MoVe AlOnG
New member
../images/Emo41.gifROTTF-עונה שנייה פרק 6../images/Emo41.gif
הקישור לפרק הקודם:http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=1238&msgid=102392066 ________________________________ מול דאגי ישבה גברת פוינטר-אמא שלו,דאגי היה הבן המתוק שלה ומאז שהתפרסם היא שמרה את כל קטעי העיתונות עליו כמו מעריצה מושבעת,עד שכבר לא היה לה מקום. גב' פוינטר הייתה נוצרייה טובה שלא שמחה לקרוא על חברותיו של בנה דאגלס ובמיוחד עליי. במשך השנה שאני ודאגי חולקים ביחד בית היא נמנעה מלפגוש אותי ויתרה מלבקר בבית שלנו מסיבות ותירוצים למיניהם.בחגים היא לרוב הייתה שואלת אם אני נוסעת לישראל לחגוג "חג יהודים" בשביל לדעת אם להזמין אותו ולוותר עלי. כל פגישה שלי איתה מלוות בסיוט שלה ובפחד שלי שתהרוג אותי. גב' פוינטר נהנתה לערוך שיחות בטלפון עם בנה האהוב על הא ודע בנושא צ'ן שאת שמי היא אפילו לא נהגה לומר בקלילות כאשר אמרה את שמי התלווה אליו קול זועף (גברת חן מרינה) לפעמים היא הייתה אומרת בגיחוך את כל הרעיון. אני זוכרת את הבלגן האחרון שהיה כשבטעות הרמתי את הטלפון ושמעתי את גב' פוינטר אומרת "תמצא מישהי אחרת,מגיע לך יותר".הבית רעד באותו הרגע. דאגי חיבק את אמו ושאל לשלומה,הציע לה עוגה שאפיתי והיא סירבה בנימוס-לא נימוס. "מה פשר הביקור?" "מה אסור לי לדעת מה שלום בני?!מאז שאתה איתה כבר שחכת את אמא שלך!" "תזכירי לי רק איך הגענו שוב לנושא של צ'ן?!" "ולמה אתה קורא לה צ'ן?זה לא קצת ילדותי?!" "אמא,בשביל מה באת?" "דיברתי עם הכומר בקשר למה שסיפרת לי,הכנסייה לא יקבלו אותך אם תהייה עם בחורה מהברית הישנה" "כבר לא אכפת לי!" "מה ז"א לא אכפת לי?!" "ההחלטה התקבלה,ואני אגיע למטרה!לא משנה מה!" גב' פוינטר יצאה מהדירה בזעם,רק הבעיה היא שבשנייה שהיא עמדה לצאת,אני עמדתי להיכנס. "שלום סמנתה,מה את עושה פה?"השתדלתי להיות נחמדה. "שלום ולא להתראות" נהמה כלפיי גב' פוינטר שכמובן דרשה ממני לקרוא לה בשמה המלא,ואני הייתי נדהמת מתגובתה החצופה. "מה הלך פה?"דרשתי מדאגי תשובות. "עזבי אותך,לא משהו לרמתך" "שוב אותו סיפור?!נמאס לי מכל העניין" "היא אמא שלי,אל תשכחי את זה" "איך אפשר לשכוח?!" שקעתי לתוך ספת העור הנעימה שבסלון וסיננתי איזה קללה. דאגי התיישב לי על הבטן והתחיל ללטף לי את הפנים בכוונה להרגיע את רוחי. והוא דווקא הצליח. טום נכנס לדירה ושאל את דאגי על אמא שלו,שכשראה אותה בדרך ואמר לה שלום היא סיננה כלפיו: "למה הבן שלי לא יכול להיות כמוך" דאגי הנהן בראשו וסימן לטום לעזוב את העניין. "מזה כל רוח הבאסה הזו שנפלה על כולם???יאללה קומו!" "מה?!"אני ודאגי ענינו במקהלה. טום גרר אותי ואת דאגי לבר של מוזיקאים אנונימיים או מפורסמים שרוצים רגעי אנונימיות. היה כ"כ מיוחד שם. אהבתי את האווירה המיוחדת והיכולת התבטאות המלאה שלכולם היה את הזכות לנהוג בה במלואה. עליתי לשיר. עליתי לשיר שיר בעברית,שיר מלחמה "חורף 73",אני אוהבת את השיר הזה,למרות שהיה עצוב ובתוכו כלל המון עצב ובכי.שיר אמיתי להיאחז בו. הרגשתי כ"כ בטוחה לשיר בעברית בבר אמנים בלב אנגליה כאילו ישבתי לי בת"א על במת מועדון ריק ופשוט הייתי אמיתי. הייתי צריכה את ההתרעננות מהשגרה הזו,משהו לשיר אותו,להיאחז בו. שחכתי את הקהל,את הרמקול הזה והבמה נעלמה מתחת לרגליי שהיו כמו מרחפות. הדממה שהייתה מושלמת ושמעתי רק את הקול שלי כאילו שרתי מתחת למים. רגע מושלם ומיוחד. שקעתי בשלמות הזאת עד שצעקה פילחה את השקט.
