תיזכורת
- פותח הנושא איה@
- פורסם בתאריך
מניה-דיפרסיה/ שלי ("קצת אחרת")
שלי מ"קצת אחרת", כותבת: . מניה-דיפרסיה. חזרתי עכשיו מחתונה של חברה. אצלנו בד"כ כולן מתחתנות בטווח הגילאים שבין 19 ל-21, וכך יוצא שבטווח של שנתיים בערך כל החברות בכיתה ובשכבה מתחתנות. יש שבועות שיש בהן שלוש חתונות בשבוע אחד, ויש תקופה של כמה חודשים יבשים וצחיחים מבחינת החתונות. השלב הזה, שאני נמצאת בו היום, הוא כבר השלב שאחרי הנורמה הגורפת. כלומר - הבנות ברובן כבר בנות 22. לחלק מהנשואות יש כבר ילדים (לשתיים יש כבר שני ילדים!), חלקן בהריון, וחלקן - המיעוט שבמיעוט - עדיין רווקות. אני, איך לא, במיעוט. היום הייתה חתונה של חברה, וכווולן הגיעו. כשיש רווח גדול בין חתונה לחתונה - זה בד"כ מתכון בטוח לפגישה כיתתית מלאה ומרגשת, כי כולן כבר הספיקו להתגעגע, רוצים לדבר, להתראות, לראות מה חדש, להתעדכן, להגיד מזל-טוב למי שצריך. בחתונה עצמה אני בד"כ בהיי (להלן: מניה). שמחה עם כולן, כל הזמן מחייכת, קורנת ובטוחה בעצמי, ותמיד אנשים אומרים לי שאני נראית מבסוטה מהחיים. כשאני נמצאת בחברה אני מרגישה כמו דג במים, חופשיה ומשוחררת, נהנית מכל רגע. חברות, חניכות, מכרות - לצחוק עם כולן ולדבר בכיף זה באמת סיבה למצברוח טוב. אני גם תמיד משתדלת להיראות טוב ולהרגיש טוב עם עצמי והחיוך מרוח לי על הפרצוף רוב החתונה. והוא לא מזוייף! הוא אמיתי ושמח ומכל הלב. גם התזמורת והריקודים והכל נותנים כזאת תחושה של שמחה בלב, שאי-אפשר לא להידבק. ויש עוד תופעה מוזרה. אנחנו כבר בנות 22 וכבר מזמן גמרנו את הלימודים המשותפים, כבר מזמן אין עניינים חברתיים ופערי מעמדות (לפעמים זה להפך: בת שהייתה בשולי השוליים של החברה היא היום אישה נשואה באושר + ילד יפהפה, עובדת במשרה טובה ומכניסה, ודווקא אחת שהייתה בשיא החברה נשארה רווקה ומובטלת...) ובכל-זאת, נדמה שיש דברים שקשה להשתחרר מהם: אני עצמי הייתי חלק מרביעייה שהייתה הגרעין החזק של הכיתה לאורך רוב השנים (למעט השנה-שנתיים האחרונות, שאז כבר גדלים מהשטויות האלו). תמיד העיניים היו נשואות אלינו והרבה ניסו להיכנס לחברות הזאת (ל"ברנז´ה") ולהחשב בעלות מעמד. הייתה עוד חבורה של 5 בנות שהיה להן גם מעמד טוב בחברה, והרבה פעמים היינו מוצאות את עצמינו יחד - הארבע והחמש. אבל לאף אחת לא היה ספק שהארבע הן בראש הפירמידה החברתית. בחתונות של חברות אני לפעמים מרגישה כאילו אני עדיין אי-שם בכיתה י´-י"א כשלמילה שלי יש משקל עצום, ויש משהו מכובד בלעמוד ולדבר או לצחוק איתי. תודו שזה מחמיא (אם כי מפליא ביותר). וגם להיפגש - ארבעתנו - כמו פעם, עם כל ההבנות הדקות שיש בין חברות-ילדות קרובות. (אגב, לאחת מהארבע יש היום ילדה משגעת בת שנה וחצי, השניה ילדה בן בונבון לפני חודשיים, והשלישית סיפרה לי בדיוק אתמול שהיא בשבוע השני להריונה...) החניכות שלי שהגיעו בחלקן (מי שהוזמנה ע"י הכלה מסיבות כלשהן) גם עושות לי הרבה כבוד... בקיצור - אני פשוט בהיי. בדרך חזור, כשהולכים הבייתה ברגל (או לוקחים