פרויקט ביקורות השירים

[meandmeandme]

../images/Emo41.gif../images/Emo41.gifפרויקט ביקורות השירים../images/Emo41.gif../images/Emo41.gif

אוקי. עוד שבוע חלף לו ועוד ביקורות נוספו למאגר הביקורות היחסית מכובד שלנו. הפעם עסקנו באלבום "הצד האפל של הירח". על הכמה ימים הראשונים קיבלנו הפגזה של ביקורות נפלאות אבל מיד אחר כך בגלל גל משתתפים חדשים (שזה לא דבר רע בכלל) והודעת "אני חדש פה" (שזה גם לא רע, אבל עדיף שיהיה להם תוכן) הוא ירד לעמוד השני וקיום הוא בעמוד השלישי ואיבד כל סיכוי להקפצה. אבל עדיין. יש לנו מספר לא מבוטל של ביקרות. שבע למען האמת (שש שירים מתוך תשע): Breathe/meandmeandme Time/Marmaduke The Great Gig in the Sky/noosh Us and Them/N a v e Any Color You Like/Nir of GondoliN Any Color You Like/meandmeandme Eclipse/Nir of Gondolin למרות שציפתי שלראשונה יהיה לנו אלבום בו כתבו על כל השירים אני עוד לא מאבד תקווה. עדיין יש את ההמשך של השבוע בשבוע הזה ואת השירשור המאסף. איזכור של החוקים וכו:

החוקים

את הביקורות יש לשרשר רק לשירשור הפרויקט.

אין הגבלה למספר הביקורות שמותר לכל אחד לכתוב.

אפשר לכתוב על שיר מסויים גם אם כבר כתבו עליו.

מותר לבחור כל שיר והעיקר שמשרשרים אותו לשירשור הנכון.

מומלץ ואפילו רצוי להביע דעה על השירים המבוקרים ועל הביקורת עצמה.

רק שירים של פינק פלויד בבקשה. זאת אומרת שאסור גם מאלבומי סולו של חברי הלהקה.

אם החלטתם לכתוב על שתי שירים נא לשרשר כל שיר בהודעה נפרדת.

לביקורות אין אורך מקיסמלי או מינמלי אך רצוי לספק כמה שיותר פרטים בלי לגלוש לנושאים לא קשורים.

חשוב מאוד להנות! חוץ מהרעיון ה"יבש" הזה יש גם כמה בונוסים.

בסוף הפרויקט כל הביקורות יקובצו לקובץ אחד גדול שיעלה למדור המאמרים. בתקווה לחלק מהאלבומים יהיה ביקורת לכל שיר וזה יהפוך למין מדריך.

שלושה חבר הפורום שיתרמו הכי הרבה לפרויקט יזכו להקדשה מיוחדת בסוף הפרויקט. חשוב מאוד למי שלא הספיק לכתוב: הוספתי אפשרות חדשה שאומרת שכל פעם יהיו שתי שירשורים פתוחים. אחד מהפעם שעברה ואחד החדש. זאת אומרת שעכשיו מותר לכתוב גם בשירשור הזה שמיעוד ל"צלוחית", "עוד" ואומגמה וגם בחלילן. וכך בסוף כל שבוע אני יבדוק את שתי השירשורים האחורנים למקרה שנוספו עוד ביקורות. מקווה שהבנתם. בקרוב ההודעה עלייה ישרשרו ביקורות לאלבום: Wish You Where Here

 

[meandmeandme]

../images/Emo41.gifWish You Where Here../images/Emo41.gif

שירשור ביקורות לשירים מתוך האלבום המופתי "הלוואי שהיית כאן". והלוואי שיהיו כאן מיליון ביקורות

. (ראיתם איזה שנון אני?

) בהצלה לכול הכותבים, ושוב תודה לכל הכותבים המוסרים. אני מזכיר שוב: חלק גדול מהפרויקט הוא גם התגובות שלכם לביקורות של אנשים אחרים. אז תגיבו. ותכתבו. ותתרמו קצת לפורום.