הקישור לפרק הקודם:http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=1238&msgid=102392066 ________________________________ מול דאגי ישבה גברת פוינטר-אמא שלו,דאגי היה הבן המתוק שלה ומאז שהתפרסם היא שמרה את כל קטעי העיתונות עליו כמו מעריצה מושבעת,עד שכבר לא היה לה מקום. גב' פוינטר הייתה נוצרייה טובה שלא שמחה לקרוא על חברותיו של בנה דאגלס ובמיוחד עליי. במשך השנה שאני ודאגי חולקים ביחד בית היא נמנעה מלפגוש אותי ויתרה מלבקר בבית שלנו מסיבות ותירוצים למיניהם.בחגים היא לרוב הייתה שואלת אם אני נוסעת לישראל לחגוג "חג יהודים" בשביל לדעת אם להזמין אותו ולוותר עלי. כל פגישה שלי איתה מלוות בסיוט שלה ובפחד שלי שתהרוג אותי. גב' פוינטר נהנתה לערוך שיחות בטלפון עם בנה האהוב על הא ודע בנושא צ'ן שאת שמי היא אפילו לא נהגה לומר בקלילות כאשר אמרה את שמי התלווה אליו קול זועף (גברת חן מרינה) לפעמים היא הייתה אומרת בגיחוך את כל הרעיון. אני זוכרת את הבלגן האחרון שהיה כשבטעות הרמתי את הטלפון ושמעתי את גב' פוינטר אומרת "תמצא מישהי אחרת,מגיע לך יותר".הבית רעד באותו הרגע. דאגי חיבק את אמו ושאל לשלומה,הציע לה עוגה שאפיתי והיא סירבה בנימוס-לא נימוס. "מה פשר הביקור?" "מה אסור לי לדעת מה שלום בני?!מאז שאתה איתה כבר שחכת את אמא שלך!" "תזכירי לי רק איך הגענו שוב לנושא של צ'ן?!" "ולמה אתה קורא לה צ'ן?זה לא קצת ילדותי?!" "אמא,בשביל מה באת?" "דיברתי עם הכומר בקשר למה שסיפרת לי,הכנסייה לא יקבלו אותך אם תהייה עם בחורה מהברית הישנה" "כבר לא אכפת לי!" "מה ז"א לא אכפת לי?!" "ההחלטה התקבלה,ואני אגיע למטרה!לא משנה מה!" גב' פוינטר יצאה מהדירה בזעם,רק הבעיה היא שבשנייה שהיא עמדה לצאת,אני עמדתי להיכנס. "שלום סמנתה,מה את עושה פה?"השתדלתי להיות נחמדה. "שלום ולא להתראות" נהמה כלפיי גב' פוינטר שכמובן דרשה ממני לקרוא לה בשמה המלא,ואני הייתי נדהמת מתגובתה החצופה. "מה הלך פה?"דרשתי מדאגי תשובות. "עזבי אותך,לא משהו לרמתך" "שוב אותו סיפור?!נמאס לי מכל העניין" "היא אמא שלי,אל תשכחי את זה" "איך אפשר לשכוח?!" שקעתי לתוך ספת העור הנעימה שבסלון וסיננתי איזה קללה. דאגי התיישב לי על הבטן והתחיל ללטף לי את הפנים בכוונה להרגיע את רוחי. והוא דווקא הצליח. טום נכנס לדירה ושאל את דאגי על אמא שלו,שכשראה אותה בדרך ואמר לה שלום היא סיננה כלפיו: "למה הבן שלי לא יכול להיות כמוך" דאגי הנהן בראשו וסימן לטום לעזוב את העניין. "מזה כל רוח הבאסה הזו שנפלה על כולם???יאללה קומו!" "מה?!"אני ודאגי ענינו במקהלה. טום גרר אותי ואת דאגי לבר של מוזיקאים אנונימיים או מפורסמים שרוצים רגעי אנונימיות. היה כ"כ מיוחד שם. אהבתי את האווירה המיוחדת והיכולת התבטאות המלאה שלכולם היה את הזכות לנהוג בה במלואה. עליתי לשיר. עליתי לשיר שיר בעברית,שיר מלחמה "חורף 73",אני אוהבת את השיר הזה,למרות שהיה עצוב ובתוכו כלל המון עצב ובכי.שיר אמיתי להיאחז בו. הרגשתי כ"כ בטוחה לשיר בעברית בבר אמנים בלב אנגליה כאילו ישבתי לי בת"א על במת מועדון ריק ופשוט הייתי אמיתי. הייתי צריכה את ההתרעננות מהשגרה הזו,משהו לשיר אותו,להיאחז בו. שחכתי את הקהל,את הרמקול הזה והבמה נעלמה מתחת לרגליי שהיו כמו מרחפות. הדממה שהייתה מושלמת ושמעתי רק את הקול שלי כאילו שרתי מתחת למים. רגע מושלם ומיוחד. שקעתי בשלמות הזאת עד שצעקה פילחה את השקט.
