שיר ממש ממש ישן...../images/Emo230.gif
יש מצב שאפילו פירסמתי אותו פה, אבל אני לא זוכרת. המוזר שבמוזרים. היפה שביפים. שום מחשבה, מילה, הבעת פנים לא יכלו להביע את התפעלותי. שום דבר לא יכול היה להיות מנוגד יותר ממך. שיער בהיר, עור כהה, בגדים כהים, עיינים בהירות. אוהב, אבל שונא. מנוגד אל עצמך ומנוגד אל הסביבה. ובאשר אליי? שום מילה לא נאמרה. הילה עוטפת אותך, בלי ידיעתך בכלל. אתה לא מרגיש את אותה הילה חמימה שעוטפת אותך שבכל פעם שאתה מתקרב אני מרגישה חום זורם ממך. אפעם לא הבטת בכיווני. רק פעמים אחדות ובהן לא הבעת שום רגש מיוחד. ואילו היית מביט, מה היית מרגיש? והקשר, שנבנה באיטיות כה רבה. לאט לאט, דיבורים, לא הרבה. רק כמה מילים אחדות. לאט לאט זה מתפתח ומתפתח. אותם תחביבים, אותן אהבות. אבל אתה, ללא שום סימן. איני יודעת עד כמה הדדי המצב. ודיבורים ארוכים שנמשכים אל תוך הלילה. ושיחות עמוקות שלא נפסקות. מבטים בהפסקות, שאף אחד ללא ספק לא הבחין בהם. ולאט לאט הקירבה הזאת נעשית מעיקה. אני כבר לא מבינה מה אני רוצה. ההילה סביבך נעשית פתאום קרירה. היופי שלך נעשה פתאום נורמלי. המוזרות בך פתאום לא נראית לעין. היופי הפנימי שלך שרק אני זכיתי לראות נעלם כלא היה. ואתה, בלי שום הודעה מראש ובלי שום סימן פשוט נעלם. נעלם לנצח. בליתי חצי שנה במחיקת 80% מהזכורנות שלי. לא רוצה אותך שם. מבחינתי אתה לא תהיה קיים יותר. וככה בעצם, הסתיימה אהבת נעורי, ילדותי. אהבת אמת נהגתי לקרוא לה. אבל כיצד, תאמרו לי, אהבת אמת היא כ"כ אגואיסטית ולא הדדית? כיצד אפשר לכנות אהבה כזאת, אהבת אמת?