 

[rainbow demon]

ביקורת שונה במקצת...

PLAY הדיסק מסתובב צליל עמום ברקע, מתגבר לאט-לאט. התוים הראשונים מתנגנים כשברקע הצליל העמום כבר הופך לצליל שמימי מרגיע ונעים. התוים הבאים בתור מתנגנים ברוך ובאיטיות.. וזה ממשיך, מכניס אותך לאווירה, אתה נרגע ומתמכר לצליל ואז 2 דקות מתחילת השיר (כבר עבר?) זה מתחיל.... הגיטרה עושה פלאים עם תווים פשוטים וגאוניים, מנגנת נעימה מלנכולית משהו, מסמנת לבאות. הגיטרה נגמרת, הצלילים הראשונים הנעימים חוזרים לשניות ואז, גיטרה אחרת מנגנת מנגינה 4 תווים 6 פעמים ואז בום!!!!!! השיר מתחיל באמת עם כל המקהלה המדהימה הקרויה פינק פלויד. השניות האלה הן האהובות שלי בכל השיר כמו ששיערתם לבטח מדובר בSHINE ON YOU CRAZY DIAMOND, הרצועה הפותחת את האלבום (וגם הסוגרת, אך זה נושא לביקורת אחרת). קשה לי לבוא ולתת ביקורת רצינית על השיר הזה מפאת הרגשות הסובייקטיבים שיש לי כלפי היצירה המדהימה הזאת. 13 דקות שכולן הנאה צרופה, מלווה באושר מוזיקלי. 13 דקות שבהם הזמן עוצר מלכת וכל מה שאתה יכול לעשות זה פשוט לשבת ולהתענג על הצלילים הגאוניים, אולי הכי גאוניים (שוב, עניין סובייקטיבי) שאדם כלשהו יצר.. מבחינתי זה היה השיר שאחריו אמרתי לעצמי "לך! תשמע פינקפלויד מהר! וכמה שיותר יותר טוב!" אם נדבר באופן כללי על האלבום, לא ממש בדקתי מה ההצלחה שלו בשווקים (סביר להניח שטובה קצת פחות מDARK SIDE, אבל לבטח לא גרועה בהרבה), אבל בשבילי לפחות מדובר באלבום הכי מוצלח של פינק פלויד.. חובה בכל בית, אפילו אם לא ממש אוהבים בבית פינק פלויד!

 

[meandmeandme]

דרך מצויינת לפתוח את השבוע.

ביקורת מקסימה.

 

[meandmeandme]

Welcome to the Machine

רוח הפרצים שמסיימת את Shine One דועכת ומתוך האפלה מתחילות להשמע קולותיהם של המכונות. ציפצופים וחריקות הם רק חלק מהצלילם המגוונים שהאפקטים מספקים לנו בשיר הזה. הגיטרה האקוסטית חותכת את האווירה וקולו הסדוק של ואטרס קורא לנו להכיר את המכונה. הבית הראשונים עובר באיטיות מדאגיה ונכנס הקטע המעבר שמפריד בין הבתים. רייט מבצע אקרובטיקה קלידנים מרשימה ומספק את אחד ההופעות הטובות ביותר שלו אי פעם. הגיטרה האוקסטית זורמת איתו דרך המעבר ההיפנוטי ומשמשת כניגודו המשלים. הבית השני מלא יותר, קשה יותר, חזק יותר, כואב יותר. חלומו של האדם קורא לנו להכיר את המכונה. סולו הקלידים שמסיים את השיר הזה עוצר בתוכו כל כך הרבה עוצמה ורגש שכזה לשמוע אותי בלי להרגיש לפחות פעם אחת צמרמורת. אני לא מאמין שמישהו אי פעם יצליח לבצע את הסולו הזה באותה הפשטות האגרסיבית שנמצאת על ההקטלה. הסולו מתמשך עד שמישהו מכניס אותנו למכונית, סוגר עלינו את הדלת ושולח אותנו לHave a Cigar. שיר מדהים ועוצמתי מהסגנון שואטרס טוב בלבצע. מומלץ בחום רב.