מונית. תלוי במצב הפיננסי) משחזרים את החתונה וצוחקים ומנסים לנחש מי בהריון וכאלה... ואז אני מגיעה הבייתה וישר הולכת למקלחת. וכשהמים זורמים - זורמות גם המחשבות. זורמות ושוטפות בקצב מטורף , והמצברוח הטוב יורד לו בצניחה איטית וחופשית(להלן: דיפרסיה). פתאום חושבים על כל הבנות שרובן כבר נשואות ויש להן בית משלהן ובעל שמחכה בו, ולרובן יש כבר ילדים, חמודים יותר ופחות. כולן כבר עברו שלב בחיים, ואפילו שניים, ורק אני כ"כ תקועה, כ"כ מדשדשת שוב ושוב כבר תקופה ארוכה באותו מקום. באותה ביצה עכורה ודלוחה. יש כמה חברות שגם הן עוד רווקות, אבל עד מתי אני אשתייך ל"חבורת הרווקות"??? ושום קרן אור לא נראית בחושך. פתאום אני מתפעלת מעצמי איך אני מצליחה להציג ולשחק בכישרון רב כל-כך, כאילו הייתי עומדת על במה מול אלפי צופים, עד-כדי-כך שאפילו אני לא תמיד מצליחה להבחין שאני בעצם משחקת. לכמה שעות טובות אני נועלת את כל רגשות הבדידות, הפחד (כן, פחד. פחד משתק, אימה מזדחלת: לא חסרים אנשים שלא התחתנו ונשארו רווקים עד סוף חייהם, שה´ ישמור?!?!) והכאב, ועוטה על עצמי מסכה-מוכנה-מראש של הליצן הצוחק והמאושר. איש לא יודע מה מתחולל עמוק עמוק מתחת לפני השטח. איש לא מבחין בלבה הרותחת המבעבעת והשורפת שתצליח לצאת רק כשאהיה ביני לבין עצמי. והמים זורמים, ואיתן הדמעות, והכאב, והכעס, והקנאה, ואין-האונים, והבדידות והאימה---- וכמו גוש עולה מעומק הלב מטפס במעלה הגרון ורוצה להשתחרר בצעקה מחרידה ומזעזעת- "ריבונו-של-עול----ם! ע----ד מ----ת----י----???"
שלי מ"קצת אחרת", כותבת: . מניה-דיפרסיה. חזרתי עכשיו מחתונה של חברה. אצלנו בד"כ כולן מתחתנות בטווח הגילאים שבין 19 ל-21, וכך יוצא שבטווח של שנתיים בערך כל החברות בכיתה ובשכבה מתחתנות. יש שבועות שיש בהן שלוש חתונות בשבוע אחד, ויש תקופה של כמה חודשים יבשים וצחיחים מבחינת החתונות. השלב הזה, שאני נמצאת בו היום, הוא כבר השלב שאחרי הנורמה הגורפת. כלומר - הבנות ברובן כבר בנות 22. לחלק מהנשואות יש כבר ילדים (לשתיים יש כבר שני ילדים!), חלקן בהריון, וחלקן - המיעוט שבמיעוט - עדיין רווקות. אני, איך לא, במיעוט. היום הייתה חתונה של חברה, וכווולן הגיעו. כשיש רווח גדול בין חתונה לחתונה - זה בד"כ מתכון בטוח לפגישה כיתתית מלאה ומרגשת, כי כולן כבר הספיקו להתגעגע, רוצים לדבר, להתראות, לראות מה חדש, להתעדכן, להגיד מזל-טוב למי שצריך. בחתונה עצמה אני בד"כ בהיי (להלן: מניה). שמחה עם כולן, כל הזמן מחייכת, קורנת ובטוחה בעצמי, ותמיד אנשים אומרים לי שאני נראית מבסוטה מהחיים. כשאני נמצאת בחברה אני מרגישה כמו דג במים, חופשיה ומשוחררת, נהנית מכל רגע. חברות, חניכות, מכרות - לצחוק עם כולן ולדבר בכיף זה באמת סיבה למצברוח טוב. אני גם תמיד משתדלת להיראות טוב ולהרגיש טוב עם עצמי והחיוך מרוח לי על הפרצוף רוב החתונה. והוא לא מזוייף! הוא אמיתי ושמח ומכל הלב. גם התזמורת והריקודים והכל נותנים כזאת תחושה של שמחה בלב, שאי-אפשר לא להידבק. ויש עוד תופעה מוזרה. אנחנו