כך כתב emale מסייברלייף בטא ב- 16.6.02 שמשון הגיבור (או שלא) בגליון האחרון של "בנות העיר" (שפעם, מזמן מזמן, כתבתי בו כמה הגיגים), התפרסם ביום שישי האחרון מאמר של גדי שמשון (אחד מהעורכים הראשונים של וואלה, למי שלא מכיר). תחת הכותרת "לאן הולך הזיכרון אחרי שעומד לנו?" קובע ג. שמשון כי "הבנות הנכונות הן אלו שאין סיכוי שנשכח גם בגיל 80, בן אם היתה זו מערכת יחסים עמוקה בת יומיים או סטוץ אינטנסיבי שעבר ברבנות". הפואנטה, לפי שמשון הגיבור (אל תשימו לב לירידות שלי עליו, פעם היה לנו איזה תקל, פרטים - אם תתנהגו יפה - מתישהו בעתיד), היא שהבנות שאנחנו, הגברים, נזכור לנצח, יהיו אלה שגרמו לנו להרגיש "כמו גברים, רצוי גדולים". אלה ה"מופלאות, שידעו את האלכימיה שמחברת בין הראש, הלב וחבר האמת שבין רגלינו", אלה ש"היו מספיק בטוחות בעצמן כדי לאבד שליטה, להתמכר, להתמסר, שידעו איך להיכנע באסרטיביות ולהיכנע בעדינות". למי שלא הבין, ילדים, גדי שלנו אומר בעצם שהדרך של בחורה להיכל התהילה המצוי, כמובן, בליבו של כל גבר, היא להיות מעולה במיטה. חד וחלק. הוא אומר את זה תוך כדי התפלפלויות אינסופיות (כי עורך העיתון חייב אותו למרוח 1000 מילה על הקטע הזה) - אבל זו השורה התחתונה. אז גד-גד, לא יודע אם אתה קורא את זה או לא, אבל במאמר השוביניסטי הדוחה הזה פילסת את דרכך לשדות הנצח בהם ניצבים פסליהם של גברים שהיו אחראים במו לשונם/עטם לקיבועו של הגבר כסוג של חיה פרימיטיבית שלא התפתחה שכלית מאז ימי המערות: זו שחושבת שכישוריה של אישה מסתכמים בתרגילי הצוקהרה והפליק-פלאק לאחור שאותם היא מסוגלת לעשות במיטה. כמה שטחי. אולי זו הסיבה שאחרי 40 שנה מר שמשון עדיין מחפש אחרי נדיה קומנצ´י שלו במרחבי הספייס הוירטואלי והוירטואלי קצת פחות.