 

[XCLASS]

שיר באמת טוב אבלבשבילי מספיק לשמוע

את התתחלה שלו בשביל להיכנס לדיכאון...

 

[מר חבוב]

קצת על ההרגשה (שלי)

SHINE ON.. זה קורה לי בהרבה שירים של פינק פלויד אבל בשיר הזה זה הכי חזק. השיר מתחיל בשקט ומתחילה מן תחושה בבטן מעין ציפייה, שממשיכה לאורך כל השיר, אני נהנה מכל רגע אבל יש מן הרגשה שאני מחכה לסוף. למרות שאין איזשהו משהו בסוף שאין באמצע או בהתחלה. מן הרגשה מוזרה, קצת קשה להסביר

 

[noosh]

נצנץ עליך, יהלום מטורף

האלבום הראשון של פינק פלויד שהקשבתי לו ברצינות (כלומר - מהתחלה ועד הסוף, כשאני גם זוכרת את זה וזה לא היה אח שלי ששם אותו או משהו בסגנון) היה וויש יו וור היר. אני פשוט זוכרת את היום ששמתי אותו במערכת כאילו זה היה לפני רגע... אני יכולה לשחזר כל תנועה שעשיתי, באיזה שעה זה היה, באיזה יום ומה לבשתי. עד אז הייתי מורגלת למוזיקה שהיא לא פופ, ולא רוק, כל מני שירים כאלה... תקופת המעבר שלי. ואז מגיע שיין, ומשנה לי את כל הפרספקטיבה על המוזיקה. כן, הכרתי אותו כבר, וכששמעתי אותו אחרי כמה שנים הוא החזיר אותי לתקופות נשכחות, אבל זה לא אותו הדבר. ומאז שיין היה שיר המדיטציה שלי. כל פעם כשהייתי צריכה להרגע הייתי שמה את שיין בדיסקמן ומקשיבה, גם אם זה היה במחנה קיץ באמצע הלילה, כשאני יושבת על הגג. אבל כל זה בטח מממש לא מעניין אתכם, אז לביקורת

רוח פרצים קלה מלווה בצלצול פעמונים גורמת לי לעצום את העיניים, וביחד עם הקלידים היא מסלקת את כל המחשבות מהראש שלי. הגיטרה מצטרפת ומלווה את כולם החוצה, די, הגיע הזמן להתנתק, רק המוזיקה פה עכשיו. היא ממשיכה בריקוד הקטן שלה, מסתחררת לי בראש לאיזו דקה או שתיים, מוודאת שכל בעיה טורדנית באמת עוזבת.... ואז שקט. מן שקט שלפני הסערה.... ופתאום הגיטרה משנה את הטון שלה, ואני מתכווצת קצת.. מצמרר למדי, הקטע הזה. והיא ממשיכה לאיים, והתופים בשקט-בשקט מצטרפים אליה, ואז הכל מתגבר ו.. בום אחד כזה, זה מתחיל. המוזיקה מתחילה להתערבל קצת בראש, ואני נסחפת, כמובן.. איך לא? תווים תווים ממלאים את הכל, רודפים זה אחרי זה, מתמזגים יחד.... ואני לא ממש יכולה לעשות שומדבר נגד זה, רק להקשיב. היא ממשיכה ככה, המוזיקה, וכל פעם כשזה נראה כאילו היא עומדת לעצור לרגע - היא פשוט ממשיכה. אז מגיעים המילים.... (עם הצחוק המפחיד באוזן שמאל). הם שרים והמוזיקה רוקדת, והכל פשוט משתלב יחד בצורה כ"כ טובה, הרמונית. והסקסופון נכנס. מרעיד את הכל, הגיטרה משנה את הקצב, מלווה אותו... הסקסופון ממשיך עד הסוף, מלווה את השיר לרגעיו האחרונים. התווים נמסים להם ברכות, נספגים באזניות, בנגיעות האחרונות של הגיטרה.... וזה ממשיך כמובן, בחלק השני והאחרון של האלבום, אבל זו כבר ביקורת אחרת