כבר בנות 22 וכבר מזמן גמרנו את הלימודים המשותפים, כבר מזמן אין עניינים חברתיים ופערי מעמדות (לפעמים זה להפך: בת שהייתה בשולי השוליים של החברה היא היום אישה נשואה באושר + ילד יפהפה, עובדת במשרה טובה ומכניסה, ודווקא אחת שהייתה בשיא החברה נשארה רווקה ומובטלת...) ובכל-זאת, נדמה שיש דברים שקשה להשתחרר מהם: אני עצמי הייתי חלק מרביעייה שהייתה הגרעין החזק של הכיתה לאורך רוב השנים (למעט השנה-שנתיים האחרונות, שאז כבר גדלים מהשטויות האלו). תמיד העיניים היו נשואות אלינו והרבה ניסו להיכנס לחברות הזאת (ל"ברנז´ה") ולהחשב בעלות מעמד. הייתה עוד חבורה של 5 בנות שהיה להן גם מעמד טוב בחברה, והרבה פעמים היינו מוצאות את עצמינו יחד - הארבע והחמש. אבל לאף אחת לא היה ספק שהארבע הן בראש הפירמידה החברתית. בחתונות של חברות אני לפעמים מרגישה כאילו אני עדיין אי-שם בכיתה י´-י"א כשלמילה שלי יש משקל עצום, ויש משהו מכובד בלעמוד ולדבר או לצחוק איתי. תודו שזה מחמיא (אם כי מפליא ביותר). וגם להיפגש - ארבעתנו - כמו פעם, עם כל ההבנות הדקות שיש בין חברות-ילדות קרובות. (אגב, לאחת מהארבע יש היום ילדה משגעת בת שנה וחצי, השניה ילדה בן בונבון לפני חודשיים, והשלישית סיפרה לי בדיוק אתמול שהיא בשבוע השני להריונה...) החניכות שלי שהגיעו בחלקן (מי שהוזמנה ע"י הכלה מסיבות כלשהן) גם עושות לי הרבה כבוד... בקיצור - אני פשוט בהיי. בדרך חזור, כשהולכים הבייתה ברגל (או לוקחים מונית. תלוי במצב הפיננסי) משחזרים את החתונה וצוחקים ומנסים לנחש מי בהריון וכאלה... ואז אני מגיעה הבייתה וישר הולכת למקלחת. וכשהמים זורמים - זורמות גם המחשבות. זורמות ושוטפות בקצב מטורף , והמצברוח הטוב יורד לו בצניחה איטית וחופשית(להלן: דיפרסיה). פתאום חושבים על כל הבנות שרובן כבר נשואות ויש להן בית משלהן ובעל שמחכה בו, ולרובן יש כבר ילדים, חמודים יותר ופחות. כולן כבר עברו שלב בחיים, ואפילו שניים, ורק אני כ"כ תקועה, כ"כ מדשדשת שוב ושוב כבר תקופה ארוכה באותו מקום. באותה ביצה עכורה ודלוחה. יש כמה חברות שגם הן עוד רווקות, אבל עד מתי אני אשתייך ל"חבורת הרווקות"??? ושום קרן אור לא נראית בחושך. פתאום אני מתפעלת מעצמי איך אני מצליחה להציג ולשחק בכישרון רב כל-כך, כאילו הייתי עומדת על במה מול אלפי צופים, עד-כדי-כך שאפילו אני לא תמיד מצליחה להבחין שאני בעצם משחקת. לכמה שעות טובות אני נועלת את כל רגשות הבדידות, הפחד (כן, פחד. פחד משתק, אימה מזדחלת: לא חסרים אנשים שלא התחתנו ונשארו רווקים עד סוף חייהם, שה´ ישמור?!?!) והכאב, ועוטה על עצמי מסכה-מוכנה-מראש של הליצן הצוחק והמאושר. איש לא יודע מה מתחולל עמוק עמוק מתחת לפני השטח. איש לא מבחין בלבה הרותחת המבעבעת והשורפת שתצליח לצאת רק כשאהיה ביני לבין עצמי. והמים זורמים, ואיתן הדמעות, והכאב, והכעס, והקנאה, ואין-האונים, והבדידות והאימה---- וכמו גוש עולה מעומק הלב מטפס במעלה הגרון ורוצה להשתחרר בצעקה מחרידה ומזעזעת- "ריבונו-של-עול----ם! ע----ד מ----ת----י----???"
