה האם בגיל כזה יש טעם או צורך להתחיל להסביר להם במעשים או במילים דלא כל מה שהם רוצים הם יכולים. כשליה מנסה לגעת במשהו שאנחנו לא מסכימים אנחנו אומרים לה "לא" ו"אסור" אבל אני שואלת את עצמי האם כש*אני* "עושה " משהו בשביל עצמי כמו לדבר בטלפון(וכמובן כשאנחנו איתה השיחות הן לא ארוכות) אני צריכה לדחות את בקשתה או לא.