 

[Paranoid Y]

../images/Emo12.gif../images/Emo24.gif

ואוו... איזה ביקורת יפה.. זה נותן חשק לשמוע את זה שוב ושוב.. ויש כאן את ההרגשות מדויקות.. לשיר כל כך מדהים

 

[meandmeandme]

../images/Emo41.gifהמשך Dark Side of the Moon../images/Emo41.gif

שירשור המשך לביקורות מהאלבום Dark Side of the Moon. אני מזכיר שהשירים מהאלבום הנ"ל שעוד לא כתבו עליהם הם:

On the Run

Money

Brain Damage תודה.

 

[RogerW]

למרות שאני גרוע בכתיבת ביקורות..../images/Emo41.gif

אבל אסור שתהיה ביקורת על הדארק סייד, ללא אחת השירים היפים...

Brain Demage

any colour you like, קטע נפלא, הזוי, מגיע לשיא, לסוף, עם הצליל היפה והמוזר שלו, ובסוף, סגנון המוזר, נכנס לו איזה צליל, קסום, ויפה, שמעביר אותנו לשיר הבא.. brian demage!!! השיר מתחיל בצליל, שקט, מוזר ודרמטי, עם קולות שקטים שבאים מרחוק, ופתאום, לראשונה באלבום.. הקול של רוג'ר, מוזר כתמיד, אבל עדין, לא כמו באלבומים היותר מאוחרים, ובשיר הזה, אחרי כל מה שעבר, האנשים, הכסף, הלחץ והכל לאורך כל האלבום, הוא כנראה מתחרפן, והשגעון מתחיל!! The lunatic is on the grass. The lunatic is on the grass. Remembering games and daisy chains and laughs. Got to keep the loonies on the path. The lunatic is in the hall. The lunatics are in my hall. The paper holds their folded faces to the floor And every day the paper boy brings more. And if the dam breaks open many years too soon And if there is no room upon the hill And if your head explodes with dark forebodings too I'll see you on the dark side of the moon. הטקסטים ההזויים, קשים להבנה, או במלה אחרת, פתוחים להבנה, מתחילים בשקט, מלוווים בצליל נעים, וקול אחר שבא מרחוק, ורק "צק" קטן, נותנים תחושה קסומה, והוא מדבר על המשוגע ההוא, המשוגע שעל הדשא, יהיו כל מיני הסברים על הכוונה, אבל מה שאני חושב.. או מה שאני רוצה לחשוב, שזה מסמל חופש, השגעון, מנתק אותך מהלחץ, אתה יכול לרוץ, בשדות, לא לחשוב, לחזור ילד, להיזכר באותם משחקים, שהיינו קטנים, לחזור חופשי.. וזה ממשיך, במילים שגעוניות, שנותנות הרגשה של אבדות, אבל דברים אלה, יש הרגשה שאתה מבין אותם, הם נותנים את הרגשת השגעון שבשיר. ובסוף, בבית האחרון, הקצב עולה, אתה מבולבל, אבוד, ועם קולות שקטים ברקע, קולות כאב.. The lunatic is in my head. The lunatic is in my head You raise the blade, you make the change You re-arrange me 'til I'm sane. You lock the door And throw away the key There's someone in my head but it's not me. And if the cloud bursts, thunder in your ear You shout and no one seems to hear. And if the band you're in starts playing different tunes I'll see you on the dark side of the moon. החלק השני מתחיל, אחרי צרחה גדולה, חוזר השקט, כמו בתחילת השיר, רוג'ר נרגע, ושוב בשקט, וכאן הטקסטים עוד יותר מבולבלים, אבודים, "נעלת את הדלת, וזרקת את המפתח", "מישהו בראש שלי, אבל לא אני", "אתה צועק ואף אחד לא שומע".. כל אלה מראים את זה, את השגעון המוחלט, והבלבול הגדול הזה, שהלחץ גורם, וזה מחוזק בקולות צחוקים הזויים, צעקות, שמזכירים את הגריט גיג, דברים שמשלימים את האווירה, שמוענקת כאן בצורה הכי טובה שאפשר, השגעון, האבדון, הבלבול, הייאוש, הכל לקראת הסוף, לחלק האחרון בחיים, לחלק האחרון באלבום.. לליקוי החיים... וכל הדברים האלה, נותנים כל כך בלבול, ונותנת לאנשים לכתוב ביקורת כל כל מבולבלת, ובלתי מובנת.. אז.. להתראות בצד האפל של הירח..