השישי לשישי - קובי ויטמן - מרגש ../images/Emo70.gif
כך כתב קובי ויטמן ב- יעקב מדבר ב-6.6 "בשישי לשישי 1972, נתפס אנטמן הקטן, הידוע בכינויו אנטמן הקטן החרמן הקטן ,כשהוא מציץ אל תוך שרותי הנשים, וכל זאת בעין בלתי מזוינת ". כשהייתי ילד השישי לשישי היה בשבילי סתם תאריך מגניב ,שמתגלגל על הלשון, וגם היומולדת של אמא שלי. אחר כך , כשגדלתי קצת , בצופים , השישי לשישי נהיה אחת מבדיחות החובה : אתה חייב לדקלם את " מציצים" ,אחרת אתה לא קיים . מציצים מחלה . סוף מרץ האחרון, אני בדרך לסופשבוע ברמת הגולן, קצת לפני העליה, והמכשיר שאי אפשר בלעדיו, מצלצל עדיין לא ברור מי נגד מי ,או שבעצם זה מאוד ברור,והדבר הזה שמלמדים אותך להתכונן אליו מהיום שאתה נולד כאן , מפתיע גם אותי . צו שמונה קובי , תראה , לא יודעים עדיין שום דבר , תכין את הדברים , ותשאר זמין . ככה סתם ביום של חול המועד כאן המקום: קוראים לי קובי ,ואני עושה מילואים. אתם :אוהבים אותך קובי אני עושה מילואים כבר שבע שנים . אין לי תרוצים , אולי מלבד זה שאני ביישן , ולא מצאתי עדיין את הרגע המתאים לפרוש ערב אחרי אני כבר על מדים , חותם על ציוד ,מדגם את האפוד , נזכר בכל הטריקים שהיו לנו בסדיר , ודואג לכל מיני סידורים אחרונים בפלאפון יומיים אחרי כבר ברור שהיעד הוא ג´נין,והמפקדים אומרים שהולך להיות קשה, אבל אין סיבה שלא נסמוך על עצמנו אני מחליט , משום מה , לשחות עם הזרם , מוצא את עצמי נערך לשהות ארוכה מבקש מאורן לדאוג להדפיס עטיפה ודיסקים , כמה שיותר מהר ,אני מדבר עם בת ,היחצנית שלי ושואל אותה ,עם דמעות בעניים , אם יהיה אפשרי להקדים קצת את היציאה של הסינגל הראשון יום אחרי אני בתוך ג´נין , אמנם עם פלאפון , אבל מנותק מהעולם אין חשמל , ואני מחליט לכבות את המכשיר , להודיע פעם ביום שאני חי ,ולסמוך על האנשים שאוהבים אותי, לדאוג לעיניינים את עודד פגשתי בפעם הראשונה באימון בצאלים הוא השתחרר מהנחל והגיע אלינו בתור סמ"פ בלי קשר לאיזה מין אתם מעדיפים , הייתם מתאהבים בו מהרגע הראשון מן גינג´י רק בשמש , חייכני , רגוע עד כדי דאגה , אוהב את אהוד בנאי ואת מאיר אריאל אולי בסדר הפוך , ובקיצור קיבוצניק טוב לב לקיבוצניקים, בעיקר בצבא, יש נטייה לשחק מייד במכיר הם שואלים אותך מאיפה אתה, ומייד כשאתה עונה הם מפציצים אותך בשם של מישהו מהישוב במקרה שלי יצא משחק גדול כי חברה של עודד באה כמוני מעומר . ויש לנו פיצוח תוך שנתיים שלוש עודד נעשה מ"פ אהוב ואהוד , ובשבילי הסיבה היחידה להמשיך לבוא למילואים פשוט לא יכולתי לסרב לו בלילה הראשון בג´נין , הצעירים ישנים , ואני ועודד מדברים על מה קורה עם התקליט, מתי הוא כבר יצא , וגם על חתונה , ילדים , וכמה שהחיים קצרים אני מזכיר לעצמי שאני חייב בסוף המילואים להכריח אותו לבוא להופעה שלי י שמונה ימים של חלום רע עוברים עלי , אני מן רמבו קטן , משתדל להוריד את הראש כל הזמן ומנסה לזכור שאמא שלי מבקשת כל יום שלא אהיה גיבור אני לא בטוח בתאריך , התשיעי או העשירי באפריל ,בערך בשש בבוקר , אנחנו שומעים את הקשר של עודד צועק שהם ניתקלו ושיש פצועים , ושנבוא לעזור תוך כמה דקות אני בסרט מלחמה איכותי במיוחד ,מפנה פצועים , כשהראשון בהם הוא עודד בארבע בצהריים הסרט נגמר . 