MoVe AlOnG
New member
../images/Emo41.gifROTTF-עונה שנייה פרק 14../images/Emo41.gif
קישור לפרק הקודם:http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=1238&msgid=103538775 אני יודעת שאתמול הייתי צריכה לשים פרק,אבל לא הייתי כמעט על המחשב אתמול. והלכתי לניצנים וכאלה... אז אני מצטערת. והיום שמתי פרק. אל תהרגו אותי שהוא כל כך קצר =/ אולי אח"כ אני אוסיף כאן עוד פרק. תהנו. ___________________________________________________ "עזוב,סתם עוד שטויות" "חח,גירד לי בעין והם צילמו וכתבו שאני בוכה" "עד כמה דפוקים הפפראצי האלה יכולים להיות?!" "צ'ן?" "אה?" "תבטיחי לי שלא תתייחסי יותר למה שכתוב או מצולם בעיתונים" "בטח" "מה שקורה באמת זה מה שאנחנו עכשיו ולא איזה עיתון למעריצים משועממים" "כן,אני מבינה" עלינו למעלה לחדר שינה והתיישבתי על המיטה,עכשיו כבר בוקר-צהרים ואני עייפה כאילו לא ישנתי. "חצופה!מה את יושבת?!" דאגי צעק וצחק "אתה לא תגיד לי מה לעשות!" שיתפתי פעולה. "אז תצטרכי להתמודד עם זה!" מלחמת כריות. זה כיף לחזור להיות ילד פתאום,למרות שאני כבר מאורסת. טלפון. ג'ואי התקשר "היי צ'ן מה קורה?" "הכל טוב ג'ואי,איך איתך?" "בסדר,למה את לא בחזרה?!" "אוף,שיט!שחכתי" "תבואי מהר,יש לנו ישיבה חשובה" "ביי ג'ואי-אני בדרך אליכם" "ביי" השיחה הסתיימה ואני מהר עפתי לחזרה,דאגי הבין. אחרי 10 דק' נסיעה לחוצות הגעתי לחזרה,כלומר באיחור של 30 דק'. "צ'ן,שמעי אנחנו,הלהקה צריכים לדבר איתך" לפי המשפט של ג'ואי הרגשתי כאילו אני חלק נפרד מהלהקה ולא חלק בלתי נפרד ממנה. הלהקה עמדה בשורה מולי ומאחורי כלי הנגינה של כולם,זו הייתה סיטואציה מפחידה למדי,חיכיתי שמישהו יתחיל לדבר,זה היה ג'ואי. "תראי צ'ן..." ג'ואי גמגם. "אתה עושה צחוק?!אני אגיד" אמרה גוון הבסיסטית "תראי צ'ן,אם איך שאנחנו אוהבים אותך והכול נמאס לנו מהזלזול שלך כלפי הלהקה,עד הודעה חדשה,את בחוץ!"
קישור לפרק הקודם:http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=1238&msgid=103538775 אני יודעת שאתמול הייתי צריכה לשים פרק,אבל לא הייתי כמעט על המחשב אתמול. והלכתי לניצנים וכאלה... אז אני מצטערת. והיום שמתי פרק. אל תהרגו אותי שהוא כל כך קצר =/ אולי אח"כ אני אוסיף כאן עוד פרק. תהנו. ___________________________________________________ "עזוב,סתם עוד שטויות" "חח,גירד לי בעין והם צילמו וכתבו שאני בוכה" "עד כמה דפוקים הפפראצי האלה יכולים להיות?!" "צ'ן?" "אה?" "תבטיחי לי שלא תתייחסי יותר למה שכתוב או מצולם בעיתונים" "בטח" "מה שקורה באמת זה מה שאנחנו עכשיו ולא איזה עיתון למעריצים משועממים" "כן,אני מבינה" עלינו למעלה לחדר שינה והתיישבתי על המיטה,עכשיו כבר בוקר-צהרים ואני עייפה כאילו לא ישנתי. "חצופה!מה את יושבת?!" דאגי צעק וצחק "אתה לא תגיד לי מה לעשות!" שיתפתי פעולה. "אז תצטרכי להתמודד עם זה!" מלחמת כריות. זה כיף לחזור להיות ילד פתאום,למרות שאני כבר מאורסת. טלפון. ג'ואי התקשר "היי צ'ן מה קורה?" "הכל טוב ג'ואי,איך איתך?" "בסדר,למה את לא בחזרה?!" "אוף,שיט!שחכתי" "תבואי מהר,יש לנו ישיבה חשובה" "ביי ג'ואי-אני בדרך אליכם" "ביי" השיחה הסתיימה ואני מהר עפתי לחזרה,דאגי הבין. אחרי 10 דק' נסיעה לחוצות הגעתי לחזרה,כלומר באיחור של 30 דק'. "צ'ן,שמעי אנחנו,הלהקה צריכים לדבר איתך" לפי המשפט של ג'ואי הרגשתי כאילו אני חלק נפרד מהלהקה ולא חלק בלתי נפרד ממנה. הלהקה עמדה בשורה מולי ומאחורי כלי הנגינה של כולם,זו הייתה סיטואציה מפחידה למדי,חיכיתי שמישהו יתחיל לדבר,זה היה ג'ואי. "תראי צ'ן..." ג'ואי גמגם. "אתה עושה צחוק?!אני אגיד" אמרה גוון הבסיסטית "תראי צ'ן,אם איך שאנחנו אוהבים אותך והכול נמאס לנו מהזלזול שלך כלפי הלהקה,עד הודעה חדשה,את בחוץ!"