 

[N a V e]

wish you were here

אני מניח שאני לא היחיד שאכתוב את הביקורת על השיר הזה... בכל אופן,הנה לכם: מבין כל שירי פינק פלויד,wish you were here הוא השיר היחיד שמציג פאן שונה לחלוטין בפינק פלויד.אין אפקטים,אין הדים מדהימים/מוזרים/מפחידים/ממכרים,אין עירבולי קולות מטורפים ואין יותר מידי צלילים קוסמיים. מה שכן יש היא עבודת גיטרות מצויינת.לא מסובכת מידי,אבל ללא ספק יוצאת מן הכלל.יש מילים מעולות,בוגרות ורציניות,ויש בגדול אווירה של משהו שונה בלהקה.אם תרצו,אווירה של הסוף. הכניסה של הפסנתר בליווי בבית יוצאת מהכלל,וממשיכה את הנפח במקביל לריפים הקצרים במעברי האקורדים שניתנים בחצוצרה.הרמוניה מעולה של שיר רוק 70s טיפוסי.מהסוג שלא מתחברים אליו בהתחלה,אבל לאחר כמה שמיעות אי אפשר לא להתאהב בו.ככה גם היה אצלי בהתחלה.אחרי שהתמכרתי ליצירות הפסיכדליות מתקדמות הכל כך מורכבות והכל כך יוצאות דופן של פינק פלויד,פתאום נחתתי למציאות דיי מוכרת מעולם קוסמי ולא שיגרתי.נחיתה מאכזבת בהתחלה,שלאט לאט נעשתה עדינה יותר ומכאיבה פחות...מרגיע,שנותנת תחושת ביטחון מעומעמת וגם תחושה של סיום. אבא שלי מציג את השיר הזה כשיר שהתנגן ללא הפסקה ברקע במהלך שירותו הצבאי בנח"ל.מין תחושת "סטלנות" כזו. אני בעד

 

[שלכת בסתיו]

כיף כיף כיף!../images/Emo140.gif

איזה יופי של ביקורת! לא יכלתי לכתוב את זה טוב יותר.. אחד השירים האהובים עלי בכלל ובדארק סייד בפרט מאוד מאוד נהניתי לקרוא, התיאורים, התחושות, הפרשנות למילים הגאוניות אוהבת אוהבת אוהבת ביקורות כאלה

 

[RogerW]

../images/Emo3.gif

 

[פינוקיו שמי]

On the Run

"נשמע כמו טראנס". זה הדבר הראשון שעולה לראש למי שמקשיב ליצירה הזאת של פינק פלויד. אבל אז רגליים. מישהו רץ. המוזיקה המהפנטת מלווה אותו. ואותו אדם שמקשיב ליצירה המופלאה הזאת בפעם הראשונה, חושב לעצמו: "היי, זה לא הטראנסים המגעילים האלו שאני שומע במסיבות ביום שישי בערב". מין סוג של מסוק שמפרפר במהירות בשמי הערב. ממשיכים לרוץ. מצד ימין של הראש של אותו איש, אם התמזל מזלו להקשיב לרצועה הזאת עם אזניות, ישר לצד שמאל, ועוברת דרך המוח כולו. מישהו מטורף צוחק. אותו איש חושב לעצמו: "זה בטח איזה דיקטטור מטורף". והוא כנראה לא טועה, כי מיד לאחר מכן קופצים בבהלה מהמקום: "בום!" פצצה נופלת. אבל עדיין רצים. ואותו איש חושב לעצמו: "איך זה שיש פצצה ואח"כ ממשיכים לרוץ?" ואז הוא מקשיב לשאר האלבום, ומבין שהבלבול הגדול, הוא הוא סוד הקסם