12 מלואימניקים מהפלוגה שלי , ועוד בחור אמיץ ונאיבי נהרגים תוך חצי שעה , ועוד כמה נפצעים יום אחרי זה ,אני על שפת הנחל בקיבוץ ניר דויד , מנגב את הדמעות מהפנים הלוויה של עודד בדיוק נגמרה ,ואני מוצא את עצמי מבולבל מתמיד מה עכשיו ? ג´נין ? הביתה ? ומה הטעם בכלל ?? אחרי תקופה של שקט מדומה , התפוצץ היום, ,5.6 , אוטובוס , חמישה קילומטר מג´נין אחרי הצהריים העניק צה"ל צל"שים לחיילים שנלחמו במיבצע , חלקם מהפלוגה שלי וכולם ללא ספק ראויים , אפילו להרבה יותר היום , השישי לשישי , הוא גם יום ההולדת של עודד אני מתנצל על השורות הלא מסודרות , אני חדש בעניין הזה בתקווה לימים יותר שמחים , לילה טוב , קובי
כך כתב קובי ויטמן ב- יעקב מדבר ב-6.6 "בשישי לשישי 1972, נתפס אנטמן הקטן, הידוע בכינויו אנטמן הקטן החרמן הקטן ,כשהוא מציץ אל תוך שרותי הנשים, וכל זאת בעין בלתי מזוינת ". כשהייתי ילד השישי לשישי היה בשבילי סתם תאריך מגניב ,שמתגלגל על הלשון, וגם היומולדת של אמא שלי. אחר כך , כשגדלתי קצת , בצופים , השישי לשישי נהיה אחת מבדיחות החובה : אתה חייב לדקלם את " מציצים" ,אחרת אתה לא קיים . מציצים מחלה . סוף מרץ האחרון, אני בדרך לסופשבוע ברמת הגולן, קצת לפני העליה, והמכשיר שאי אפשר בלעדיו, מצלצל עדיין לא ברור מי נגד מי ,או שבעצם זה מאוד ברור,והדבר הזה שמלמדים אותך להתכונן אליו מהיום שאתה נולד כאן , מפתיע גם אותי . צו שמונה קובי , תראה , לא יודעים עדיין שום דבר , תכין את הדברים , ותשאר זמין . ככה סתם ביום של חול המועד כאן המקום: קוראים לי קובי ,ואני עושה מילואים. אתם :אוהבים אותך קובי אני עושה מילואים כבר שבע שנים . אין לי תרוצים , אולי מלבד זה שאני ביישן , ולא מצאתי עדיין את הרגע המתאים לפרוש ערב אחרי אני כבר על מדים , חותם על ציוד ,מדגם את האפוד , נזכר בכל הטריקים שהיו לנו בסדיר , ודואג לכל מיני סידורים אחרונים בפלאפון יומיים אחרי כבר ברור שהיעד הוא ג´נין,והמפקדים אומרים שהולך להיות קשה, אבל אין סיבה שלא נסמוך על עצמנו אני מחליט , משום מה , לשחות עם הזרם , מוצא את עצמי נערך לשהות ארוכה מבקש מאורן לדאוג להדפיס עטיפה ודיסקים , כמה שיותר מהר ,אני מדבר עם בת ,היחצנית שלי ושואל אותה ,עם דמעות בעניים , אם יהיה אפשרי להקדים קצת את היציאה של הסינגל הראשון יום אחרי אני בתוך ג´נין , אמנם עם פלאפון , אבל מנותק מהעולם אין חשמל , ואני מחליט לכבות את המכשיר , להודיע פעם ביום שאני חי ,ולסמוך על האנשים שאוהבים אותי, לדאוג לעיניינים את עודד פגשתי בפעם הראשונה באימון בצאלים הוא השתחרר