 

[שלכת בסתיו]

הגיע תורי../images/Emo9.gif

טוב, חברים, זה הולך להיות ממש ממש ארוך..אתם לא חייבים

הצד הקרוב של הירח... כמה עוד מילים יכולות להיכתב על האלבום המופלא הזה? אינספור כנראה.. כי כל פעם יבוא מישו אחר ויתפעל ממנו מחדש, עם מילים חדשות והתרגשויות מוכרות.. נכון, הביקורות כאן מתבקשות להיות על שיר ספציפי מתוך אלבום, אבל אני חושבת שזה כמעט בילתי אפשרי לנתק את השירים באלבום הזה מהקונספט שלהם.. זה כאילו תגובת שרשרת אפשר לומר.. הראשון לא יכול להתקיים בלי השני, השני לא יכול בלי השלישי וכן הלאה.. כל שיר ניבנה על קודמו, מחובר אליו באופן ישיר.. אני נהנית מהחוויה של לשמוע את האלבום הזה בתקליט וויניל אמיתי, כמו של פעם, ואני חושבת שזה באמת עולם אחר.. קודם כל, כל הטקס הזה של לפני.. להוציא את התקליט מהעטיפה, להזיז את המחט ולהניח אותה על התקליט.. וההמתנה הזו, עד שהוא מסתובב.. זה חוויה שמי שכל ימיו שמע תקליטורים יהיה לו קשה להבין אני חושבת.. ונכון, יש מי שיגידו שאין על הסאונד הנקי של הסי.די.רום, מערכת סראונד ועוד נפלאות מעולם הסאונד.. אבל אני דווקא אוהבת את הצליל הישן של הפטיפון, את הלחשושים והחריקות הקטנות שיש מדי פעם.. זה נותן לזה טעם אמיתי, של מוזיקה, של איכות, נותן לזה גוון אחר..כמו שאני אוהבת טוב, אז לעניינינו.. הצד הראשון של התקליט.. לדעתי הוא בנוי כיחידה אחת, הקטעים האינסטרומנטליים וקיטעי השירה, כאילו משלימים אחד את השני breathe ו time הם כלכך מחוברים, בתוכן, אפילו המעברים שלהם, ביניהם, כלכך הרמוניים משלימים, מושלמים. המסע לירח נפתח במה שנשמע לי כפעימות..דופק, אולי צעדים..והלופ הזה של מכונת הכסף.. שנותן רמז לmoney..והקול הזועק של טורי שמרמז לנו על the great gig in the sky ?.בכלל.. בהאזנה חוזרת, אפשר למצוא שspeak to meמחבר בתוכו את כל היופי שיש באלבום הזה, זה כמו טיזר למה שעומד לבוא.. ואז, breathe, עם מילים חזקות ולחן שסוחף אותך במסע מדהים..שבוחן איתך את החותם שאתה משאיר אחריך.. את הדברים הקטנים שיוצרים את החיים שלך.. on the run.. אולי הקטע הכי הזוי באלבום.. פסיכדלי, יש יגידו שטעו לחשוב שזה טראנס.. אבל אצל הפלויד'ס כמו אצל הפלויד'ס- הם מגישים לנו קטע אינסטרומנטלי מלא באפקטים, גיטרות וצחוק מטורף ששואב אותך, ואז כאילו משום מקום מגיעים אלפי שעונים, בצלצול מחריש אוזניים.. שמעיר אותך מההזיה ומחזיר אותך למציאות, לרדיפה אחרי הזמן.. ועם התופים של מייסון והבאס והגיטרות והקול המטיף משו של ווטרס אתה חוזר לקונספט המרכזי של האלבום..הדברים הקטנים שעושים את החיים, הרדיפה אחרי הזמן, הכסף, החיפוש העצמי, אני יכולה לשבת ולכתוב שעות על השיר הזה., לעבור שורה שורה ולפתח אותה, אבל זה לא ייגמר בטוב כי באמת, השיר הז מכיל בתוכו המון, המון, ולדעתי הוא המשך ישיר לbreathe... שלושת השירים האלה הם מעין טרילוגיה, זה כאילו מספר סיפור בעל מוסר השכל חכם מאוד... אהה..ואז...אז מגיע קטע השיא של האלבום... יש רגיעה מסוימת, פסנתר מלטף, קול רגוע ואנחנו טועים לחשוב שהינה, מגיעה מנוחה.. אבל אז באה טורי, ושרה ללא מילים, מביעה אלפי רגשות, תחושות, משתמשת בקול המדהים שלה ככלי נגינה ומשתלבת בהרמוניה מופלאה עם הפסנתר הרך, זועקת ולוחשת בכאב, באהבה, בחמלה ועם המון רגש בקול.. Stop