מהנחל והגיע אלינו בתור סמ"פ בלי קשר לאיזה מין אתם מעדיפים , הייתם מתאהבים בו מהרגע הראשון מן גינג´י רק בשמש , חייכני , רגוע עד כדי דאגה , אוהב את אהוד בנאי ואת מאיר אריאל אולי בסדר הפוך , ובקיצור קיבוצניק טוב לב לקיבוצניקים, בעיקר בצבא, יש נטייה לשחק מייד במכיר הם שואלים אותך מאיפה אתה, ומייד כשאתה עונה הם מפציצים אותך בשם של מישהו מהישוב במקרה שלי יצא משחק גדול כי חברה של עודד באה כמוני מעומר . ויש לנו פיצוח תוך שנתיים שלוש עודד נעשה מ"פ אהוב ואהוד , ובשבילי הסיבה היחידה להמשיך לבוא למילואים פשוט לא יכולתי לסרב לו בלילה הראשון בג´נין , הצעירים ישנים , ואני ועודד מדברים על מה קורה עם התקליט, מתי הוא כבר יצא , וגם על חתונה , ילדים , וכמה שהחיים קצרים אני מזכיר לעצמי שאני חייב בסוף המילואים להכריח אותו לבוא להופעה שלי י שמונה ימים של חלום רע עוברים עלי , אני מן רמבו קטן , משתדל להוריד את הראש כל הזמן ומנסה לזכור שאמא שלי מבקשת כל יום שלא אהיה גיבור אני לא בטוח בתאריך , התשיעי או העשירי באפריל ,בערך בשש בבוקר , אנחנו שומעים את הקשר של עודד צועק שהם ניתקלו ושיש פצועים , ושנבוא לעזור תוך כמה דקות אני בסרט מלחמה איכותי במיוחד ,מפנה פצועים , כשהראשון בהם הוא עודד בארבע בצהריים הסרט נגמר . 12 מלואימניקים מהפלוגה שלי , ועוד בחור אמיץ ונאיבי נהרגים תוך חצי שעה , ועוד כמה נפצעים יום אחרי זה ,אני על שפת הנחל בקיבוץ ניר דויד , מנגב את הדמעות מהפנים הלוויה של עודד בדיוק נגמרה ,ואני מוצא את עצמי מבולבל מתמיד מה עכשיו ? ג´נין ? הביתה ? ומה הטעם בכלל ?? אחרי תקופה של שקט מדומה , התפוצץ היום, ,5.6 , אוטובוס , חמישה קילומטר מג´נין אחרי הצהריים העניק צה"ל צל"שים לחיילים שנלחמו במיבצע , חלקם מהפלוגה שלי וכולם ללא ספק ראויים , אפילו להרבה יותר היום , השישי לשישי , הוא גם יום ההולדת של עודד אני מתנצל על השורות הלא מסודרות , אני חדש בעניין הזה בתקווה לימים יותר שמחים , לילה טוב , קובי
בלוג למטרת עיצוב
מתוך "איזון פנימי" של אילנה: יום שני 3 ביוני 2002 נראה לי שהסיבה שכמה אנשים יוצאים עם בלוג לרשת היא כדי להציג את הכישרון שלהם ב- עיצוב יותר מאשר להשקיע בתוכן של הבלוג. העיצובים באמת יפים וחבל שהם נעלמים. אולי כדאי לפתוח בלוג ולרכז בו את כל העיצובים ואפילו להציע אותם להורדה. משהו כמו ´בלוג עיצובים´. ___________________________ האמת, זה לא משהו אבל שווה לראות את התגובות!
מתוך "איזון פנימי" של אילנה: יום שני 3 ביוני 2002 נראה לי שהסיבה שכמה אנשים יוצאים עם בלוג לרשת היא כדי להציג את הכישרון שלהם ב- עיצוב יותר מאשר להשקיע בתוכן של הבלוג. העיצובים באמת יפים וחבל שהם נעלמים. אולי כדאי לפתוח בלוג ולרכז בו את כל העיצובים ואפילו להציע אותם להורדה. משהו כמו ´בלוג עיצובים´. ___________________________ האמת, זה לא משהו אבל שווה לראות את התגובות!