...לעבור צד האלבום בנוי בצורה גאונית.. הוא תוכנן לצאת על גבי תקליט.. כי ה'גיג' מסיים את הצד הראשון, והמנוחה הזו, של העברת הצד של התקליט היא מתבקשת לפני שאנחנו מגיעים לרצועה הבאה.. money.. שוב אותו לופ של מכונת הכסף, מטבעות, צ'אנג צ'אנג.. כמו בפתיחה.. בס שנותן את הטון ווטרס שלועג לתרבות החומרנית במסווה של שיר הלל לכסף.. והסקסופון המבריק בסולו מצוין, קצב מקפיץ ודינאמי, עם גיטרות שמתיישבות היטב על הבס ומגיעות לאקסטזה לקראת סוף השיר...יופי של סולו והבית האחרון, "כסף זה פשע, זה השורש לכל הרוע היום.." ושוב צחוק מטורף שמלווה אותנו לאורך כל האלבום.. Us and them..שיר מקסים..שפותח במנגינה כלכך מרגיעה..פסנתר וגיטרות ששטות לנו בדמיון.. ואליהן מצטרף סקסופון רך.. וקול רגוע ושקוף ומהדהד...שמהר מאוד מתחלף ומשתנה ומתחזק, ולאורך כל השיר, שמדבר על החיים שלנו, על היבטים שונים של כל אחד שבסופו של דבר מסתכמים בזה שהכל חוזר על עצמו...up and dowm and in the end its only round and round and round…המון קטעי סקסופון, וקולות ליווי מעוררים. הרצועה מגיעה לסופה עם הבית האחרון...שהאיש הזקן מת..וישר עוברת לany color you like.. אני חושבת שאפשר גם לשים לב לזה שגם כששומעים בדיסק אז אין הפסקות בין רצועה לרצועה.. מה שנותן תחושה של המשכיות וזרימה וחיבור.. כל צבע שתרצה.. השם לדעתי מאוד מתאים לקטע האינסטרומנטלי הזה.. כי כמו שמו הוא מאוד צבעוני, בהגשה שלו, במגוון האפקטים והכלים שמתנגנים, והגיטרות הקופצות.. ים של צבעים בשיר אחד...ומהצבעוניות הקופצנית ישירות אל הדשא הירוק..the lunatic is on the grass.. הלא זה brain damage הגאוני.. שמרוב שאני אוהבת את השיר הזה ואת המשמעות הגאונית שלו, אני לא מצליחה להסביר אותו... [או שאולי זה בגלל שאני סתם לא חכמה מספיק?