freedom rider
New member
שיחת טלפון, הצד שלה - נוי נוי - 6/6
נוי נוי כתבה: היה נחמד, בטח שהיה נחמד. האמת, היססתי קצת לפני ששתלתי את מספר הפלאפון שלי בהודעה ששלחתי לו. ידעתי למה אני מהססת: רוב הסיכויים שהוא יקבל את ההודעה, יחבוט לעצמו במצח וישאל את עצמו בייאוש "אבל הלך כל כך נחמד עד עכשיו, קיבינימט, למה היא היתה חייבת לסבך עניינים?" לא ידעתי בדיוק למה אני סבורה שזה קצת ירתיע אותו. אולי מפני שידעתי שאני בעצמי הייתי קצת נרתעת מכזה דבר, כי שיחות טלפון, לפחות ראשונות, הן לא ממש השטח שלי, ומרוב שהתרגלתי למצוא נקודות דומות באופי שלנו אני כבר חושבת אוטומטית שהוא יגיב כמו שאני הייתי מגיבה. מסוכן לחשוב ככה; הרי אנחנו בוודאי גם שונים בהרבה דברים ומגיבים אחרת לדברים מסויימים. למה אני כבר מרשה לעצמי להיכנס לראש שלו? ולמה בכל זאת העליתי גם את אופציית השיחה בטלפון? אני מניחה שרציתי לעשות צעד קדימה. לתת נופך חדש לכל הסיפור. להוליך את זה לאן שהוא. להראות רצון טוב. לשבור קרח. קצת ביזארי, כמו זוג זקנים פולנים שמחליטים לנסות פעם שוט ובגדי עור, אפילו שברור להם שהם רוצים לעשות את זה בתנוחה המיסיונרית הישנה, הטובה והמוכרת, בלי הרבה הפתעות. דימוי מפגר. לא נורא. -------------------------------------------------------------------------------- ערן בחור טוב, ודווקא החזיק מעמד יותר ממני בשיחה הזאת. שמחתי שהתקשר ונהניתי לדבר איתו. הוא אומר ששמח גם. אולי התאכזב קלות, למרות שהוא אומר שלא. נועה של הטלפון אינה נועה של ישראבלוג והסטייג´, או, בעצם כן- פשוט לוקח קצת זמן עד שהיא יוצאת החוצה. בכל זאת, זה דווקא לא הרגיש כמו טעות. סתם שיחה ראשונה חביבה עם טיפ-טיפה שתיקות טבעיות מאוד, כאמור. הוא אמר שהוא מעדיף לכתוב, ככה דברים זורמים יותר בקלות. האמת, זה נכון. לכתוב זה עולם אחר לגמרי. בדיבור הכל יכול להשתבש (הכל בראש שלנו, איש. באמת). רציתי לגלוש למשהו קצת יותר אישי בשיחה הזאת, של בתים כתומים וחתולים ואמיר ברק (שבטח שורפות לו האוזניים עד עכשיו מזה שדיברנו עליו הרבה) ונעצרתי. לא ידעתי אם הוא רוצה לדבר על זה בטלפון, אולי עדיף שפשוט אשלח לו אימייל. פאק, עם כל הפוזיטיביות שבדברים שרציתי לומר, א נ י הייתי קצת נבוכה לדבר על זה. ואני דווקא לא טיפוס שנבוך לדבר על דברים אישיים בדרך כלל. רציתי שידבר על "זה" איכשהו, בעקיפין, במישרין, אני לא יודעת איפה אנחנו עומדים יותר משהוא יודע. אולי אני רגילה להיות הפסיבית, שהצד השני יעשה, יציע, יזום, ואני אעשה את המהלך השני, שתמיד יותר קל לעשות. כך זה היה אצלי מאז ומעולם. החלטתי, אפוא, שאם לא יעלה את זה, לא אעלה את זה גם אני. אל תשאלו אותי במה הכוונה ל"זה". גם אני לא יכולה בדיוק להגדיר. קצת מעורפל, אני יודעת, לא ממש אני. -------------------------------------------------------------------------------- תשובה שלילית הוא לא יקבל. גם לא דחייה משום סוג. אני משאירה את הכדור אצלו כרגע, בעיקר מפני שאם הוא יהיה אצלי אני לא אדע לאן לזרוק. רגע, האופציה השפויה: תן לי את הכדור, ותגיד לי לאן לזרוק. בינתיים אני מכדררת. בברכת Ca me plait, אוהבת.