] זהו גם המשך ישיר לרעיון שהועבר לנו בbreathe... שלא משנה מה נעשה.. בסופו של דבר כולנו נסים באותה צורה..ניפגש בצד האפל של הירח.. השיר מסתיים כשל הקולות ביחד, כל כלי הנגינה ביחד זועקים את השורה האחרונה..see you on the dark side of the moon… והאלבום המופתי הזה מגיע לסיומו...eclipse.. כל מה שתחשוב, כל מה שתראה, כל מה שתטעם, וכל מה שתרגיש. כל מה שתאהב, כל מה שתשנא, כל מה שתהרוס וכל מה שתבנה... כל מה שתעשה בחייך כל מה שתכניס לתוכם-זה מה שהם יכילו, לא יותר ולא פחות.. And everything under the sun is in tune But the sun is eclipse by the moon. אממ..הרבה פעמים ניסיתי להבין את המשפט הזה.. אני חושבת שזה אומר שלמרות שאתה זה שמתכנן לך את החיים שלך, עדיין, כל מה שמתחת לשמש-מכוון, מאורגן, מתוכנן ומותאם... והשמש בסופו של דבר מתמזגת עם הירח...עם הצד האפל של הירח... שם הכל מתחיל ושם הכל נגמר The end.

פפפ...בראבו לכם אם הגעתם עד לכאן.. אני בעצמי התעייפתי אני לא חושבת שזו ביקורת..אלה מעין חוויה ודעה אישית לגבי התקליט הזה, אפשר לשבת שעות על גבי שעות ולנתח את הטקסטים הגאוניים, ואת הלחן המבריק..אבל למה לעשות את זה כשאפשר פשוט להניח תקליט ולהנות מהיופי הצרוף הזה

 

[RogerW]

ואווו... כל כך יפה...../images/Emo24.gif

בהתחלה זה נראה ארוך לעין.. אבל מרוב שזה יפה.. לא מרגישים בזמן

.. זה באמת מסכם את כל האלבום.. ונותן את חווית השמיעה.. את הדברים החשובים באמת.. הדברים שנחשוב עליהם..

כל הכבוד

 

[שלכת בסתיו]

../images/Emo9.gif

 

[נימרודל]

the great gig in the sky

לדעתי היא לא ממש עושה אהבה בשיר. היא בוכה. הזמרת הנפלאה הזאת היא צורחת אף אחד לא מבין למה, אולי בגלל שכל העולם שלה חרב. כל כך עצובה, כל כך צורחת צועקת מיואשת. למי לא בא לצרוח לפעמים? לבד ככה כדי להתפלש ברחמים. יצירה גאונית, וקשה לדעת אם זה מאולתר או לא. כי השירה שלה כל כך מתמזגת עם המוסיקה בצורה יפהפיה. כל פעם שאני שומעת את השיר המחשבה הזאת עולה לי בראש. "זה לא יכול להיות מאולתר. לא, איך כן? אבל אם זה לא אז זה לא היה באותו רגש ועוצמה"... הוא תמיד מרגש אותי מחדש, כמעט עד לבכי, צביטה בלב שמזכירה לי את כיתה ו' מהגיהנום. מה שעשו לי אז. יש מדי פעם לחישות קטנות שבקושי שומעים בשיר, אני זוכת שמישהו אמר פעם משהו על זה :"if you heaer this you are dieing" ... זה מזכיר לי את הלחישות שלהם. הצעקות שלה, הצעקות שלי. ובסוף היא מחליטה להפסיק, היא נרגעת, היא לוקחת את עצמה בידיים ומפסיקה, כי אולי היא שומעת מישהו מתקרב והיא לא רוצה שיראו אותה ככה בבושה. או אולי כי היא מבינה שהבכי לא יפסיק את מה שקרה לה, ואולי בגלל שהיא כבר נרדמה בתוך הכרית ספוגת הדמעות שלה...

 

[שלכת בסתיו]

נימרודל..

וואו.. קראתי את הביקורת שלך וזה מה שיצא לי מהפה..וואו.. עוד שניה ואני בוכה..באמת.. גם אני רואה את היצירה הזו מהכיוון הזה, של צרחה, זעקה אילמת.. והלחישות האלה.. יפה מה שכתבת, מרגש, נוגע... [תיבת המסרים שלי פתוחה..אם בא לך לדבר..

]