נוי נוי כתבה: היה נחמד, בטח שהיה נחמד. האמת, היססתי קצת לפני ששתלתי את מספר הפלאפון שלי בהודעה ששלחתי לו. ידעתי למה אני מהססת: רוב הסיכויים שהוא יקבל את ההודעה, יחבוט לעצמו במצח וישאל את עצמו בייאוש "אבל הלך כל כך נחמד עד עכשיו, קיבינימט, למה היא היתה חייבת לסבך עניינים?" לא ידעתי בדיוק למה אני סבורה שזה קצת ירתיע אותו. אולי מפני שידעתי שאני בעצמי הייתי קצת נרתעת מכזה דבר, כי שיחות טלפון, לפחות ראשונות, הן לא ממש השטח שלי, ומרוב שהתרגלתי למצוא נקודות דומות באופי שלנו אני כבר חושבת אוטומטית שהוא יגיב כמו שאני הייתי מגיבה. מסוכן לחשוב ככה; הרי אנחנו בוודאי גם שונים בהרבה דברים ומגיבים אחרת לדברים מסויימים. למה אני כבר מרשה לעצמי להיכנס לראש שלו? ולמה בכל זאת העליתי גם את אופציית השיחה בטלפון? אני מניחה שרציתי לעשות צעד קדימה. לתת נופך חדש לכל הסיפור. להוליך את זה לאן שהוא. להראות רצון טוב. לשבור קרח. קצת ביזארי, כמו זוג זקנים פולנים שמחליטים לנסות פעם שוט ובגדי עור, אפילו שברור להם שהם רוצים לעשות את זה בתנוחה המיסיונרית הישנה, הטובה והמוכרת, בלי הרבה הפתעות. דימוי מפגר. לא נורא. -------------------------------------------------------------------------------- ערן בחור טוב, ודווקא החזיק מעמד יותר ממני בשיחה הזאת. שמחתי שהתקשר ונהניתי לדבר איתו. הוא אומר ששמח גם. אולי התאכזב קלות, למרות שהוא אומר שלא. נועה של הטלפון אינה נועה של ישראבלוג והסטייג´, או, בעצם כן- פשוט לוקח קצת זמן עד שהיא יוצאת החוצה. בכל זאת, זה דווקא לא הרגיש כמו טעות. סתם שיחה ראשונה חביבה עם טיפ-טיפה שתיקות טבעיות מאוד, כאמור. הוא אמר שהוא מעדיף לכתוב, ככה דברים זורמים יותר בקלות. האמת, זה נכון. לכתוב זה עולם אחר לגמרי. בדיבור הכל יכול להשתבש (הכל בראש שלנו, איש. באמת). רציתי לגלוש למשהו קצת יותר אישי בשיחה הזאת, של בתים כתומים וחתולים ואמיר ברק (שבטח שורפות לו האוזניים עד עכשיו מזה שדיברנו עליו הרבה) ונעצרתי. לא ידעתי אם הוא רוצה לדבר על זה בטלפון, אולי עדיף שפשוט אשלח לו אימייל. פאק, עם כל הפוזיטיביות שבדברים שרציתי לומר, א נ י הייתי קצת נבוכה לדבר על זה. ואני דווקא לא טיפוס שנבוך לדבר על דברים אישיים בדרך כלל. רציתי שידבר על "זה" איכשהו, בעקיפין, במישרין, אני לא יודעת איפה אנחנו עומדים יותר משהוא יודע. אולי אני רגילה להיות הפסיבית, שהצד השני יעשה, יציע, יזום, ואני אעשה את המהלך השני, שתמיד יותר קל לעשות. כך זה היה אצלי מאז ומעולם. החלטתי, אפוא, שאם לא יעלה את זה, לא אעלה את זה גם אני. אל תשאלו אותי במה הכוונה ל"זה". גם אני לא יכולה בדיוק להגדיר. קצת מעורפל, אני יודעת, לא ממש אני. -------------------------------------------------------------------------------- תשובה שלילית הוא לא יקבל. גם לא דחייה משום סוג. אני משאירה את הכדור אצלו כרגע, בעיקר מפני שאם הוא יהיה אצלי אני לא אדע לאן לזרוק. רגע, האופציה השפויה: תן לי את הכדור, ותגיד לי לאן לזרוק. בינתיים אני מכדררת. בברכת Ca me plait, אוהבת.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.